Fotolia.com

ג׳ואנה גאנטלר הייתה בדרכה עם בעלה לשדה התעופה של ריו דה-ז'נרו, בסיומה של חופשה מהנה. אבל כשהביטה בשעון היא הבינה שככל הנראה יפספסו את הטיסה. אולי היא תידחה מעט, היא חשבה, או שבדרך כלשהי הם יצליחו בכל זאת להגיע בזמן. בסופו של דבר הם פספסו את הטיסה, למזלם.

זה שאני לא מפחדת לדבר על המוות הופך אותי ליותר בת חורין בחיים עצמם ומפחית את החרדה מהבלתי ידוע

ארבע שעות מאוחר יותר טיסה מספר 447 לפריז של חברת אייר פרנס, שעליה הם היו אמורים לעלות, התרסקה באוקיינוס האטלנטי ללא ניצולים. 228 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על הטיסה נספו.

ורד שביט, ארגנה מפגש "קפה מוות" לפני שנה בתל אביב | צילום: Shiri Yeshua

מזועזעים, החליטו הגאנטלרים לעלות ביום למחרת על מטוס למינכן, וכשנחתו שכרו רכב שלקח אותם לביתם באיטליה. הם נסעו דרך אוסטריה כאשר הם איבדו לפתע שליטה ורכבם התנגש במשאית. ג'ואנה גאנטלר נהרגה ובעלה נותר במצב קריטי.

אי אפשר שלא לתהות איך הרגישו בני הזוג אחרי שניצלו מתאונת המטוס – האם העריכו את חייהם אחרת? האם חשבו על המשפחה ועל הילדים? ומה עבר בראשם רגע לפני תאונת הדרכים הקטלנית? האם הם היו מוכנים למה שעמד לקרות להם?

מחקרים מראים שרוב האנשים בחברה המערבית נמנעים מלחשוב ולדבר על המוות. זה נשמע הגיוני. למה לחשוב על הסוף במקום להתרכז למשל באיך להתקדם בחיים ובקריירה, איך לשמור על בריאות טובה ואיך לבלות ולהנות.

קבוצה של אנשים שהביאה לארץ טרנד הנקרא "קפה מוות", חושבת אחרת. "קפה מוות" הוא כינוי למפגש שמתקיים בבתים פרטיים או בבתי קפה ושבו, על קפה ועוגה, משתפים, מקשיבים ודנים במחשבות על המוות. המשתתפים במפגשים מעידים שלחשוב ולדבר על המוות עוזר להם לחיות טוב יותר.

על קפה ועוגה

על צוק גבוה בגבול יפו נחבא בית יפהפה. עמוק לרגלי הצוק משתרע כחול אינסופי של הים, וגבוה מעל, כחול אינסופי של השמים. מרחוק מלבין מפרש זערורי לבן. קשה להתנתק מהמראה הכול כך מושלם של התמסרות, שלווה ושלמות.

במקום הפסטורלי הזה מתאספים אנשים פעם בחודש לדבר על מוות. אולי זה המקום הכי מתאים. "הם כולם הגיעו בעקבות הזמנה שפרסמתי בבלוג שלי", מספרת לי בעלת הבית, עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה ומחברת ספרים בז'אנר המיוחד שלה, בין מחקר פסיכולוגי להיסטוריה וספרות, ביניהם "ילדי כפר עציון", "חוץ מציפורים" ו"ערק לארוחת בוקר".

היא מובילה אותי בחיוך מזמין פנימה לבית בסגנון ירושלמי, מזמין ומחבק. "כשסיפרתי למכרים שלי שאני רוצה להזמין אלי אנשים לדבר על מוות, התגובה הראשונה של כולם הייתה: 'מה את צריכה את זה, מה זה הדבר המורבידי הזה להתעניין במוות?' אבל העובדה היא שהמון אנשים התעניינו. יומיים אחרי שפרסמתי את ההזמנה בבלוג כבר הייתה לי רשימה של 50 אנשים שביקשו להצטרף. הייתי צריכה לסנן כי יש לי פה מקום רק ל-14 אנשים".

פרופסור עמיה ליבליך: "אני רואה שזה עושה טוב לאנשים לדבר על המוות"

השנה הם כבר נפגשו חמש פעמים. ליבליך ביקשה לוותר על הכובע המקצועי שלה, ולהיות כמו כולם, אחת המשתתפות, כשבכל פעם מישהו אחר מנחה את הפגישה. פערי הגילים בין המשתתפים, בין 20 ל-80, והעולמות השונים שמהם הם באים, לא מפריעים להם. הם צמאים לספר ולהקשיב. הפגישות מתארכות יותר ויותר לתוך הלילה. התחילו משעתיים וגלשו לשלוש. קשה להם להפסיק לדבר על הנושא הזה שכל כך מעניין אותם, ופעם לא העזו לדבר עליו בגלוי. והם לא היחידים.

מפגשים דומים של שיחות פתוחות על מוות הם חלק מטרנד עולמי. הם התחילו לראשונה ב-2004, בשוויץ, על ידי הסוציולוג ברנארד קרטה (Crettaz). משם הם התפשטו לבלגיה ולצרפת, ואחר כך לאנגליה, לארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד והונג קונג. כיום יש יותר מאלף מקומות בעולם שבהם מתקיימים מפגשי "קפה מוות".

בשונה מהמפגשים בביתה של ליבליך, הם מתקיימים בדרך כלל בבתי קפה, ולכן קיבלו את השם "קפה מוות" (Death Cafe). יש במפגשים כללי טקס מוקפדים: חייבים להיות כוס קפה ועוגה, וההזמנה פתוחה לכל מי שרוצה לבוא. בדרך כלל רוב האנשים שבאים למפגש לא מכירים אחד את השני, והגיעו בעקבות מודעה שראו בעיתון מקומי. אין אג'נדה מוגדרת, זה לא עסק רווחי ולא קבוצת תמיכה. כל אחד יכול לדבר על כל דבר שמעניין אותו שקשור במוות.

בארץ התקיים בשנה שעברה מפגש כזה בירושלים, בבית הקפה "תמול שלשום", ובתל אביב בבר יין "פר דרייר". ורד שביט, בלוגרית ("אבק דיגיטלי") וחוקרת עצמאית ארגנה את המפגש. "כשאנשים עוברים חוויה של כמעט מוות, כמו למשל התרסקות מטוס, הם מספרים שהחוויה שינתה להם את הפרספקטיבה על החיים, שסדר העדיפויות שלהם השתנה, שהבן אדם שהם רוצים להיות השתנה, כי הם הפכו להיות מודעים לכך שהם בני תמותה", היא מספרת בראיון לאפוק טיימס.

"אולי אם נהיה מודעים לכך שהזמן שלנו עם האנשים שאנחנו אוהבים הוא מוגבל, ושכל אחד יכול למות בכל רגע, ננצל אותו אחרת. אני אומרת את זה ממקום של אחות שכולה, אחי נהרג מפגיעת מכונית. יש בחור שפרסם בפייסבוק מכתבים קורעי לב לאשתו שנפטרה, ואחד הדברים שהוא אומר הוא: תגידו לאנשים שאתם אוהבים, שאתם אוהבים אותם כל זמן שאפשר. כי אחר כך הם אולי לא יהיו פה ולא תוכלו להגיד להם את זה".

"מוות הוא נושא שמעורר אימה", אומרת שרון, פסיכולוגית רפואית, אחת מהמשתתפים במפגשים בביתה של עמיה. "לפעמים אנשים לא מעיזים להגיד את המילה, כאילו אם נגיד אותה, כבר יקרו דברים נוראיים. יש לא פעם סיפורים כואבים שעולים במפגשים, כי כל אחד פגש את המוות בצורות שונות, אבל יש משהו בבריחה מהנושא שמגביר את הפחד, ומשהו בהתקרבות אליו שמרגיע אותו ומתחלף למשהו משחרר. זה מכניס לחיים יותר חיות".

למה הכוונה?


"רוב הזמן אנחנו מסתובבים בהכחשה שנמות, או שיקירנו ימותו, ולהכחשה הזו יש מחיר. יש לנו הרגשה שהזמן אינסופי, וזה יוצר איזו תחושה של כמעט הירדמות. כשאתה יותר מודע לזה שהזמן קצוב, אתה בודק אם חשוב לך להיות בעבודה 14 שעות ביום, או שתעדיף שיהיה לך קצת פחות כסף ותקדיש יותר לאנשים שאתה אוהב. זה לא מובן מאליו שאהיה פה לעד, ולכן אני רוצה להשקיע במה שבאמת חשוב".

על מה אנחנו מתחרטים

מייקל הב (Hebb) הוא אחד מחלוצי "מפגשי המוות". סיפורו מתחיל בגיל שמונה, כאשר נמנע מלבקר את אביו במוסד הסיעודי שבו שהה לאחר שאובחן כחולה אלצהיימר. "לא ידענו איך לדבר על המוות והתכחשנו לו", הוא סיפר בהרצאה שהעביר ב"טד-מד".

כאשר היה בן 12, הוא התעורר יום אחד בשעה מוקדמת מאוד בבוקר עם תחושה עזה שיש סיבה לכך שהתעורר אבל לא ידע מהי. כאשר הביט בשעון, הוא ראה שהשעה היא 3:44 לפנות בוקר. "מספר שעות אחר כך סיפרו לנו שליבו של אבי הפסיק לפעום ב-3:44 בדיוק, כאשר אני שכבתי במיטתי 40 קילומטר הרחק משם. עד היום העובדה שלא ביליתי עם אבי יותר בשנים האחרונות לחייו, היא אחת החרטות הגדולות ביותר של חיי".

התרבות המערבית היא נורא מדעית וטכנולוגית וחילונית, ולכן לא יכולה להבין את המוות. צריך לוותר על שליטה, ולתרבות המערבית זה קשה במיוחד

שנים רבות אחר כך הוא הקים את יוזמת "בואו נאכל ארוחת ערב ונדבר על מוות", שכיום הולכת ומתפשטת לצד "קפה מוות". "כששאלו אותי בעבר איך ארצה לבלות את ימי האחרונים, יריתי בהתחלה באופן אוטומטי את התשובה שהייתה לי בגיל 17: אני רוצה להיות לבד, בהרים, רחוק מהמשפחה, לא להיות לנטל על אף אחד. אבל התשובה הזו כבר לא נכונה היום. היום התשובה שלי היא שהייתי רוצה שבמותי שתי בנותי האהובות יהיו לצידי, כי השיחה על המוות לימדה אותי איך לחיות".

עמיה ליבליך, שבביתה מתקיימים מפגשי "קפה מוות", מספרת שהרבה אנשים אומרים במפגשים שהם לא פוחדים למות, אבל הם פוחדים מהדעיכה שלפני המוות. ואז מדברים הרבה על אלצהיימר ועל סניליות ועל ההשפלה שיש בהתדרדרות.

איך בכלל מתחילים לדבר על מוות?


"יש כל מיני דרכים. למשל המנחה הראשונה הביאה לפגישה אלבום מלא צילומים של טקסי קבורה ואזכרה מכל מיני תרבויות ושבטים שבהן פולחן המתים הוא סוג של קרנבל של צבעים ואוכל וריקודים ושמחה. אולי זו הייתה התחלה טובה. אחרי כל מנהג או טקס היא שאלה איזה אסוציאציות זה מעלה לנו, ואיפה זה מהדהד אצלנו.

אחרי ההתחלה הקלה יחסית, אנשים התחילו להיפתח ולדבר באופן יותר אישי על עצמם בפגישה הזאת, ובפגישות הבאות. הם התחילו לספר למה החליטו לבוא למפגשים האלה ומה זה עושה להם בחיים.

דוד, אחד המשתתפים, רואה את המוות כמורה הכי טוב שלו. אחרי שעבד 36 שנים במשטרה, הוא פרש וכיום הוא מתנדב בהוספיס שבו תוחלת החיים של האנשים היא שבועיים לכל היותר. "ההזדמנות הזאת להתבונן במוות ועל המוות שלי עצמי, ולדבר על זה במפגשים שלנו, מאפשרת לי להסתכל על החיים קצת אחרת", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. "אני רודף פחות אחרי דברים וחי חיים פשוטים יותר. אני עושה את הדברים שבאמת חשובים לי, שנותנים לי השראה ומשמעות. לא דברים שבחוץ, אלא דברים שבפנים. גם בבית התחלתי לדבר עם אשתי ועם הבנות על הדברים האלה. פעם הנושא הזה היה טאבו, היום כבר נוצר שיח".

משתתפת אחרת, בתיה, מספרת שהמוות היה תמיד קרוב לליבה. "כילדה גדלתי במושב והייתי הולכת ללוויות ולא הבנתי למה בלוויה אנשים מדברים על נושאים אחרים. כבר כילדה התייחסתי בעומק לנושא המוות. אני לא מפחדת לדבר על מוות כמו שאני לא מפחדת להגיד את המילה סרטן. בפגישות שלנו אפשר לדבר באופן חופשי ולשמוע גישות שונות. זה מרתק. אני סיפרתי למשל בקבוצה שהייתי ליד אבי ואימי בזמן המוות. שליטפתי אותם ודיברתי אליהם. את אבי שאלתי מה בקשתו האחרונה, ונתתי לו ללכת בשלווה. אימי מתה ממש בזרועותיי. סיפרתי לאנשים שזו הייתה חוויה מרגשת, לא טראומטית, זו חוויה שמשחררת אותך.

"אני חושבת שיש בקפה מוות משהו שמחזק את האחיזה בחיים. חוסר הפחד לדבר על המוות הופך אותי ליותר בת חורין בחיים עצמם. זה מפחית את החרדה מהבלתי ידוע".

משתתפת אחרת, א', הגיעה לפגישות "קפה מוות" לאחר שהתאלמנה. "אולי אם לא הייתי מגיעה לפגישות האלה הייתי שוקעת הרבה יותר בתוך האובדן. היום אני מסתכלת יותר על החיים ופחות על האובדן. הן גם חידדו לי נושאים שהטרידו אותי, כמו למשל האם ארצה להאריך את חיי אם אהיה במצב של תלות באחרים או במכונות.

"השיחות האלה על המוות גם חידדו לי חלומות שוויתרתי עליהם לאורך השנים ואני רוצה לממש היום. למשל, הטיול בנתיב הצלבנים בפירנאים שאני יוצאת אליו עם ביתי. חשוב לי שכשהסוף יגיע, לפחות אדע שחייתי את חיי איך שרציתי ומימשתי את עצמי".

דניאל חנוך חווה את המוות באופן קיצוני ביותר. הוא מוכר מהסרט הדוקומנטרי שלו "פיצה באושוויץ", ומגדיר את עצמו כבעל תואר בי-אי (בוגר אושוויץ, כילד). בכל זאת הוא ביקש להצטרף לקבוצה שמדברת על מוות. "רעייתי באה איתי לפגישות. אנחנו גרים בכרמי יוסף וזה סוג של בידור בעיר. אנחנו אוכלים משהו ביפו, ובאים לפגישה.

"מעניין אותי לשמוע תפיסות חיים שונות. לא הייתה לי אף פעם הזדמנות להתאבל כי לא היו לי הורים, הם פשוט נעלמו. האבל האחרון שהיה לי זה אחי שנפטר לפני ארבעה חודשים. לכן מסקרן אותי לשמוע מחשבות של אנשים, מה מעסיק אותם, איך הם סעדו את הוריהם. זה מרתק".

חנוך רוצה להעלות ב"קפה מוות" נושא מיוחד: סיפורים של אנשים שהצילו את עצמם ממוות בטוח. "יש לי שפע של סיפורים כאלה. הצלתי את עצמי מכמה מקרי מוות, וזה עשה אותי אחר. זה עשה אותי כזה שאני חב את חיי לעצמי. כי אני כילד ברחתי וקפצתי והסתתרתי כדי להישאר בחיים, ולכן אני גם רוצה לקבוע את יום מותי".

אז אם זה כל כך טוב, למה בכל זאת אנשים נמנעים מלדבר על מוות, אני שואלת את עמיה.

"אני חושבת שהתרבות המערבית היא נורא מדעית וטכנולוגית וחילונית. תרבות כזאת לא יכולה להבין את המוות, כי הוא דבר שנשאר בלתי ברור. לא יודעים מה בדיוק קורה ואיך זה קורה. צריך לוותר על שליטה, ולתרבות המערבית זה קשה במיוחד.

"אנחנו גם תרבות של נפגעי טראומה מכל המלחמות שהיו במאה ה-20. מלחמת העולם הראשונה והשנייה, מה שהיה ברוסיה הסטליניסטית, ומה שהיה בסין, והשואה אצלנו במיוחד. הממדים של המוות הם כל כך עצומים. יכול להיות שאנחנו במובן מסוים ניצולים של העידן ההיסטורי הזה, ואנחנו כולנו בטראומה מהמוות המסיבי הזה".

"אני רואה שזה עושה טוב לאנשים לדבר על המוות", אומרת עמיה קצת בפליאה. "הם יוצאים מהמפגש וכל כך מודים לי שאני נותנת להם את ההזדמנות הזו. אני סוגרת את שערי ביתי אחרי שכולם הולכים, ומרגישה סוג של התרוממות רוח, ממש שמחת חיים. למה שלא תהיה הכנה למוות, כמו שיש הכנה ללידה? לידה אתה יודע מתי תגיע, ומוות לא".

תמונה: Fotolia

דון סמית׳ הציץ שוב בשעון וליבו החסיר פעימה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. בחוץ השתוללה סופת שלגים, ובנו ג׳סטין עוד לא חזר מהבילוי הלילי של אתמול. חברים שהתקשר אליהם סיפרו שהם נפרדו בסביבות 21:30.


סמית׳ לבש את מעילו הכבד, הציץ במדחום שהראה טמפרטורה של חמש מעלות מתחת לאפס, נכנס למכונית, והתחיל לנסוע לאט לאורך הכביש שמוביל למועדון הלילה הסמוך למקאדו שבפנסילבניה.

ג'סטין סמית׳ יחד עם אביו

בפעם הראשונה חוקרים על בני אדם את האפשרות של טיפול רפואי באמצעות הקפאה

בחצי הדרך הוא הבחין לפתע, מבעד לפתיתי השלג המתעופפים, במגפיים מציצות בצד הדרך. הוא עצר בבת אחת, זינק מהמכונית ורץ לכיוון המגפיים. שם הוא ראה את בנו ג׳סטין, שוכב על גבו בתוך תלולית שלג. פניו היו כחולות לגמרי וחסרות חיים והוא לא נראה נושם.

כשהצמיד את ראשו לחזהו, הוא לא שמע דופק. הוא לפת את כתפיו של ג׳סטין, טלטל אותו בחוזקה וצעק: ״ג׳סטין, תתעורר, תתעורר, אתה לא יכול לעזוב אותי״, הוא סיפר בראיון לתחנת הטלוויזיה המקומית WNEP.

גם הפרמדיקים שהזעיק לא מצאו בג׳סטין סימני חיים ודיווחו לבית החולים הקרוב Lehigh Valley: ״בחור בן 25, נמצא שוכב בתל של שלג, ללא דופק, כל הסימנים מראים שהוא מת כבר כ-12 שעות״. הם פרשו על גופתו סדין לבן, וכאשר התחילו לנסוע לכיוון בית החולים, סמית׳ טלפן לאשתו וסיפר לה בקול שבור שבנם ג׳סטין נמצא מת.


נס רפואי

כל הסימנים הראו שג׳סטין מת – הוא היה ללא דופק, ללא לחץ דם, ואת נשימתו האחרונה לקח לפני יותר מ-12 שעות. אבל רופא עקשן אחד, ד״ר ג׳רלד קולמן, שבאותו בוקר קפוא של פברואר 2015 היה בתורנות ביחידה לטיפול נמרץ, היסס לחתום על תעודת הפטירה.

״הרגשתי לא נוח לומר שהוא מת״, סיפר קולמן בווידיאו שצילם בית החולים מאוחר יותר. ״המחשבה הקלינית שלי פשוטה מאוד – גופך חייב להיות חם כשאתה מת״, אמר קולמן, אבל גופו של ג׳סטין היה קפוא ונוקשה כמו גוש בטון.

קולמן הורה לצוות הרפואי לערוך בג׳סטין החייאה. ״חשבתי שסביר להניח שהמאמצים להחיות אותו יהיו לשווא, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים בשבילו״.

15 אנשי צוות בצעו ללא הפסקה עיסוי חזה והנשמה במשך כשעתיים, אבל גופתו של ג׳סטין נותרה ללא שינוי – קפואה, ללא דופק וללא רוח חיים.

דניס קוואלסקי, נשיא מכון הקריוניק האמריקני, לצד המיכלים שבתוכם שמורות הגופות הקפואות | Cryonics

כיום יש במכון כבר כ-140 גופות של אנשים שהוקפאו. בני משפחה באים לבקר אותם עם פרחים

ד״ר קולמן לא הסכים לוותר. למרות סופת השלגים שהתחוללה בחוץ, הוא החליט להטיס את ג׳סטין למרכז רפואי סמוך, שם חיברו אותו למכונת לב ראות (ECMO) כדי לחמם את הדם שלו ולהחדיר בו חמצן.

מוקדם באותו ערב קרה הבלתי אפשרי – ליבו של ג׳סטין החל לפעום, ואחרי שבועיים של טיפול אינטנסיבי במרכז הרפואי הוא החל להתעורר מהתרדמת ששהה בה. הוא הרגיש חלש ולא הבין איפה הוא נמצא. בגלל מכות הקור נאלצו לקטוע את בהונות רגליו ואת שתי הזרתות בידיים. אבל לכך התלוותה גם בשורה טובה: מוחו לא נפגע, למרות שעות ארוכות ללא חמצן. למעשה ג׳סטין חזר לאוניברסיטת פנסילבניה להשלים את התואר שלו בפסיכולוגיה, וכעבור שנה כבר כינס מסיבת עיתונאים להודות לד״ר קולמן ולכל הצוות הרפואי שהחזיר אותו לחיים. ״אני לא זוכר כלום ממה שקרה״, הוא אמר בראיון לאפוק טיימס, ״אולי בדרך הביתה נתקלתי במשהו ונפלתי. לעולם לא אוכל להודות להם מספיק״.

צפרדע-עץ – מקפיאה את עצמה לגוש קרח מת, וחוזרת לחיים | Brian Gratwicke/Wikipedia

אולי הצפרדע תוכל ללמד אותנו איך לשמר בהקפאה, לזמן ממושך, איברים של תורמים להשתלה

״זה סיפור הישרדות כנגד כל הסיכויים״, אמר ד״ר קולמן. ״הוא האדם ששרד את טמפרטורת הגוף הנמוכה ביותר אי פעם. המקרה שלו מהווה שינוי פרדיגמה בדרך שבה אנחנו מבצעים החייאה, ובאופן שבו אנחנו מטפלים באנשים הסובלים מהיפו-תרמיה״. ורופא אחר הוסיף: ״לא קרה שמישהו במצב הזה נשאר בחיים, אנחנו עדים לנס רפואי, אנחנו עדים להיסטוריה של המדע״.

סיפורו של ג׳סטין וסיפוריהם של אנשים נוספים ששרדו היפו-תרמיה קיצונית, נמצאים היום בחזית המחקר הרפואי. רופאים בכמה מרכזים רפואיים בארה״ב, במימון משרד ההגנה האמריקני, ובתמיכת מנהל המזון והתרופות האמריקני, חוקרים האם המנגנון ההישרדותי שעוזר לגוף לשמור על עצמו בתנאי קור קיצוניים, יכול גם להציל חיים של חולים שנפצעו קשה מירי או מדקירות סכין. אולי נוכל ״להקפיא״ פצועים שנמצאים בסכנת מוות, ויום אחד לבצע בהם טיפול רפואי ש״יפשיר״ אותם לחיים.

תלוי בין חיים למוות

הגורם הסודי שהציל את ג׳סטין, כמו גם אחרים שנחשפו להיפו-תרמיה, קשור כנראה לעובדה שכאשר נחשפים לקור קיצוני, כל הפעילויות בגוף מאטות את הקצב שלהן עד כדי חוסר פעילות. כשמצאו אותו אחרי 12 שעות, טמפרטורת גופו הייתה נמוכה מ-20 מעלות. לפי הידע הרפואי המקובל, בטמפרטורת גוף רגילה של כ-37 מעלות, תאי הגוף זקוקים לאספקה שוטפת של חמצן. אם הלב מפסיק לפעום לפתע, ולא מגיע דם נושא חמצן לאיברים, תאי המוח יכולים לשרוד רק כחמש דקות לפני שנגרם להם נזק בלתי הפיך.

אולם כשהגוף נחשף לקור קיצוני פעילויותיו מאטות. בגלל ההאטה בפעילויות המטבוליות של הגוף, התאים זקוקים לפחות חמצן, ולכן יכולים לשרוד זמן ממושך יותר ללא נזק. זהו מצב שבו אדם תלוי בין חיים למוות. הוא לא חי, אבל גם לא מת עדיין, מה שנקרא ״השהיית חיות״ (Suspended Animation).

אחד הראשונים שחקרו את המנגנון הזה ואת הפוטנציאל שלו הוא ד״ר פיטר ריי (Rhee) מאוניברסיטת אריזונה, כשערך ניסויים על חזירים. ד״ר ריי צבר ניסיון רב בחדרי ניתוח כשטיפל בפצועי מלחמה באפגניסטן ובעיראק. במאמר שפרסם יחד עם עמיתים בכתב העת ( Surgery (2002 הוא מספר שטיפל בשתי קבוצות חזירים שסבלו מפציעה קשה. לקבוצה אחת הוא הוריד את טמפרטורת הגוף לעשר מעלות. לקבוצה השנייה שבה טיפל, לא הוריד טמפרטורה.

ד״ר ריי טוען שיותר מ-80 אחוז מהחזירים שטמפרטורת גופם הורדה לעשר מעלות, שרדו את הניתוח, לעומת אפס אחוז בקבוצה השנייה. עוד הוא טוען שלאחר תקופת החלמה, ״החזירים המוקפאים״ לא סבלו מכל פגיעה פיזית או קוגניטיבית. ״אחרי שערכנו את הניסויים, הגדרת ה׳מוות׳ השתנתה״, הוא אמר למגזין New Scientist-2014, והוסיף: ״בכל יום אני חותם על מסמכים שקובעים שאנשים מתים. אין להם דופק ולא פעילות מוחית. אני חותם על פיסת נייר ויודע בליבי שהם בעצם לא מתים. יכולתי במקום ובזמן הזה ל"השהות" אותם. זה מתסכל לקבור אדם בידיעה שיש פתרון״.

יש חיה שקמה לתחייה לאחר שקפאה, בדומה לבני אדם, וזו צפרדע-עץ, שנפוצה במקומות רבים בעולם, החל בהרי האפלצ'ים שבצפון מזרח ארה"ב, והלאה מערבה עד לאלסקה. בחורף היא מקפיאה את עצמה לגוש קרח ״מת״ – ללא סימני חיים, ובאביב מפשירה במהירות, מקפצת ומנסה להזדווג.

דובון מים – הוקפא למשך 30 שנה ושב לחיים | Saguaro National Park/Flickr

דון לארסון מאוניברסיטת אלסקה פיירבנקס (Fairbanks) הוא אולי הראשון שעקב אחרי הצפרדעים האלה בתנאי החיים הרגילים שלהן בטבע של אלסקה, במקומות שהטמפרטורה יורדת מתחת לאפס במשך יותר משישה חודשים.

לארסון גילה שהצפרדעים יכולות להישאר במצב קפוא, בטמפרטורת גוף של כמעט אפס מעלות, למשך כמעט שבעה חודשים. הוא הבחין שהצפרדעים עוטפות את עצמן במעטה של גלוקוזה (סוג של סוכר) השומר על הנוזלים בתוך התאים ומונע מהן להתייבש ולמות.

לארסון מאמין שאולי הצפרדע תוכל ללמד אותנו איך לשמר בהקפאה, לזמן ממושך, איברים של תורמים להשתלה. עד היום איברים כאלה עומדים בפני אותו אתגר שמקלקל את הסטייק בפריזר שלנו: גבישי קרח וכוויות קור הפוגעים ברקמות.

יצור אחר ״שחזר מהכפור״ הוא דובון מים. במאמר שפרסמו חוקרים מיפן בכתב העת המדעי Cryobiology-2015 הם כתבו כי שני דובונים שהוקפאו לפני כ-30 שנה, שבו לחיים. אחת מהדובונים הצליחה לשרוד ואף הטילה 19 ביצים, מ-14 מהן בקעו בהצלחה דובונים.

אבל האם אפשר להקפיא ולהפשיר גם בני אדם?

לשאוב את הדם מהגוף

מי שנחשב למוביל המחקר בתחום הוא פרופ׳ סמואל טישרמן, רופא מנתח במרכז הרפואי באוניברסיטת פיטסבורג, ארה״ב, כבר משנת 2012. טישרמן מתכנן ״להקפיא״ 20 חולים שיגיעו לחדר המיון כשהם סובלים מדום לב בעקבות דימום כבד שנגרם מפציעות, כדי להציל את חייהם.

השיטה של פרופ׳ טישרמן לקירור הגוף היא לשאוב את כל הדם מגוף החולה ולהזרים במקומו תמיסת מלח קרה שמקררת את הגוף במהירות לטמפרטורה של 10 מעלות.

טישרמן לא אוהב לכנות את מצב ההקפאה הזה ״השהיית חיות״. ״כשאנשים חושבים על ׳השהיית חיות׳, הם חושבים על נוסעים בחלל שמוקפאים ומתעוררים כשהם מגיעים ליופיטר, או על האן סולו ממלחמת הכוכבים״, הוא אמר בראיון לבי-בי-סי. ״חשוב שהציבור ידע שזה לא מדע בדיוני – זה מבוסס על ניסויים ונחקר בצורה שיטתית״. במקום ״השהיית חיות״ הוא קורא לתהליך הניסיוני הזה ״שימור והחייאת חרום לדום לב כתוצאה מטראומה״ (EPR-CAT).

״מדובר בחולים שאיבדו בערך 50 אחוז מדמם והחזה שלהם פתוח; סיכויי ההישרדות שלהם בשלב זה הם שבעה אחוזים״, הוא מסביר בהודעה לעיתונות של האוניברסיטה. הרעיון הוא שקירור תאי הגוף יעניק לרופא כמה שעות נוספות לטפל בפציעה של המטופל, במקום חמש הדקות שיש היום.

לפי אתר הניסויים הקליניים של ארה״ב, המחקר נמצא בשלבי ניסוי ועתיד להסתיים ב-2017. בינתיים לא דווח על הצלחות או כישלונות.

״אני סקפטי מאוד לגבי הניסיונות לקרר חולים במידה קיצונית״, אומר בראיון לאפוק טיימס פרופ׳ פיליפ בידרמן, מנהל טיפול נמרץ בבית החולים בלינסון, ומומחה לשימוש במכונת לב-ריאות בתהליך של קירור אנשים. ״זה ניסיוני ולא אומר שיהיה פרקטי״, הוא אומר.

״כיום מקררים את גופו של חולה שעבר דום לב ממושך רק במקרים בודדים, כאשר עושים לו החייאה ולא מצליחים להחיות אותו. עושים את זה גם במקרים של פגיעות ראש או דימומים, אבל זה פחות מוכח מבחינה מדעית״.

לכמה מעלות מקררים?


״עד 34 מעלות. זה מקטין באופן משמעותי את הסכנה לפגיעה במוח מחוסר חמצן״.

אי אפשר לקרר יותר?


״אפשר מבחינה טכנית, אבל אם יקררו לטמפרטורה נמוכה יותר, למשל אדם שנפצע קשה ומדמם מאוד, הוא לא ישרוד את זה. ירידת החום גורמת להפרעות בקרישת הדם, כך שהדימום יגבר עוד יותר והוא ידמם לא רק מהפצע אלא גם באופן ספונטני מכל חור בגוף וימות. גם מערכת החיסון לא עובדת טוב בהיפותרמיה, והחולה עלול למות מזיהום.

״אתן לך דוגמה. לפני כעשור התחילו לקרר ל-30 מעלות חולים עם פגיעות ראש. אחרי שנה ראו שיש שיפור במצב הנוירולוגי אצל החולים ששרדו את הניתוח. אבל יותר חולים מתו מזיהומים ומדימומים. דבר דומה קרה עם אנשים שסבלו מדום לב. לכן מקררים היום ל-35-34 מעלות. ב-2013 פרסמתי מאמר ב-Journal of Trauma, שבו סקרתי את סדרת הטראומות הגדולות בעולם שטופלו באמצעות הורדת חום החולה, אבל לא מתחת ל-34 מעלות״.

מה אתה חושב על הניסויים המוצלחים שעשו בחזירים? 


״העיתונות הרפואית מלאה בדברים שנראים טוב ואחר כך נפסקים כי החולים מתים. אולי בעתיד יהיה אפשר לקרר את גוף החולה לטמפרטורה נמוכה, אבל כיום זה ממש לא מומלץ״.

בינתיים יש מי שלא ממתין לתוצאות הניסויים, וכבר מקפיא אנשים לאחר מותם, בתקווה שבעתיד הטכנולוגיה והידע הרפואי יצליחו להחזיר אותם לחיים.

אחד האנשים האלה הוא דניס קוואלסקי (Kowalski), כבאי, פרמדיק ומדריך מורשה להחייאה מטעם אגודת הלב האמריקנית. בשנתיים האחרונות הוא גם נשיא מכון הקריוניק (Cryonics Institute) בארה״ב, אחד משלושת המוסדות בעולם שמקפיאים גופות של אנשים מתים.

הוא, אשתו וילדיו חתמו על בקשה לעבור תהליך של הקפאה עמוקה לאחר מותם. הם מאמינים שיום אחד יהיו ידע רפואי וטכנולוגיה מתקדמת שיוכלו להחזיר אותם לחיים, לרפא אותם מהמחלה שהרגה אותם, ולהשיב להם את בריאותם.

״תהליך ההקפאה מתחיל מיד אחרי שרופא חותם על תעודת פטירה רשמית. כלומר, החולה לא בהכרח מת מבחינה ביולוגית״, אומר קוואלסקי בראיון לאפוק טיימס. ״המוות מוגדר לפי הטכנולוגיה שיש לנו. לפני 100 שנה אדם נחשב מת כשהלב הפסיק לפעום. היום אפשר לעורר אותו בעזרת שוק חשמלי ועיסויים״.

הצוותים של קוואלסקי ממתינים בהיכון ליד החולה, ובשנייה שהוא ״מת״ הם מתחילים מיד בתהליך החייאה מחודש. הם מחברים אותו למכשירים תומכי חיים כמו מסכה שמספקת חמצן לאיברים, במיוחד למוח, ול״חובט לבבי״, שבאופן אוטומטי שומר על זרימת הדם בגוף. מיד אחר כך הם מכניסים אותו לאמבטיית קרח.

בסופו של דבר מעבירים את הגופה למתקן מיוחד במישיגן, ומאחסנים אותה בטמפרטורת חנקן נוזלי של מינוס 195 מעלות. הגופה נשמרת בכלי מיוחד דמויי טרמוס ענק. קוואלסקי מקווה שיום אחד, כאשר תהיה הטכנולוגיה המתאימה, בני משפחתו או חבריו של המת יוכלו להקים אותו לתחייה.

כיום יש במכון כבר כ-140 גופות של אנשים שהוקפאו. בני משפחה באים לבקר אותם עם פרחים. לצדם יהיו בעתיד הקרוב עוד כ-1,000 איש שחתמו על בקשה להקפאה לאחר מותם.

אתה מאמין שאנחנו יכולים לפעול נגד הטבע, ולגרום לכל דבר שמת לחזור לחיים?


״אנחנו כל הזמן מגנים על עצמנו מהטבע. אנחנו בונים מחסה כדי להתגונן מקור או מחום ומרפאים מחלות. מה שאנחנו עושים בהקפאה עמוקה זה הרחבה של אותו עיקרון, להציל חיים של אנשים״.

שאלה שנשארה פתוחה היא לאיזה עולם האנשים האלה יתעוררו. אולי כמו וודי אלן בקומדיה ״ישנוני״, שהתעורר, אחרי שהקפיאו אותו ל-200 שנה, הם יתגעגעו לחבריהם שמתו ולא התעוררו.

מתוך הסרט "ההצעה הטובה ביותר" – צרכיו ומאוויו של הגיבור נשמרים בחדר שמור כמו כספת

אני פוגשת את הפסיכולוג הקליני ישראל רוזנבאום בחדר שבקומה הרביעית בבניין בלב רמת אביב ג'. החדר קטן וריק, יש בו שתי כורסאות אדומות, אני יודעת שאחת מהן מיועדת לי, ואני מתיישבת במבוכה של אדם שמגיע לפגישה ראשונה עם פסיכולוג. "מרגיש מוזר", אני אומרת בחיוך לרוזנבאום שמשיב בחיוך ולא אומר דבר.

כשרוצים לגעת במקומות כואבים, קל יותר להתחיל לדבר עליהם כשמדובר בגיבור של סרט

רוזנבאום הוא פסיכולוג שונה בנוף המקומי. הוא פסיכולוג קליני שגם עוסק בטיפול אקזיסטנציאליסטי (העוסק בקשר שלנו לחיים ולמוות) וגם התמחה בתחום ה"סינמה תרפיה". הוא מחזיק בתואר בקולנוע שעשה לפני כמה שנים, מתוך אהבה לתחום שהפך למקצוע.

רוזנבאום מקבל אנשים למשרדו ועורך איתם מפגשי טיפול קונבנציונליים לגמרי, אך משתמש בסרטים כדי לעזור למטופלים להיפתח ולהיות מודעים יותר לעכבות ולחומות שלהם דרך צפייה בחייו של מישהו אחר – הגיבור בסרט.

הפסיכולוג ישראל רוזנבאום משתמש בסינמה תרפיה בטיפולים קונבנציונאליים | צילום: אלכס גורביץ׳

מה יש בסרט שהופך אותו לכלי טוב לטיפול, יותר מאשר שיטת טיפול רגילה?


"טיפול קונבנציונלי נעשה באמצעות מילים בלבד. אבל קולנוע הוא רב ממדי, הוא עובד על הרבה יותר חושים. מלבד מילים יש בו גם מוזיקה, תמונות, צבעים ושחקנים. הוא גם עוסק באנשים אחרים, לא בעצמנו. כשרוצים לגעת במקומות כואבים, קל יותר להתחיל לדבר עליהם כשמדובר במישהו אחר".

תן לי דוגמה. 


"יש סרט שאני משתמש בו בטיפולים וגם בסדנאות, הוא נקרא 'ההצעה הטובה ביותר'. גיבור הסרט הוא איש מכירות פומביות עם ידע עצום בתחום, שמוזמן לכל המכירות הפומביות היוקרתיות בעולם. הוא טיפוס שונא אנשים, הולך עם כפפות ולא נוגע בשום דבר. אבל עם כל המגננות האלו, יש לו בבית מקום שבו הוא מתחבר אל רגשותיו, חדר משוריין כמו כספת, שנעול בקוד סודי שרק הוא יודע. כל הקירות בחדר מלאים ביצירות אמנות של נשים שציירו ציירים מפורסמים, כאלה שלא היה לו האומץ להתקרב אליהן. מידי פעם הוא נכנס לחדר, יושב ומסתכל על התמונות.

"יום אחד הוא מקבל טלפון ממישהי שמספרת שקיבלה ירושה גדולה של חפצי אמנות שהיא רוצה להוציא למכירה פומבית. אחרי כמה שיחות ופגישות הוא מתאהב בה ומתחיל להיפתח בפניה. הוא מספר לה שהוריו נעלמו בגיל צעיר, ששמו אותו במנזר ושם הוא קיבל עונש לעזור למישהו שעסק בשיפוץ חפצי אמנות. זה מצא חן בעיניו וכך הגיע לאן שהגיע היום.

"אנחנו מבינים שהוא כנראה עבר טראומה קשה מאוד כילד שננטש. הטראומה גרמה לו לבנות מסביבו חומות ואת הכספת הזו. בתוך הכספת הוא שם את כל הצרכים האנושיים שהוא סגר ודיכא, כדי לא להיפגע שוב, צרכים שעדיין קיימים אצלו בפנים".

הסרט "ההצעה הטובה ביותר", הופך לסרט מתח כשמתגלה המזימה הגדולה – להיכנס לחדר הנעול ולגנוב את כל יצירות האמנות. בהמשך מתברר שהבחורה שהתאהב בה שותפה למזימה. "כשהוא מגיע לחדר ופתאום רואים את הקירות ריקים", אומר רוזנבאום, "זאת דוגמה לחוסר אונים שקשה להתמודד איתו. זה קרה אחרי שהוא פתח את הלב בפני אהובתו".

באיזה אופן אתה משתמש בסרט הזה?


"בכל מיני צורות. כפי שגיבור הסרט בונה סביבו חומות, כך עושים גם רוב האנשים במציאות. הם שומרים על עצמם כדי שלא ייפגעו ומפתחים מנגנוני הגנה. לפעמים המטופלים שמגיעים אליי נורא קשוחים וקשה לי ליצור איתם קשר. כשאני עובד עם אנשים כאלה, במקום שאתחיל לדבר ושהם יתחילו לחפור בתוך החומות של עצמם, אני שולח אותם לראות את הסרט.

"לא מזמן היה לי מטופל ששלחתי לראות את הסרט, ולאחר שצפה בו הצלחנו לראות את החומות שהוא הציב לעצמו. זה אדם מבוגר שעבר דברים רבים בחייו. היו לו כל מיני שאיפות וציפיות אבל גם הרבה חומות בתוכו. אחרי שצפה בסרט הוא ראה דברים שונים לגמרי מיתר האנשים. באופן מפתיע הוא בכלל לא ראה את המזימה שכולם היו שותפים לה.

"כלומר, עלה בו משהו נאיבי. זה מעניין, כי גם בגיבור הסרט היה משהו נאיבי. הנאיביות שלו הייתה נקודת התורפה שאפשרה לאנשים לחדור לתוך המקום הכי שמור שלו. כך הצלחתי לראות ביחד עם המטופל את נקודת התורפה שלו, הנאיביות, שלא מאפשרת לו להשיג את הקשר שהוא רוצה".

לגבי אותו אדם נאיבי, האם אין רובד חיובי בכך שפורצים לו למקום השמור ביותר? זה הרי מאפשר לו להיפתח. 


"נאיביות היא דוגמה טובה לכך שלכל דבר יש כמה צדדים. אין נכון ולא נכון. התשובה תמיד נמצאת אצל המטופל. בסרט עצמו, אחרי שהגיבור גילה שהחדר ריק, הוא התמוטט ואושפז במחלקה פסיכיאטרית. ולמרות זאת באחת הסדנאות שהעברתי מישהי אמרה: אני לא בטוחה שהוא לא היה חוזר על זה שוב כי הוא הצליח לממש צרכים שהוא לא מימש כל חייו – להתאהב, להיות בקשר, במגע עם אישה. אז נכון שהתוצאה של הגיבור הייתה לא טובה, אבל לא בטוח שהתהליך לא היה טוב בשבילו. אנחנו באמת לא יודעים.

"הצפייה בסרט מאפשרת לדבר עם המטופלים על מה אנחנו מוכנים לוותר ועל מה אנחנו שומרים כדי להגן על עצמנו, ומתי אנחנו מוכנים להסתכן. זה פותח דיאלוג שהולך לכל מיני כיוונים.

"אני אף פעם לא יודע מה טוב למטופל. אחת המטרות בטיפול אקזיסטנציאליסטי לפחות, היא לאפשר למטופל לבחור מה טוב לו ממקום של חופש בחירה אמיתי. לא ממקום שמאלץ אותו לבחור ומוביל אותו".

הפסיכותרפיסטית ד"ר בירגיט וולץ עובדת בשיטת ההזדהות עם גיבור הסרט

מי שנוקטת בשיטה מעט שונה היא הפסיכותרפיסטית ד"ר בירגיט וולץ מקליפורניה, שכתבה ספר על סינמה תרפיה. אם רוזנבאום נותן למטופלים לחוות את הסרט בלי לכוון אותם, וולץ אומרת להם לשים לב לדברים מסוימים ואז מכוונת אותם להבין משהו.

היא מספרת על בחור צעיר, תלמיד תיכון בשם ג'וש, שהיה בדרכו הביתה כשלפתע תקף אותו באכזריות שודד ופצע אותו קשה בפניו. ג'וש היה תלמיד מצטיין ועמד לסיים את לימודיו, אבל בעקבות התקרית הוא לא חזר להיות כשהיה. הוא נאלץ לעבור ניתוח מורכב ומסוכן שאיחה את פצעיו, ומאז הרגיש מדוכא. הוא בילה בשינה ובמשחקי וידאו, וגם שקל להיפרד מחברתו כיוון שהרגיש שנשארה איתו מתוך רחמים בלבד.

לבסוף הגיע לפגישה אצל ד"ר וולץ. הפעם האחרונה שראה פסיכולוג הייתה לפני כמה שנים, לאחר שהוריו נהרגו בפתאומיות בתאונת דרכים. למעשה, הוא בכלל לא התכוון להגיע לפגישה עם וולץ, אילולא סבתו, שאיתה התגורר, דחפה אותו לכך. בפגישתם הראשונה הבחינה ד"ר וולץ כי ג'וש סובל מהפרעה פוסט טראומטית ומדיכאון.

"הוא נראה ידידותי בתחילה אבל כשהצעתי לעזור לו עם כמה מהטראומות החמורות שעבר הוא החל להיסגר. הוא היה משוכנע שדבר לא יוכל לעזור לו".

ד"ר וולץ שכנעה את ג'וש לחזור לפגישה נוספת אבל נתנה לו שיעורי בית: עליו לצפות בסרט "סיפורו של וויל האנטינג" ולדמיין בזמן שהוא צופה בסרט איך הוא היה נוהג באותן סיטואציות שבהן נמצא הגיבור.

וויל האנטינג היה נער גאון, יתום משני הוריו, שסולק מכל מסגרת לימוד אפשרית בגלל בעיות אלימות. אבל יום אחד הנער הגאון הצליח לפתור חידה מתמטית מסובכת שפרופסור באחת האוניברסיטאות פרסם על לוח המחלקה למתמטיקה.

הסרט על וויל האנטינג נתן למטופל תקווה, זה גרם לו לחשוב שאם התרפיה עזרה לבחור קשוח כמו וויל, אולי כדאי לו לנסות את זה גם כן

מתוך הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" – המטפל השלישי ידע איך לעזור לו

הפרופסור החליט לקחת את האנטינג הגאון תחת חסותו, בתנאי אחד: שיגיע לפגישה קבועה אצל מטפל, שיסייע לו להתמודד עם פרצי האלימות. לאחר מספר מטפלים שהוא שולח לכל הרוחות, הוא פוגש במטפל שעוזר לו לשנות את חייו.

כשג'וש חזר אל וולץ הוא סיפר כמה אהב כשוויל האנטינג "הראה מה זה" לשני התרפיסטים הראשונים שנפגש איתם ולא אהב. "הלוואי והייתי עושה דבר דומה עם המטפל שהיה לי אחרי שהוריי מתו", הוא אמר לה והוסיף: "אבל המטפל השלישי של וויל היה בסדר, נראה שהוא ידע איך לעזור לו. האם זה תמיד לוקח כל כך הרבה זמן להרגיש טוב יותר?", שאל את וולץ. "לפעמים כן", ענתה התרפיסטית.

"הסרט וויל האנטינג נתן לג'וש תקווה", אומרת וולץ. "זה גרם לו לחשוב שאם התרפיה עזרה לבחור קשוח כמו וויל, אולי כדאי לו לנסות את זה גם כן".

וולץ נוקטת פעמים רבות בשיטת ההזדהות – בעזרת שאלות מכוונות היא מבקשת מהמטופל לדמיין את עצמו בתוך הסיטואציה כגיבור הסרט. "תיאוריית המסע של הגיבור" של הפילוסוף ג'וזף קמפבל היוותה עבורה השראה.

התיאוריה של קמפבל אומרת שלסיפורי מיתולוגיה הירואיים מתרבויות שונות יש דפוס בסיסי דומה, שבו הגיבור המיתולוגי נקרא להרפתקה, מהסס לצאת למסע, עובר מכשולים, נלחם בשדים ויוצא מחודש. המסע, שהוא אנלוגיה למסע הפנימי שעובר המטופל, מתבטא ברוב הסרטים שאנחנו רואים, בין אם הבמאי יצר זאת במודע או שלא. וולץ מדריכה את המטופלים לדמיין שהם גיבורי המסע הזה. "זה עוזר להם לעשות הקבלה לסיטואציה האישית שלהם ומסייע להם לרכוש ביטחון, כמו גם את הכוח ואת התקווה להתגבר על המכשולים שעומדים בפניהם", היא מסבירה.

לטפל במטפלים

המערבון האמריקני "מרכבת הדואר" בבימויו של ג'ון פורד מתאר כרכרה של נוסעים לבנים במערב הפרוע, שנתקלים באינדיאנים. הבמאי מציג בסרט את נקודת המבט של האנשים "הלבנים" שיושבים בתוך הכרכרה כשהאינדיאנים תוקפים אותם. "צילומי קלוז אפ מראים כמה הם חרדים, ויורדים לפרטים של אישה עם תינוק שמעוררים את האמפתיה של הצופה", מספר רוזנבאום, "האינדיאנים לעומת זאת נראים כולם אותו דבר, הם צבועים, צורחים ואין להם נקודת מבט. אני מראה את הסרט הזה בסדנאות לפסיכולוגים ולמטפלים".

במה זה תורם להם?


"זה מסייע להם לראות שלמטפל חשוב לראות את נקודת המבט של המטופל, במקום לראות את הסיטואציה מנקודת המבט שלו, ומתוך התיאוריה שלו. זה אחד הדברים החשובים שמטפל צריך לדעת לעשות. כל מטרתו היא להתקרב לעולמו של המטופל ולא ללמד אותו את שפת המטפל ואת הערכים שלו. רק כך אפשר לעזור לו באמת".

כשאתה עובד עם קבוצות, אתם רואים את הסרט יחד? 


"בכל מקום זה שונה. כשהעברתי סדנאות ברמב"ם, עשינו יום שלם של סדנת קולנוע, הם ישבו וראו סרטים ואני דיברתי. לעומת זאת, בסדנאות שאני מעביר לפסיכולוגים, הם יושבים על מזרונים וכורסאות ואחרי הסרט הם חוזרים למעגל״.

סרטים הם פעמים רבות הבריחה שלנו מהמציאות. האם אין סכנה בכוח ההשפעה שלהם כשנכנסים לטיפול? למשל בהזדהות עם הגיבור.


"להיפך, אם אדם לא נמצא בטיפול והוא הולך לסרט ורואה כל מיני דברים, הוא יכול להזדהות איתם וללכת לעשות דברים כתוצאה מכך. אנחנו יודעים על מקרים כאלה. הספר של גתה למשל, 'ייסורי ורתר הצעיר', הביא מאות אנשים שקראו אותו ללכת ולהתאבד. כך שבסרטים או בספרים יש סכנה בכל מקרה.

"מי שנמצא בטיפול הוא במצב טוב יותר, כי אפשר לעבוד איתו על זה. אם הוא אומר 'בא לי להתאבד', אפשר לדבר איתו על זה. לא אשלח מישהו שרוצה להתאבד לראות סרט על התאבדות… אבל כן אדבר איתו".

Photo by Roger Wollenberg Pool/Getty-Images

כשגנרל מייקל היידן התקשר אליי להפתעתי בשעה שבע בבוקר, לפי שעון ניו יורק, והציג את עצמו, הרגשתי לרגע איש חשוב מאוד. זה לא בדיוק מה שמצפים מגנרל עטור שבחים, שכבודו הולך לפניו. אדם שבעשור האחרון נחשב ל"מאסטר ספיי" של ארה"ב, ומישהו שמדינות עוינות וארגוני טרור רבים היו מוכנים לעשות הכול כדי להציץ, ולו לרגע, לתוך הסודות השמורים בראשו.

אבל היידן נטול פוזה, ומתגלה במהלך השיחה כאיש נחמד מאוד. אחרי שבאמצע שנות ה-90 פיקד על המודיעין של חיל האוויר האמריקני (AIA), הוא קודם ב-1999 לתפקיד ראש האן-אס-אי (NSA) – הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב, ולאחר שבע שנים נוספות לתפקיד הבכיר ביותר במודיעין האמריקני – ראש הסי-איי-אי (CIA). במסגרת תפקידו זה, פקד מדי יום את משרדו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, והפך לאוזניים ולעיניים שלו בנושאי ביון. אין אף אדם נוסף באמריקה עם פז"ם מודיעיני כמו שלו.

מייקל היידן. "הריגול התעשייתי הסיני בארה"ב הוא פשוט עוצר נשימה. מעולם לא ראיתי משהו בקנה מידה כזה" | Brendan-Smialowski_Getty-Images

על ישראל:
"יש משהו מטריד בעמידה מהצד בזמן שדברים נוראיים מתרחשים, אבל אם ישראל תנסה להתערב יותר, זה יחמיר את המצב"

מאז שעבר היידן להוביל את הסי-איי-אי, ב-2006, הוא חולל שם שינויים דרמטיים – שהבולט ביניהם היה הגברת החיסולים "מהשמים". מהלך שעורר בהמשך תרעומת בארה"ב, כשמזל"טים החלו לפוצץ מכוניות חשודות ברחבי אפגניסטן ופקיסטן. "חלק מהביקורת היה בגלל הטענה הבלתי נמנעת והמוגזמת, אבל לא לגמרי לא נכונה, של נזק משני לחיי אזרחים", אומר היידן.

"סיפקנו לממשל האמריקני תחושת ביטחון שיש בעיראק נשק להשמדה המונית, תחושה שאפילו לנו לא הייתה מהמידע שברשותנו" | Roberto-SCHMIDT

גם אם היידן מביע מעט חרטה, הוא לא מתכוון לבקש סליחה. בתקופתו הפכה הסי-איי-אי מסוכנות "לאיסוף מידע ביטחוני מחוץ לארה"ב", למה שמזכיר יותר את גרסתה הקודמת מתקופת מלחמת העולם השנייה: "המשרד לשירותים אסטרטגיים" – סוכנות ביון שעסקה בפשיטות על מטרות נאציות, בהתנקשויות, בחטיפות ובחבלה.

הוא אמנם לא מתנצל, אבל בהחלט עוצר להרהר בדברים שבוצעו בתקופת כהונתו. במיוחד במה שהוא מכנה "האובססיה למלחמה בטרור" – מדיניות שהוא עצמו הוביל ועיצב בעשור האחרון בעקבות ה-11 בספטמבר, הפיגוע הגדול ביותר שידעה ארה"ב על אדמתה. מדיניות שגרמה לממשל האמריקני לצאת למלחמה בעיראק בגלל מידע על נשק להשמדה המונית שיש שם – נשק שלא נמצא שם בסופו של דבר – מהלך שהוביל מאוחר יותר גם לעלייתו של דאע"ש.

Photo by Alex Wong

על עליית דאע"ש:
״לקחנו מצב שעמד להיות רע בכל מקרה, והפכנו אותו לכמעט קטסטרופה"

ואולי חשוב מכך, הייתה זו מדיניות שלדבריו מסיחה את תשומת הלב של שירותי הביון האמריקנים וגורמת להם לפספס מטרה חשובה ומאיימת בטווח הארוך, או אם תרצו – את "הפיל גדול הנמצא בחדר", שאליו נגיע בהמשך.

בתקופת כהונתך כראש האן-אס-אי סיפקת לממשל בוש מידע נסיבתי על הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק – מידע שהתברר בדיעבד כשגוי – וחיזקת את ההחלטה לצאת למלחמה. אתה מצטער על זה?


"כמובן. טעינו, וזו הייתה האחריות שלי, לא של הממשל. אגיד אף יותר מזה, לא רק שטעינו, אלא שגם סיפקנו לממשל תחושת ביטחון – תחושה שאפילו לנו לא הייתה מהמידע שהיה ברשותנו".

אדם במעמדך ודאי מרגיש לפעמים שיש לו "כוח אלוהי" לשלוט במהלכים גלובליים ולעצב את העולם. 


"זה מרגיש כך לפעמים. לכן קצין מודיעין צריך להיות צנוע. כשהוא מגיע לפגישה עם הנשיא הוא בדרך כלל מסוגל ליצור גבולות, מימין ומשמאל, המאפשרים דיון לוגי בנושאי מדיניות.

"תראה, היו מקרים רבים שבהם המידע הנסיבתי שסיפקנו היה מדויק. כשמדובר במודיעין, מידע נסיבתי זה לפעמים כל מה שיש לך. אנשים מבלבלים בין מודיעין לבין הוכחות שמספקים במערכת המשפט. במערכת המשפט, המידע מעוצב בדרך שמטרתה להוכיח משהו מעבר לכל ספק. אבל מטרת המודיעין היא לאפשר לפעול, אפילו לנוכח ספק מתמשך.

"בכל מקרה, מודיעין אינו הגורם היחיד בפגישות האלה. יש עוד דגשים לגיטימיים אחרים בשיחה: מדיניות הנשיא, הפוליטיקה של התקופה, הערכים של המדינה, מגבלות כספיות ועוד. כל אלה מובילים להחלטה הסופית".

אחת הפרשנויות היא שהכניסה שלכם לעיראק הובילה בסופו של דבר לעלייתו של דאע"ש. 


"הבסנו את אל-קאעידה בעיראק, ולמעשה יצרנו שם איזושהי יציבות החל מ-2008 ו-2009. לצערי יצאנו מעיראק ב-2011, וכך במקום שהממשל שנותר שם יתנהג כממשל עיראקי, אפשרנו לו להתנהג כממשל שיעי שאיפשר לדאע"ש לעלות".

כלומר, אתה טוען שהיציאה מעיראק הובילה לעליית דאע"ש, ולא הכניסה. 


"בהחלט".

במילים אחרות, אתה אומר שכאשר ארה"ב מפסיקה למלא את תפקיד "המשטרה הבין-לאומית", ומשחררת מאחיזתה, כוחות הרוע ייכנסו לאזור שהיא עזבה ויעלו שם. 


"אני לא אומר את זה כך. אני אומר שיצרנו נסיבות המאפשרות לממשל האמריקני לספק יציבות למחנות השונים בעיראק, וסוג של ביטחון. קיבלנו על עצמנו את האחריות הזאת, ובכנות, הייתה לנו האחריות הזאת במקומות רבים בגלל מי שאנחנו בנקודה הזו בהיסטוריה.

"כאשר אנחנו לא ממלאים את האחריות הזאת, שאינה בדיוק כמו משטרה בין-לאומית, כשאנחנו נעדרים ולא מספקים מה שרק אנחנו יכולים לספק, זה מוביל בדרך כלל למצב גרוע יותר מזה שהיה. אני חושב שזה בהחלט המצב בעיראק ובסופו של דבר גם בסוריה. התגובה שלנו לדאע"ש הייתה [בסופו של דבר] דלה מדי ומאוחרת מדי. לקחנו מצב שעמד להיות רע בכל מקרה, והפכנו אותו לכמעט קטסטרופה".

נראה שלפעמים אתם נגררים אחרי מהלכים של כוחות אחרים במזרח התיכון. למשל, לאחרונה פוטין הוציא את הכוחות הרוסיים מסוריה, ולפי תגובת דובר הבית הלבן לא ידעתם על כך. 


"אני לא יודע מה ידענו ומה לא, אבל אני מסכים איתך – נראה שהופתענו, ושזה מה שקרה".

איך לדעתך ישראל צריכה להגיב למצב הנוכחי, להתערב, או לתת למחנות השונים ולארגוני הטרור להרוג זה את זה? 


"אני לא רואה יתרון בהתערבות ישראלית, מלבד מה שישראל כבר עושה – מונעת מעבר נשק לחיזבאללה ולחמאס ובכך מגנה על עצמה. ככלל אצבע, יש משהו מטריד בעמידה מהצד בזמן שדברים נוראיים מתרחשים. אני חושב שמדינות אחרות, כמו טורקיה, ארה"ב ומדינות אירופה צריכות לעשות יותר. אבל אם ישראל תנסה להתערב יותר, זה יחמיר את המצב".

לא מזמן התראיינת לסרט תיעודי בשם Zero Days, ואמרת שמטרתה של תקיפה ישראלית באיראן, אם הייתה יוצאת אל הפועל, הייתה לגרור את ארצות הברית למלחמה. אתה חושב שזו מדיניות שישראל מקדמת בחזיתות נוספות?


"שיערתי, וההשערה שלי הייתה מבוססת על העובדה שתקיפה ישראלית באיראן, לא משנה כמה טוב חיל האוויר הישראלי, תהיה לא מספקת ולא שלמה. זה יצית סדרה של אירועים בלתי נמנעים שבסבירות גבוהה יערבו את ארה"ב בקונפליקט נגד איראן. אני לא אומר שזו מדיניות קבועה של ישראל".

וגם אם היא לא מדיניות קבועה, אלא משהו שקורה מפעם לפעם, אתה חושב שיש קשר בין זה לבין הריגול המסיבי של ארה"ב אחרי ישראל ובמיוחד אחרי נתניהו?


היידן צוחק. "ראיתי את הדיווחים, ואני לא בפוזיציה שמאפשרת לי להגיב על כך".

חברות העוסקות בריגול

לפני שתפס את מושכות הפיקוד על הסי-איי-אי, חולל היידן מהפך בגוף ביון גדול אחר – האן-אס-אי (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב). גוף זה אחראי על יירוט ועיבוד שיחות ותשדורות נתונים בכל העולם.

ה-11 בספטמבר הוביל את היידן, בתמיכת הנשיא בוש, להפעיל באן-אס-אי תוכניות האזנה ואיסוף מידע מאסיביים שלא נראו כמותן. תוכניות שהפכו את הסוכנות לשנויה מאוד במחלוקת כשאדוארד סנודן חשף כיצד הפכה למעין "אח גדול" שרואה ושומע כמעט הכול.

אדוארד סנודן. איפשר למדינות טוטליטריות לצאת בטיעון הבא: האמריקנים אומרים שהם רוצים חופש באינטרנט, אבל למעשה זה כדי להסתיר את הרצון האמיתי שלהם: לרגל אחרי כולם | Michael Buckner/Getty Images for SXSW

על פרשת סנודן:
הוא סייע למדינות טוטליטריות לכפות את המשטר שלהן גם על האינטרנט ולהרוס אותו

את היידן זה לא מטריד, בדיוק להיפך. בספרו החדש – Playing to the Edge, American Intelligence in the Age of Terror – הוא בוחר להגיב בנחרצות למה שהוא מכנה אי הבנה עמוקה, ותיאור מנופח ושקרי של מה שבאמת קרה. מבחינתו התקשורת הגיעה "לצפות בסרט" על פעילות הסייבר של האן-אס-אי בשלב מאוחר מאוד, לקראת סיומו, מה שהוביל לחוסר הבנה בסיסי.

ספרו של היידן לא חושף פעולות בסגנון ג'ק באוור או ג'ייסון בורן, אלא מנסה בצורה רגועה, בלי הרבה דרמה, להראות לציבור מה שירותי הביון האמריקנים באמת עושים.

"הייתה לנו יכולת תיאורטית לגשת לאחוז גדול משיחות הטלפון שנכנסו או יצאו מארה"ב", הוא מודה, אבל מדגיש שבפועל הסוכנות האזינה לשיחות נכנסות ויוצאות, רק כשברור היה שלאחד מהצדדים בשיחה היה קשר לאל-קאעידה.

לאורך עשרות עמודים נוספים, היידן לא רק מנסה לשפוך אור על פעולות איסוף המידע של הסוכנות ולטפל בבורות שלדבריו קיימת בנושא, אלא גם עולה למתקפה. הוא טוען שסנודן, במעשיו, סייע למדינות המעוניינות להרוס את האינטרנט. מדינות החוששות מתנועה חופשית של רעיונות וממסחר חופשי, ורוצות לכפות את המשטר הטוטליטרי שלהן גם על האינטרנט – כמו סין. הוא טוען שסנודן נתן להן אפשרות לצאת בטיעון הבא: האמריקנים אמנם אומרים שהם רוצים חופש באינטרנט, אבל למעשה זה כדי להסתיר את הרצון האמיתי שלהם: לרגל אחרי כולם.

מה ההבדל בין הריגול הסיני לבין מה שאתם עושים?


"אנחנו עושים את זה רק כדי להבטיח את הביטחון והחופש של האזרחים שלנו. אנחנו לא משתמשים בכלי ריגול כדי להעשיר את החברות המסחריות בארה"ב – וזה ההבדל הגדול.

"לדוגמה, כאשר הסינים גנבו 24 מיליון רשומות מ'המשרד לניהול כוח אדם' (משרד ממשלתי אמריקני המחזיק נתונים על עובדי ממשל, א"ל) בשנה שעברה, לא התלוננתי על כך. זה ריגול לגיטימי. אם הייתי יכול לעשות את זה נגד הסינים, הייתי עושה את זה. הטעות היא שלנו, שלא הצלחנו להגן על המידע".

אבל כשהם פורצים למחשבים של חברות מסחריות בארה"ב כדי להעשיר במידע הגנוב את החברות הסיניות, זה מבחינתך סיפור אחר.

"שאלת אותי מה ההבדל – זה ההבדל".

והם באמת עושים את זה כל הזמן? 


"כן".

היידן מתייחס בין היתר לדברים שאמר ראש האף-בי-איי, ג'יימס קומיי, בראיון לתוכנית התחקירים Minutesו60. קומיי אמר: "יש שני סוגים של חברות בארה"ב: אלה שנפרצו על ידי הסינים, ואלה שלא יודעים שהם נפרצו על ידי הסינים". לפי נתונים של הוועדה האמריקנית לגניבת קניין רוחני, הגניבה הסינית עולה לחברות האמריקניות כ-300 מיליארד דולר בשנה וב-1.2 מיליון משרות".

אני מנסה לצלול עמוק יותר לתוך הנושא, ומעלה מול היידן חשש שעולה הרבה בשנים האחרונות, שחברות סיניות כמו "חואה-וויי" – יצרנית סמארטפונים ורשתות תקשורת הפועלת גם בישראל – מרגלות אחרינו. היידן מאשר שחואה-וויי עוסקת בריגול עבור סין, אבל לא רוצה להיכנס לפרטים ספציפיים.

"לא אכנס לפרטים הקשורים בחברות כמו חואה-וויי, ZTE, לנובו ואחרות, מה גם שיש הבדלים ביניהן. אבל אגיד לך כך, הריגול התעשייתי הסיני בארה"ב הוא פשוט עוצר נשימה. מעולם לא ראיתי משהו בקנה מידה כזה ובעקשנות כזו".

כשאני לוחץ לקבל מידע נוסף, היידן אומר: "תראה, כאשר חואה-וויי מקימה תשתית במדינה מסוימת, קל יותר לסין לרגל אחרי המדינה הזו, אפילו אם לא היו עסקאות סודיות או לחיצות ידיים סודיות [מאחורי הקלעים], או קשרי ריגול בין חואה-וויי למשרד לביטחון לאומי (הגוף הסיני המקביל לסי-איי-אי האמריקני, א"ל). זה הכי הרבה שאומר בנושא".

בישראל קיים חשש כבד שהסינים מעוניינים לגנוב טכנולוגיה של חברות ישראליות בכל עסקה גדולה שנחתמת, אפילו אם הם נכנסים כשותפים לגיטימיים בחברה. מה אמורות החברות הישראליות לעשות? 


"אני מתנגד לכך שסין גונבת טכנולוגיה. אני בעד שהסינים ייצרו את הטכנולוגיה בעצמם. ובין שני המצבים האלה יש חברות סיניות שרוכשות טכנולוגיה כחלק מהמהלך הטבעי של עסקיהן. אם זה טוב או רע, זה תלוי בנסיבות הקשורות בטכנולוגיה הספציפית. אני לא אומר שהסינים הם האויב של ישראל או של ארה"ב, ושאנחנו לא צריכים לנהל קשרים איתם, אלא שהסינים הפכו את הריגול התעשייתי למדיניות לאומית".

היידן כותב בספרו על נסיעה שערך לסין כדי לפגוש את הקולגה שלו, ראש אגף מס' 3 בצבא סין, הגרסה הסינית לאן-אס-אי האמריקני. אבל במקום לספק פרטים על אותה פגישה או על מאחורי הקלעים שלה, הוא בוחר להדגיש היבט אחר לגמרי שלה. "במקרה אחד", הוא כותב, "נהג סיני עקשן לא זז מדרכה של השיירה שלנו שהאיצה לפגישה. כשלבסוף עקפנו אותו, יכולתי לראות במראה שהמשטרה באחת ממכוניות המעקב נעצרה, הורידה אותו מהכביש, ותוך שהיא מושכת אותו מהמכונית היא התחילה להכות אותו.

"במהלך סיור שערכנו מאוחר יותר לעיר האסורה, קבוצת חיילים במדים שחורים שליוותה אותנו דחפה תיירים סינים מדרכנו כדי לפנות עבורנו את הדרך. העמדנו פנים שאנחנו מותשים וביקשנו לעזוב מהר ככל האפשר. זה גרם לי לתהות כיצד הסינים חשבו שנגיב לכל זה. האם הם ידעו כל כך מעט עלינו, וחשבו שלא יהיה לנו אכפת? או שאולי הם כן הכירו אותנו, ולא היה להם אכפת. או שאולי הם ניסו לשלוח מסר נוסף. אם הם ניסו, לא הבנתי אותו".

בשנים האחרונות חשפנו הפרות זכויות אדם קשות המתבצעות בסין, כמו קצירת איברים מאסירי מצפון חפים מפשע. האם הדברים האלה נכנסים למשוואה של שירותי הביון?


"כן. אנחנו מדווחים על המכלול הכולל של מה שמרכיב את סין. אנחנו מקבלים דרישות מודיעיניות המתועדפות על ידי הממשלה שלנו, ומנסים לאסוף באגרסיביות מודיעין הקשור אליהן. מצב זכויות האדם בסין הוא חלק מכך".

Photo by Jason Lee – Pool, Getty Images

על סין:
"אם לא נטפל כמו שצריך בנושא הסיני, יהיו לכך השלכות קטסטרופליות על העולם"

הפיל הגדול בחדר

בימים אלה, אחרי שנים של מאבק בטרור, מרגל העל של ארה"ב רואה את הפעולות של ממשלת ארה"ב ושירותי הביון בפרספקטיבה רחבה יותר. לעומת אחרים הנמצאים בעמדות כוח, הוא פחות מוטרד מעלייתו של דאע"ש או מגל הפליטים השוטף את אירופה. הוא כמובן עוקב אחר האירועים בתשומת לב ורואה חשיבות גדולה בטיפול נכון בהם, אבל הוא גם שואל את עצמו את השאלה הבאה: האם אותה אובססיה למלחמה בטרור שהוא הוביל בעשור האחרון, גורמת לשירותי הביון האמריקנים לפספס את "הפיל הגדול שבחדר".

"הפכנו להיות ממוקדים מאוד באיומים נוכחיים ובהתמודדות איתם", אומר היידן. "הרבה ממה שאנחנו מכנים 'ניתוח מודיעיני' שנערך במודיעין האמריקני כיום, מתמקד במטרות ספציפיות: הוא מנסה לוודא שאף אחד לא עולה על מטוס עם פצצה למשל. הנטייה הטבעית הזו להתמקד בתכיפות ובמידיות, באה על חשבון אלמנטים מסוכנים בטווח הרחוק והאסטרטגי יותר".

איזה אלמנטים מסוכנים? מי "הפיל הגדול בחדר"? 


"ללא ספק, סין. אני לא מדבר עליה רק כעל איום, אלא על כך שצריך להבין אותה ולבנות מערכת יחסים מולה, בהתבסס על מה שהיא [כבר] עושה ועל מה שהיא רוצה לעשות.

"ובכנות, אני גם חושב שאיבדנו את המיקוד שלנו ברוסים, וכדאי שנדביק את הקצב ונבין טוב יותר את פוטין ואת הדינמיקה של רוסיה כיום. נראה שהופתענו מאוד כשרוסיה הוציאה את כוחותיה מסוריה, ולא הערכנו נכון גם מה שרוסיה עשתה בדרום אוקראינה, בחצי האי קרים.

"אני חושב שיש הסכמה כללית בקהילת המודיעין האמריקנית שזה המצב. האתגר הוא איך לשנות את זה, בהתחשב בעובדה שהאיומים הנוכחיים עדיין דומיננטיים מאוד".

כשהיידן מדבר על רוסיה הוא ממקם אותה בשורה אחת לצד מדינות מאיימות ולא יציבות כמו איראן וצפון קוריאה. אבל כשהוא מגיע לדבר על סין הוא מרחיק לכת אף יותר ועובר להשתמש בשפה חריפה: אם לא נטפל כמו שצריך בנושא הסיני, הוא אומר, יהיו לכך השלכות קטסטרופליות על העולם.

למה אתה מתכוון "בהשלכות קטסטרופליות על העולם"?


"זה קשור בדינמיקה שבינינו לבין הסינים בראייה ארוכת טווח. בדינמיקה שבין כוח קיים – ארה"ב, לבין כוח עולה – סין. זה כבר קרה לפני כן בהיסטוריה. לפעמים הכוח העולה טופל בצורה טובה ושלווה, כמו כשבריטניה טיפלה בעלייתה של ארה"ב לפני כ-100 שנה. ובמקרים אחרים, תדירים הרבה יותר, זה לא טופל טוב והוביל לקונפליקט משמעותי – כמו במקרה של בריטניה וגרמניה האימפריאליסטית ב-1914. זה דבר חשוב מאוד, וקשה מאוד לטפל בו".

מה אתה צופה שיקרה בעתיד אם לא נטפל כמו שצריך בנושא הסיני?


"לעתים קרובות יהיו עימותים בין המדינות, יהיו תקריות, והחשש הגדול שלי הוא שעלול להתרחש משהו שייהפך לקונפליקט גדול, או לכל הפחות – להקשחת עמדות הצדדים והיווצרות חזיתות, כפי שקרה מול האיחוד הסובייטי בשיאה של המלחמה הקרה".

מה גרם לך להתחיל פתאום להרהר במדיניות הביון שאתה הובלת כל השנים?


"זה התחיל כשעוד הייתי בתפקיד. התחלתי להבחין בבעיה שככל שחולף הזמן, המיקוד שלנו במלחמה בטרור יצר גירעון במקומות אחרים. ומאז שעזבתי, הגירעון רק גדל.

"אמרתי את זה לדיוויד פטראוס (ראש הסי-איי-אי בין 2011 ל-2012, א"ל) לפני שהושבע לראש השירות. אמרתי לו: דיוויד, אתה עומד לעבוד קשה מאוד בכל יום כדי להזכיר לעצמך שיש לנו אחריות רחבה יותר [מאשר רק מלחמה בטרור]".

Dirk Waem/AFP/Getty Images

כשאני ״חוזה מהלכים קדימה״ אני משתמש במה שנקרא ״ספר החוקים של הדיקטטורים״ – מערכת של טכניקות שדיקטטורים סיגלו במשך עשורים

אם מישהו היה חוזה בתחילת 2014 שפוטין יפלוש לאוקראינה ויספח את חצי האי קרים (כפי שקרה שלושה חודשים אחר כך), כנראה היו אומרים שיש לו אינטואיציה טובה והרבה מזל. אבל אם הוא גם היה חוזה שטייס קרב רוסי יוביל למשבר חמור ביחסים בין רוסיה לטורקיה, כבר היו קוראים לו משוגע.

אז ל"משוגע" הזה יש שם – גארי קספרוב, והוא הצליח לחזות את שני המאורעות האחרונים בדיוק לא רע בכלל. כנראה שככה זה כשאתה אחד האסטרטגים הגדולים שידע העולם בעשרות השנים האחרונות, ושחקן השחמט הטוב ביותר בכל הזמנים.

"זה לא דרש כוחות ניבוי מיוחדים", אומר לי קספרוב בחצי חיוך. "ראיית העתיד קשורה בדרך כלל בהבנת העבר. כשאני 'חוזה מהלכים קדימה' אני משתמש במה שנקרא 'ספר החוקים של הדיקטטורים'", הוא אומר וצוחק. "זו מערכת של טכניקות וקווי מדיניות שדיקטטורים סיגלו במשך עשורים, ופוטין השתמש בכולם.

"הזהרתי שהוא ינסה להסיח את דעתם של אזרחי רוסיה מהאסון הפוליטי והכלכלי שמתרחש ברוסיה, באמצעות פעולה אגרסיבית מחוץ לרוסיה. זו אותה תבנית ששימשה דיקטטורים לאורך ההיסטוריה. הבעיה היא שהרבה אנשים שכחו את השיעור הזה או מסרבים להתייחס אליו".

פוטין. "הוא שחקן פוקר" | YURI KOCHETKOV Getty Images

בכל זאת, יש מרחק גדול בין זה לבין היכולת לחזות במדויק את מהלכיו.


"תראה, באוקראינה פוטין כבר הפריע למהלך הדברים בניסיון להציל את ויקטור ינוקוביץ', הנשיא המושחת שהיה בובה שלו. גם שירותי הביון הרוסיים והכוחות המיוחדים כבר פעלו נגד מפגינים פרו-אירופים באוקראינה. היה ברור שפוטין רואה באוקראינה דמוקרטית ומערבית יותר איום גדול על משטרו, מכיוון שהיא תראה לאזרחי רוסיה שהם יכולים לעשות דבר דומה.

"וכשפוטין נכנס לסוריה, ידעתי שהוא ידחוף, עד שידחפו אותו בחזרה, וזה מה שקרה מול טורקיה. כתבתי שבזמן שארה"ב וגרמניה ינסו תמיד להימנע מקונפליקט עם רוסיה, טייס קרב טורקי יציית לפקודות שיקבל מהמפקדה המקומית שלו [בטורקיה], וייתכן שזה יוביל לטרגדיה או אפילו למלחמה. הטרגדיה קרתה, פוטין שלח מטוסים מעל הגבול הטורקי ואחד מהם הופל (על ידי מטוס טורקי, א"ל). שים לב שפוטין לא חוצה את הגבול הזה יותר. בריונים נסוגים כשמתעמתים איתם".

למנהיגי העולם החופשי יש ״קלפים״ טובים הרבה יותר, אבל פוטין מבלף עם קלפים גרועים וגורם להם להתקפל

סגנון הדיבור של קספרוב אינו משאיר ספק באשר לעיסוק החדש שלו בעשור האחרון, מאז שפרש ממשחק תחרותי ב-2005 – ביקורת חריפה על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לדברי קספרוב פוטין הוא האויב הגדול ביותר של העולם החופשי, כפי שהוא מסביר בספרו Winter Is Coming מ-2015.

קספרוב, העומד בראש "הקרן לזכויות אדם" שבסיסה בניו יורק, אינו יוצא רק נגד פוטין. אחרי שהפך לאלוף עולם בגיל 22 בלבד ולפנומן שהשיג על לוח השחמט כמעט כל הישג שחלם עליו, הוא החליט להקדיש את חייו למלחמת חורמה בכל מי שלדבריו משתייך ל"כוחות הרוע" –משטרים טוטליטריים כמו סין, איראן וצפון קוריאה, המאיימים על "כוחות הטוב". ומבחינת קספרוב לא קיים אזור אפור – אם אתה לא משתייך לצד הטוב, אתה בטוח שייך לצד האפל, או אם תרצו – ל"דארק סייד".

הצד האפל של הכוח

בגיל 17 הצטרף קספרוב למסע תחרויות מסביב לעולם עם סגל נבחרת בריה"מ בשחמט. מספרים שבעת עצירת ביניים ברומא, בזמן שחברי הנבחרת הלכו לסייר בוותיקן, החליט קספרוב הצעיר ללכת לצפות בסרט "מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית".

בזיכרונו של קספרוב נחרט הרגע שבו מאסטר יודה נותן הנחייה ללוק סקייווקר ואומר לו: "כעס, פחד, תוקפנות: הצד האפל של הכוח". העצה נראתה לקספרוב הצעיר טפלה ומרגיזה. הוא חשב שסקייווקר הצעיר היה צריך לבחור במסלול שונה: לקחת יוזמה חסרת פשרות ותוקפנית מול דארת' ויידר, האויב, כדי להציל את חבריו.

וזאת, על קצה המזלג, הפילוסופיה של קספרוב בשחמט וגם בחיים. "אני מאמין, גם בשחמט וגם בחיים, במה שאני מכנה 'יתרונו של התוקף'. להיות אגרסיבי ולקחת את הקרב למגרש של היריב שלך, זה דבר טוב לא רק מכיוון שזה בדרך כלל עובד, אלא גם מפני שאז אתה לומד משהו כשזה לא עובד", הוא אומר לי.

"כשאתה מפסיד בפסיביות, אתה לא לומד כמעט כלום על הסיטואציה או על עצמך. אתה יכול ללמוד רק מתוך עשייה, דרך ניסיון ולקיחת סיכונים. איך תדע אם אתה יכול לטפס על הר או לפתוח חברה חדשה או לעשות כל דבר אחר, אלא אם אתה לוקח סיכון? מה תלמד בלא לנסות שום דבר? כלום".

בשחמט, בשביל שיוכל להכתיב את הקצב ליריביו, בחר קספרוב במשטר אימונים קפדני. הוא נהג לחקור פתיחות רבות של המשחק לעומק ולהציב לעצמו אתגרים חדשים כל הזמן, כדי לעולם לא לדרוך במקום.

אם היית משחק שחמט נגד פוטין, איך היית מגדיר את פילוסופיית המשחק שלו?


"פוטין אינו שחקן שחמט. הוא שחקן פוקר. שחמט הוא משחק שקוף לגמרי – כל האינפורמציה שבו גלויה כל הזמן לשני השחקנים. לא כך פוטין פועל. בעברו היה איש ק-ג-ב, הוא מסתיר כמה שהוא רק יכול, ממש כמו בפוקר, משחק שבו רוב הקלפים נסתרים מהעין ואתה יכול לבלף, אפילו אם יש לך יד גרועה.

"קריאת היריב חשובה לא פחות מאשר חישוב סיכויי ההצלחה שלך. למנהיגי העולם החופשי יש 'קלפים' טובים הרבה יותר משלו – מבחינת כוח צבאי וכלכלי – אבל פוטין מבלף עם קלפים גרועים וגורם להם להתקפל".

"פוטין ניסה להתערב בסוריה כדי ליצור גל של פליטים שיחליש את האיחוד האירופי", טוען קספרוב | Alexander Koerner Getty Images

קספרוב טוען שפוטין הוא "טקטיקן אופורטוניסט" – מישהו שקופץ ממקום למקום וגורם בעיות כדי לקדם את האינטרסים שלו. כך למשל הוא ניסה להתערב בסוריה כדי ליצור גל של פליטים שיחליש את האיחוד האירופי – האיום המרכזי על המשך השליטה וההשפעה שלו, טוען קספרוב.

"הבעיה היום היא שמדינות העולם החופשי ממתינות בצורה פסיבית ומגיבות בחיפזון למהלכיו של פוטין. גם הן משחקות טקטית, אבל בצורה איטית וחלשה".

קספרוב משווה את הטקטיקה הפסיבית הזו שמובילה ארה"ב לחוקי הפיזיקה. "כפי שאנרגיה לא ניתנת להשמדה, כך גם כוח לא ניתן [להשמדה] – ברגע שארה"ב עוזבת [אזור מסוים], אחרים ייכנסו אליו ויפעלו בו, כמו פוטין, אסאד ואיראן, המשתוקקים לקחת את הכוח במזרח התיכון שארה"ב ויתרה עליו מרצון".

יש אויבים ששווה להתנגד אליהם. אם נשארים ניטרליים כשהרוע והטוב נלחמים, הרוע מנצח

למה לדעתך אסטרטגיה פסיבית כזו ש"לא לוקחת צד", היא שגויה? 


"כי יש אויבים ששווה להתנגד להם. אם נשארים ניטרליים כשהרוע והטוב נלחמים, הרוע מנצח. כיום רואים את זה מאוד בבירור. מדד החופש הגלובלי יורד כבר במשך תשע שנים רצופות, וסיבה מרכזית לכך היא שארה"ב – אלופת העולם לשעבר בחופש גלובלי ובדמוקרטיה, הפכה לניטרלית, לצופה פסיבית.

"כך מדינות אגרסיביות מילאו את הוואקום שנוצר. הניטרליות אמנם שומרת על ביטחון חייליך בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא הופכת את העולם למקום פחות בטוח. כל הקרבות שהעולם החופשי מנסה להימנע מהם כרגע, מאוקראינה ועד סוריה, יובילו לקרבות קשים ואכזריים יותר בעתיד".

איך ישראל צריכה לפעול לדעתך? 


"קשה לבקר את ישראל באופן דומה, מכיוון שהמיקום המסוכן שלה במזרח התיכון מצריך גישה פרגמטית, במיוחד בעקבות המשבר ביחסים בינה לבין ארה"ב. לדוגמה, כשהרוסים נכנסו לסוריה, מרחק קילומטרים מהגבול הישראלי, נתניהו הגיע למוסקבה להיפגש עם פוטין. איזו ברירה הייתה לו? הוא חייב להציב את ביטחון מדינתו ואזרחיו לפני הכול. ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה את המותרות להרגיש שהיא כמו ארה"ב, מסתתרת בין שני אוקיינוסים גדולים, כפי שנראה שחושבים אמריקנים רבים, שטועים כמובן.

"בשחמט אנחנו אומרים שהצד שלוקח יוזמה, מחויב להתקיף או שהיתרון יעבור ליריב. אתה חייב לשמור על היתרון שלך או שתפסיד אותו. מאז נפילת האיחוד הסובייטי ב-1991, העולם החופשי לקח יוזמות בכל דרך כמעט: צבאית, כלכלית, תרבותית. אבל במקום לנצל את היתרון שלו כדי ללחוץ על הדיקטטורות האחרונות שנותרו בעולם כדי שישתנו, הוא החליט לחגוג. כעת אנחנו משלמים את מחיר השאננות הזאת".

כחלק מהמאבק שלך נגד דיקטטורות, הגעת עד לגבול עם צפון קוריאה ושחררת בלון עם עלוני מידע שהיו אמורים לעורר את תושבי צפון-קוריאה למציאות שבה הם חיים. אבל זו עובדה ידועה שצפון קוריאה היא רק "שלוחה" של המפלגה הקומוניסטית הסינית. אתה לא חושב שמבחינה אסטרטגית, כדי לפתור את הבעיה הצפון-קוריאנית מהשורש, צריך קודם כל לטפל במפלגה הקומוניסטית הסינית?


"הקרב שלי מול צפון קוריאה הוא קרב אחד במלחמה גדולה יותר. תמיד חשוב לעשות מה שאפשר בכל מקום. מבחינה אסטרטגית, מתקפה חזיתית על הנקודה החזקה ביותר של האויב שלך תצליח לעתים רחוקות. אתה חייב לחפש נקודות תורפה וללחוץ איפה שאתה יכול. נפילת המשטר האכזרי של צפון קוריאה תהיה מכה כואבת לשליטים הקומוניסטיים בסין. אני גם רואה בהונג קונג, מקום עם מסורת של דמוקרטיה, נקודת תורפה פוטנציאלית נוספת של המשטר הסיני".

דיוויד קיז, היועץ החדש של נתניהו לתקשורת הבין-לאומית. מנסה לעצבן את הדיקטטורות | WikiHReditor2013-Wikipedia

מסמן מטרות

ב-2013 ישב קספרוב לארוחת צהרים עם דיוויד קיז, מנכ״ל ארגון זכויות האדםAdvancing Human Rights, שגם מונה בחודש מארס האחרון ליועץ החדש של בנימין נתניהו לתקשורת הבין-לאומית.

קיז שם לעצמו מטרה לעצבן את המשטרים הדיקטטורים בעולם. הוא כבר זכה לככב בפוסטים זועמים שכתב שר החוץ האיראני בפייסבוק, לאחר שהביך את השר באירוע ארוחת צהרים כשהפנה אליו שאלה על אסיר פוליטי הכלוא באיראן.

״כל סדק חשוב. כל פעם שאני מרגיז קצת משטר דיקטטורי זה עוד סדק ועוד סדק", אמר קיז בראיון לאפוק טיימס בנובמבר 2014. "אני חושב שלמערב יש הססנות הנובעת מחוסר ביטחון בערכי העולם החופשי, חוסר ביטחון בכוח העצום שלנו, וחוסר יכולת להבחין בין טוב ורע – דמוקרטיה ודיקטטורה".

כשקיז וקספרוב נפגשו, יצא מהפגישה רעיון מעניין. קספרוב הזכיר לקיז שב-1984 שינו את שם הרחוב של השגרירות הסובייטית בארה״ב ל"כיכר סחרוב", על שם פעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב. בעקבות המהלך, הרשתה בריה״מ לסחרוב לחזור עם אשתו למוסקבה אחרי שנים של גלות.

קיז נדלק על הרעיון, וביחד עם קספרוב פרסם מאמר משותף בוול סטריט ג׳ורנל. "בכל פעם שהסובייטים נכנסו או עזבו את השגרירות הם קיבלו תזכורת למחיר האנושי של הרודנות שלהם״, הם כתבו. ״האמצעי הפשוט אך מעורר ההשראה הזה עזר לשים את זכויות האדם במרכז היחסים בין ארה״ב לבריה״מ״.

באותה פגישה ״בחרנו מטרות״, סיפר קיז בראיון לאפוק טיימס. ״רצינו להתחיל עם המדינות הכי לא דמוקרטיות, כמו סין, רוסיה, סוריה ואיראן״. כך הגיע קיז לוועדת יחסי החוץ של ארה״ב, והציע לשנות את שם הרחוב של השגרירות הסינית ל״כיכר ליו שיאו-בו״, על שם פעיל זכויות האדם, הסופר וזוכה פרס הנובל, שלא יכול היה להגיע לטקס קבלת הפרס מכיוון שהוא יושב בכלא הסיני. ליו נכלא בעקבות מעורבותו בחיבור מניפסט שקרא לרפורמות דמוקרטיות בסין ונחתם על ידי יותר מ-350 אינטלקטואלים ופעילי זכויות אדם.

Andrew Burton Getty Images

בחודש פברואר השנה, אושר שינוי שם הרחוב בסנאט. אני שואל את קספרוב אם הוא וקיז סימנו מטרות נוספות מאז אותה פגישה. "הרעיון הוא לעשות את זה עם כל מדינה לא דמוקרטית שרודפת את מתנגדיה: רוסיה, סין, מדינות ערב ודיקטטורות באפריקה", אומר קספרוב. "תחשוב מה יקרה כאשר כל עובד ומבקר בשגרירות הסינית, ינהג לרחוב 'איי וויי-וויי' (אמן ואקטיביסט סיני) לדוגמה – זה ישלח מסר שאי אפשר לטעות לגביו. זו אמנם רק פעולה סימבולית, אבל בדרך כלל סימבוליזם הוא דבר חשוב מאוד במלחמות אידיאולוגיות".

אנדריי סחרוב אמר שמדיניות החוץ המוסרית ביותר מתבררת בסופו של דבר גם כאפקטיבית ביותר. הוא טען ששמירה על ערכים ועקרונות היא מדיניות אפקטיבית יותר בטווח הארוך, בעוד שיישום מוסר ועקרונות בצורה לא שיטתית וצבועה – מוביל לבלבול ולתוצאות לא טובות. מה אתה חושב על האמירה הזו? 


"האמירה הזו נכונה היום כפי שהייתה בזמן המלחמה הקרה. הקרבת עמדה מוסרית בעבור מחויבות פוליטית, כמעט תמיד נעשית עבור רווחים זמניים, במקרה הטוב. זה כמו לבנות טירה על חול. אם יש לך עמדה חזקה וברורה, בעלי הברית שלך, כמו גם אויביך, יודעים איפה אתה עומד ומה לצפות ממך. צביעות ו'גמישות' מוסרית, מבלבלים את בעלי הברית שלך ומעודדים את אויביך. הם גם מובילים למדיניות לא עקבית, להתנדנדות אחורה וקדימה, מקיצון אחד לשני ללא קווים מנחים שנגזרים מערכים לאומיים. כך קרה במערב מאז סיום המלחמה הקרה".

יש לך דוגמה שממחישה את זה?


"הדוגמה הטובה ביותר ליישום מדיניות חוץ מוסרית בהצלחה, היא הקשרים שניהל רונלד רייגן עם האיחוד הסובייטי. הוא ביקר בפומבי את ההנהגה הסובייטית על הפרות זכויות האדם שהיא ביצעה, ודרש שינוי. במקביל, הוא הביע הזדהות עם העם הסובייטי, ותמך בנו מוסרית כנגד השליטים שלנו, במקום להפוך אותנו לאויבים.

"הוא התמודד עם גורבצ'וב כמו שצריך, מעולם לא ויתר לו על דבר ואף פעם לא שכח לשים על השולחן את רשימת האסירים הפוליטיים. זה מה שהפיל את מסך הברזל של בריה"מ, לצד הסטגנציה הכלכלית. אם למערב היו מנהיגים חלשים יותר, הם היו חותמים על עסקאות ומתפשרים עם גורבצ'וב, בתמורה לוויתורים קטנים שהיו מאריכים את חיי בריה"מ בשנים רבות, אולי בעשורים".

אני מזכיר לקספרוב שכאשר הוא הפסיד לתוכנת "כחול עמוק", הוא אמר: "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם", והחל לפתח וריאציות של משחקי שחמט מול המחשב. אני שואל אותו, בהלצה – "אם זו אסטרטגיה טובה כל כך, מדוע שלא תצטרף לפוטין?"

אבל קספרוב לא אוהב את השאלה. "בני אדם יכולים להתחרות מול מכונות ויכולים להשתמש בהם ככלים המשרתים אותם. אין כאן שום גורם מוסרי, אלא רק שיטות עבודה וביצועים.

"ב-1998 המצאתי את Advanced Chess (שיטת שחמט חדשה, א"ל), כדי לראות האם בני אדם שמשחקים ביחד עם מחשב שמסייע להם, יכולים לגלות אפשרויות חדשות ולשחק טוב יותר. זו הייתה חוויה מרתקת וחינוכית, שנמשכה שנים רבות בקהילת השחמט, ולימדה אותנו על שיתוף הפעולה בין האדם למחשב.

"אבל הצטרפות לדיקטטור אחרי ש'הפסדנו' לו, זו פשוט כניעה מוסרית. גם אין מה לעשות שיתופי פעולה עם דיקטטורים, ואין מה ללמוד מהם או להשתפר בזכותם. בהפשטה, אפשר לומר שמה שמייצג את 'הטוב' הוא החופש האינדיבידואלי, וכל מה שפוגע בו מייצג את 'הרע'. אתה יכול לבדוק את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, או את החוקה האמריקנית. אתה יכול גם לבדוק את החוקה הרוסית, לפני שפוטין שינה אותה והתעלם ממנה. דמוקרטיה היא לפעמים בלגן, זה נכון, והשוק החופשי מייצר באופן בלתי נמנע אי-שוויון. אבל השילוב של שניהם זה הנתיב הטוב ביותר לשלום ולצמיחה שגילינו עד כה".

תמונה: Patrik Stollarz/AFP/Getty Images

זה היה אחד מאותם ימים רגילים בבודפשט הקרה. הילדים התעוררו מוקדם והתיישבו לאכול את ארוחת הבוקר. האב, לאסלו פולגאר, כבר היה לבוש. האם, קלרה, הייתה במטבח וסופיה ויהודית התרוצצו בפיג׳מות ברחבי הדירה הקטנה.

ז׳וז׳ה, הבכורה, התיישבה ליד אביה והחלה לדבר איתו על הנסיעה הקרובה שלהם ועל השחקן שאמור להתמודד מולה בתחרות השחמט. הם דיברו על החוזקות ונקודת התורפה שלו והאב חזר והבטיח לה שאם תיישם את כל מה שלמדו, היא תביס אותו בוודאות. סופיה ויהודית הגיעו מתנשפות אל השולחן. ״אתן עדיין בפיג׳מות?״, אמרה קלרה, ״תתארגנו מהר, יש לנו עבודה לעשות״.

שלושת הבנות למשפחת פולגאר מעולם לא הכירו בית ספר בחייהן. הן התאמנו בשחמט כחמש-שש שעות בכל יום, ובזמן שנותר ניגשו לקיר הגדול שבחדר העבודה, אל עשרות המגירות הקטנות שאצרו בתוכן אלפי משחקים ישנים ומאמרים, ושיננו מהלכי שחמט היסטוריים.

עוד לפני שלאסלו פגש את אשתו, ולפני שנולדו להן שלוש בנות, הוא כבר ידע שבעתיד הוא יגדל ילדים גאונים. הוא אף החל לכתוב על כך ספר, מתוך הידע שצבר כשלמד על חייהם של גאונים מפורסמים.

״אוכל להפוך כל אחד לסוג המומחה שאבחר שיהיה״

לאסלו הגיע למסקנה מהפכנית לאותה תקופה: כדי לגדל ילד גאון אסור לשלוח אותו לבית ספר, אלא לעשות לו חינוך ביתי ולהתמקד איתו בנושא לימוד אחד מסוים. מה שהניע אותו היה רצון עז להוכיח שהוא יכול לקחת כל ילד, לא משנה בכלל מאיזה מוצא, מין או מעמד סוציאלי, ולהפוך אותו לגאון באמצעות אימון מכוון. ״כל ילד בריא הוא גאון פוטנציאלי״, הוא נהג לומר – גנטיקה וכישרון אינם מכשלה.

יהודית, סופיה וסוזאן פולגאר | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

את הניסוי הוא התחיל לבצע על ז׳וזה, בתו הבכורה. לאסלו חיפש תחום שבו היא תתמקד, ובגיל שלוש קיבל רמז לכך, כשז׳וזה ניגשה לפתע אל לוח השחמט בבית וביקשה לשחק. כדי שהניסוי יצליח, החליטו לאסלו ואשתו לעזוב את עבודתם ולבנות את חייהם מחדש, סביב הניסוי הזה.

כך, כשסופיה נולדה ואחריה יהודית, הן כבר הגיחו למשפחה שעורכת אימונים מסביב לשעון, פותרת כל הזמן בעיות לוגיות, ונוסעת לתחרויות שחמט ברחבי העולם. לאסלו גם האמין שכושר פיזי קשור בהצלחה אינטלקטואלית, ולכן בשעות הפנאי אימן את בנותיו בטניס שולחן.

״אבא שלי האמין שהמחקר שלו זה הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לתת לילד. זאת הייתה השורה התחתונה שלו. אמא שלי תמכה מאוד, וכך הם יכלו לעשות את זה במשך עשורים״, אומרת יהודית פולגאר בראיון לאפוק טיימס.

חדר העבודה של משפחת פולגאר – לאסלו פולגאר ושתי בנותיו, יהודית וסופיה | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

וזה עבד. מהר מאוד שלושת הבנות התגלו כעילוי, והניסוי של פולגאר התפרסם בעולם. ז׳וז׳ה או בשמה היום, סוזאן, הייתה האישה הראשונה בעולם שקיבלה תואר רב-אמן. בשיאה הייתה אלופת עולם בשחמט לנשים, לפני שפרשה ממשחק תחרותי. סופיה הגיעה לדרגת אמן, ופרשה לפני שנים.

אבל יהודית, האחות הקטנה, התגלתה כעילוי מיוחד. היא הגיעה לדרגת רב אמן כבר בגיל 14 בתחרויות מול גברים, ושברה את שיאו של מי שנחשב לשחקן הטוב בכל הזמנים – בובי פישר. כמה שנים קודם לכן היא כבר התמודדה מול טובי השחקנים בעולם והביסה את רובם, ביניהם גארי קאספארוב (במשחק שח-בזק), שכתב בספרו מ-2007: ״הפולגארים הראו בגישתם שאין באמת גבולות – זאת גישה ששחקנים גברים סירבו לקבל עד שנמחצו ללא גינונים על ידי ילדה בת 12 עם קוקו״.

יהודית פולגאר, שזכתה לדירוג הגבוה ביותר שהשיגה אישה מאז ומעולם, לא רק שינתה את המשחק שנחשב למעוז גברי מובהק, אלא בעיקר סייעה ללאסלו להוכיח את מה שרצה – שלא משנה מי אתה, מאיזה מין או מוצא, אפשר להפוך אותך לגאון ומומחה בתחומך, כל עוד מטפחים אותך ועובדים איתך מגיל צעיר.

לאסלו גם הפך את בנותיו לחלק מרכזי בדיון חשוב שהתפתח בקהילת הפסיכולוגים בעקבות הניסוי, ועסק בשאלה מרכזית אחת: האם הצלחה קשורה יותר בכישרון מולד, או דווקא בהחלטות חינוכיות שמתקבלות בגיל צעיר. או בגרסה פשוטה יותר: האם באמצעות עבודה קשה בלבד אפשר לגדל ילד גאון או מוצלח?

נראה היה שהתשובה לכך היא ״כן״, עד שקמו בשנים האחרונות מספר פסיכולוגים הטוענים שבניגוד למה שרבים חושבים כיום, התיאוריה של לאסלו, שמניעה לא מעט אנשים כיום, היא בבסיסה אינה נכונה.

יהודית פולגאר משחקת מול מגנוס קרלסן, אלוף העולם הנוכחי | צילום: Ray Horris

מספר הפלא

את הדעה הרווחת, שהמפתח להצלחתנו בחיים נמצא בידיים שלנו, מחזק מחקרו של אנדרס אריקסון, פסיכולוג מאוניברסיטת פלורידה, הטוען שאימונים אינטנסיביים הם הסיבה להצלחה של מישהו, כפי שהניסוי של פולגאר רצה להוכיח.

אריקסון התפרסם כאשר העיתונאי והסופר מלקום גלדוול כתב עליו ב-2008 ברב המכר ״מצליחנים״: ״נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח״, כתב גלדוול, שסחף אחריו אנשים רבים שניסו מאז ליישם על עצמם את חוק ה-10,000, שנטבע במיוחד בחברה האמריקנית.

מלקום גלדוול: "נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

כדי להוכיח את התיאוריה שלו, ערך אריקסון סקר בין נגני האקדמיה של מערב ברלין. הוא דירג את המוסיקאים המוכשרים לצד אלה המוכשרים פחות, ושאל כל אחד מהם כמה שעות התאמן. כך הוא הגיע למסקנה שכל אחד מהנגנים הטובים ביותר התאמן 10,000 שעות בממוצע, לפני גיל 20. דפוס זהה הוא זיהה גם בשחמט, המצריך שנים של אימונים ושיפור זיכרון.

מחקרו של אריקסון השפיע על רבים, במיוחד על פסיכולוגים המקדמים את ״הגישה ההתנהגותית״, ששורשיה בפסיכולוג בשם ג׳ון ווטסון, שאמר: ״תנו לי 12 ילדים בריאים פיזית, ואת העולם הספציפי שלי כדי לגדל אותם, ואני מבטיח שאוכל להפוך כל אחד לסוג המומחה שאבחר שיהיה״.

במאמר מ-1994 מסכם אריקסון כי הוראה הורית חשובה הרבה יותר מכישרון מולד, וכי דוגמאות רבות תומכות בכך. אחת מהן, הוא מציין, נמצאת בבית משפחת פולגאר.

עד גיל 4, סוזאן פולגאר, האחות הבכורה, כבר שיחקה במועדון שחמט. בגיל חמש היא ניצחה בנות בגיל עשר, ובראיון שערכה בעבר אמרה: ״עבודה קשה מביאה תוצאות, ותוצאות מדרבנות ויוצרות מוטיבציה. כשאתה מלא במוטיבציה, לעבוד זה יותר מהנה וכיף״.

בניגוד לשלטון הקומוניסטי ששרר בהונגריה של אותם ימים, האווירה בבית הייתה שמחה ואוהבת. ההורים הקדישו את עצמם לבנות. הם קנו כל ספר שחמט שיכלו, ואספו תיעודים של כ-100,000 משחקים. כשהבנות הצליחו, המוניטין של המשפחה עלה. הם זכו לאהדה ולאסלו פרסם את ספרו: ״לגדל ילד גאון״.

מאז אריקסון והניסוי של פולגאר, כלי תקשורת רבים, מנטורים וספרי עזרה משדרים לציבור את התחושה שאם יש לכם רצון עז מספיק, מוטיבציה גבוהה וכלים מקצועיים מתאימים – תוכלו להיות כל מי שתחלמו להיות. לא רק בעולם השחמט, אלא גם בקריירה.

״אם פעם האמנו בכוח אלוהי השולט בכל, היום אנחנו מאמינים שהכול בידיים שלנו״

ספרי עזרה עצמית שנכתבים אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים להצליח ולהיות הטובים ביותר. הכול אפשרי. מי שלא מצליח כנראה לא ניסה מספיק או לא התאמץ מספיק ואינו ממצה את הפוטנציאל שלו. אם פעם אדם לא מוצלח נחשב ל״חסר מזל״, היום הוא נחשב ל״לוזר״, מסביר הפילוסוף הבריטי אלן דה בוטון. אם פעם האמנו בכוח אלוהי ששולט בכל, היום אנחנו מאמינים שהכול בידיים שלנו.

אנשים רבים החליטו לחיות את חייהם לפי המודל של פולגאר. אנשים מבוגרים עזבו את עבודתם והתמחו כצלמים, כשחקני גולף או פנו למקצועות אחרים מתוך אמונה ששעות האימונים ישתלמו ויהפכו אותם לגאונים.

החלום האמריקני נובל

אך הממצאים של אריקסון ופולגאר אינם מספקים פסיכולוגים שהצטרפו בשנים האחרונות לדיון, וטוענים שלא מספיקה הכשרה כדי להפוך למצטיין. לדבריהם התאוריה הזאת מצמצמת את האדם ויש גורמים נוספים, מולדים, המשפיעים על יכולותיו של מישהו להגיע לרמות גבוהות בתחומים השונים. אחד מהם הוא המדען הקוגניטיבי והפסיכולוג פרננד גובה, והשני הוא ד״ר גיירמו קמפיטלי, פסיכולוג שווייצרי ואחד מהחוקרים המובילים בתחום השחמט בעולם, מרצה בכיר באוניברסיטת אדית קוון באוסטרליה.

ד"ר גיירמו קמפיטלי. "לא מספיקים האימונים, יש גורמים נוספים להצלחה" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

ד״ר קמפיטלי חקר את יכולותיהם של שחקני שחמט ארגנטינאים במסגרת לימודי הדוקטורט שלו לפני כעשור, וגילה דבר מעניין: לשחקן אחד לקח 3,000 שעות להגיע לדרגת אמן. לשני לקח 23,000 שעות, ואחרים, למרות שהתאמנו יותר מ-25,000 שעות, לעולם לא הגיעו לדרגה הזאת. כלומר, אם מישהו רוצה להגיע לרמה הנדרשת הוא חייב להתאמן, אבל גם אם הוא יתאמן, הוא לא בהכרח יצליח.

פרננד גובה סיפר בראיונות קודמים שכשפרסם את מחקרו ביחד עם ד״ר קמפיטלי, הם נתקלו בהתנגדויות רבות – העיתונות לא רצתה לשמוע על המחקר לאחר שהשתכנעה בדעותיו של אריקסון.

״אני חושב ששעות האימונים שמדבר עליהם אריקסון הן מרכיב חשוב מאוד כדי באמת להתמחות בתחום מסוים, אבל זה לא מספיק״, מסביר ד״ר קמפיטלי בראיון לאפוק טיימס. ״אני מאמין, וכך מראים הנתונים, שיש אנשים שעם מעט מאוד אימונים מגיעים מהר מאוד לרמה גבוהה, שלאחרים לוקח זמן רב להגיע אליה. זה מעיד על כך שצריכים להיות גורמים נוספים להצלחה ולא רק אימונים״.

אתה בעצם אומר שיש אנשים שלא משנה כמה הם ינסו, הם פשוט יהיו מוגבלים על ידי גורמים אחרים ולא יצליחו. 


״כן בדיוק. ובאותו האופן אנשים אחרים יגיעו בקלות לרמה גבוהה אם רק יתאמנו. אבל קשה מאוד לגלות את הגורמים האחרים האלה. בגלל זה אריקסון אומר: ׳אני פתוח לכך שתוכיחו שאני טועה, אבל עד כה אף אחד לא מצא כלום׳. אנחנו מראים שלא ייתכן שאימונים הם הגורם היחיד להצלחה״.

אריקסון למעשה לא ציין במחקרו אלמנט כלשהו שיכול לעכב אדם מלנסות להשיג את מה שהוא רוצה, חוץ מאשר תכונות פיזיות, כמו גובה לדוגמה, הנדרש כדי להצטיין כשחקן כדורסל.

״אריקסון מדבר על רעיון של שיוויוניות, אז כמובן שאם כולם שווים, מי שמתאמץ יותר מתקדם יותר. אנשים רוצים להאמין בזה, אבל לצערי, זה לא כך״.

זאת גישת ״החלום האמריקני״, או מאידך אולי תפיסה קומוניסטית שבה כולם שווים.


״נכון, את יכולה לראות רעיון דומה לזה בשיטות פוליטיות שונות״.

באחד ממאמריהם של גובה וקמפיטלי הם כותבים על מחקר שפרסם פסיכולוג אוסטרלי, רוברט הווארד, על האחיות פולגאר: ״האחיות החלו את הכשרתן בגיל צעיר מאוד, וקיבלו הנחיות מאביהן וגם מרבי-אמן. למרות זאת היה הבדל ברמת הדירוג שהן השיגו, וגם בכמות האימונים שעברו כדי להגיע לדרגה שייחלו לה. לדוגמה, אחות אחת הגיעה לדירוג הכי גבוה שלה – 2735 בזמן מוערך של 59,904 שעות אימון. ואילו אחות אחרת הגיעה לדירוג 2577 בזמן מוערך של 79,248 שעות אימון. הוא גם גילה ששתיים מבין האחיות שהגיעו לדרגת רב-אמן, צברו יותר זמן אימונים בהשוואה לשמונה רבי אמן אחרים״.

אם כך, כיצד הצליחה יהודית, שהתאמנה פחות מסוזאן וצעירה ממנה בשבע שנים, לעקוף את אחותה ולהפוך לשחקנית המצליחה בעולם?

״הוא רוצה לאכול אותי חיה״

בשנת 1994 קרה מקרה שייחרט זמן רב בזיכרונם של אוהבי השחמט. יהודית פולגאר שיחקה מול גארי קספרוב והקרב היה צמוד. בשלב כלשהו במשחק, קספרוב נגע בכלי השחמט כדי לבצע מהלך והתחרט, עזב את הכלי וביצע מהלך אחר. בסופו של דבר קאספרוב ניצח את המשחק. לפי חוקי השחמט מהלך כזה הוא עבירה, אלא שפולגאר לא ציינה זאת בזמן המשחק, ולאחר שהנושא עלה, כולם העלימו עין. אם היה מבצע את המהלך, יכול מאוד להיות שפולגאר הייתה מנצחת. לאחר שנים היא ניצחה אותו במשחק ״שח-בזק״ (משחק שחמט המוגבל בזמן קצר).

״כששיחקתי מול גארי קספרוב בפעם הראשונה הרגשתי שהוא רוצה לאכול אותי חיה״

בראיון לאפוק טיימס מספרת פולגאר: ״כששיחקתי מול קספרוב בפעם הראשונה הייתה לי הרגשה שהוא רוצה לאכול אותי חיה. הייתה לו הילה חזקה כל כך וכריזמה יוצאת דופן. יש אנשים שהם יותר קרביים, ויש כאלה שפחות, וגם המוטיבציה שלהם שונה. קספרוב תמיד רצה לנצח, ורצה להיות הכי טוב. האם הוא פיתח את האופי הזה בכוונה או שזה מולד, אני לא יודעת, אולי זה שניהם״.

אז מניסיונך, אופיו של אדם הוא אלמנט חשוב מאוד בניצחון.


״כמובן״.

מה יש באופי שלך שהוביל אותך לניצחונות? 


״אני חושבת שמשהו באופי שלי גרם לי תמיד לחפש אתגרים חדשים, וכשניצחתי כבר בגיל צעיר, זה דחף אותי להשתפר ולהיות כמה שיותר טובה. אם משהו לא עבד כפי שרציתי, הקשיים שימשו כמוטיבציה עבורי, יותר מאשר אלמנט מכשיל״.

HBR, מגזין הניהול הנחשב של אוניברסיטת הרווארד, פרסם מאמר שהראה דבר מהפכני: על פי מחקרים שפורסמו וראיונות עם מנהלים בכירים, הגיע המגזין היוקרתי למסקנה כי ייתכן שהצלחתם של מנהלים תלויה הרבה פחות בכישוריהם, והרבה יותר בגורמים שמעבר לשליטתם, הם קוראים לזה מזל. המאמר נכתב בהשראת ראיון שערכו עם לארס סורנסן, מנכ״ל של אחת מחברות התרופות המצליחות בעולם, שדורג כמנכ״ל המצליח בעולם לשנת 2015. כשסורנסן נשאל לאחר פרסום התוצאות מהו מקור הצלחתו, הוא לא נפנף בכישורי הניהול שלו אלא דיבר על אלמנט מכריע אחד: מזל.

״איזה גורמים נוספים יכולים להוביל להצלחה?״, אני שואלת את ד״ר קמפיטלי. ״אחד הגורמים שמצאנו היה גיל ההתחלה״, הוא עונה. ״ככל שמתחילים מוקדם, הסיכויים להשתפר עולים. בניסוי שעשיתי עם שחקני שחמט ארגנטינאים, מצאתי קשר בין הגיל שבו החלו לשחק לבין הדירוג שלהם. אריקסון פירש את התוצאות האלה ואמר: ׳כמובן, אם הם התחילו מוקדם יותר אז יש להם יותר זמן להתאמן׳. לכן בדקתי אנשים שהתאמנו אותו מספר שעות וגיליתי שהקשר בין גיל ההתחלה לדירוג הוא משמעותי.

״פרשנות אחת גורסת שזה כנראה קשור לגמישות המוח בגיל צעיר. כשאתה צעיר, קרוב לוודאי שתלמד יותר בקלות. בנוסף, ידע ויכולות תופסים מקום במוח, אם אתה רוכש יכולת חדשה כשאתה מבוגר, היכולת הזאת מתחרה עם יכולות אחרות במוח שהתקבעו. פרשנות נוספת גורסת כי ידע קודם מפריע לרכישת ידע חדש.

יהודית פולגאר: "הילדים שלי חיים היום חיים אחרים" | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

״גורם נוסף זה האיי-קיו. מחקרים העוסקים בקשרים בין שחמט, יכולות, ואיי-קיו, מצאו שאצל ילדים יש קשר בין הדירוג שלהם לבין רמת האיי-קיו. אבל אז כשעשו אותם על מבוגרים, מחקרים רבים לא מצאו שום דבר״.

״יש גורמים נוספים שלא נמדדו. למשל, יכולות יוצאות דופן כמו היכולת לשחזר מידע. אם למישהו יש אותה, קרוב לוודאי שיהיה לו קל יותר להצליח. במהלך הדוקטורט שלי בלונדון בחנתי שני רבי-אמן בשחמט שהגיעו למעבדה שלי. הזיכרון לטווח ארוך של אחד מהם היה נהדר, אחרי שהראיתי לו סדרה של 100 תמונות הוא זכר אותן גם אחרי כמה ימים. לשחקנים ברמה נמוכה יותר, היו ביצועים נמוכים יותר״.

ומה המקום של הגנטיקה בתוך זה? 


״זאת השאלה הגדולה. אני מאמין שיש שינויים גנטיים המשפיעים על הביצועים של השחקנים. לא מצאנו גנים שיגבירו את הסיכויים שלך להיות טוב יותר בשחמט, אבל מצד שני גם לא מצאנו גנים שמגבירים את הסיכויים שתהיה גבוה יותר, ואנחנו לבטח יודעים שגובה נקבע דרך השוני הגנטי של אנשים״.

לא משנה מהו סוד ההצלחה, דבר אחד ודאי – הניסוי של משפחת פולגאר לא החזיק יותר מדור אחד. נכדיו של לאסלו הלכו לבית ספר. סופיה המשיכה ללמד את בניה שחמט כדי להבין איך לקבל החלטות תחת לחץ; בסופו של דבר הם איבדו עניין במשחק, והיא לא דחפה אותם בחזרה.

״הילדים שלי חיים היום חיים אחרים״, אומרת פולגאר, ״לא הפכנו אותם למיוחדים במשהו כפי שההורים שלי עשו. אני מאמינה שמה שעשו הוריי היה אפשרי מכיוון ששניהם מורים. הם הפסיקו לעבוד, כדי לעבוד איתנו ביום-יום״.

גאון נוסף – מגנוס קרלסן

מאת יניב ניצן

תמונה: Sebastian Reuter/Getty Images

כשמגנוס קרלסן, המטאור הנורווגי, הפך לאלוף עולם בשחמט בגיל 23, נורו חיצי ביקורת בלתי שגרתיים לעברו. הוא הואשם שהוא ״רק מחכה לשגיאת היריב״, ש״הוא ניצח כי הוא אתלט טוב יותר, לא כי הוא שחקן שחמט טוב יותר״ וש״המשחקים שלו דומים מדי לזה של מחשב: חסרי חיים וחסרי נשמה״.

תשובתו המוחצת של קרלסן לביקורות ניתנה כחצי שנה לאחר זכייתו, כשהוא שבר את השיא של קספארוב והפך למדורג השחמט הגבוה בכל הזמנים (נקבע על ידי שיטת ניקוד).

מהי פילוסופיית המשחק של קרלסן? קרלסן מאמין שהוא קודם כל ספורטאי ולכן הוא מחויב קודם כל לניצחון ולא ליופי אמנותי. בשעות הפנאי הוא נוהג לשחק כדורגל, כדורסל, גולף, כדורעף וטניס.

אם ניצחון היא המטרה, יעילות היא הכלי החשוב ביותר. ולכן סגנון המשחק של קרלסן קרוב לזה של מחשב. הוא מוכן לשחק עד קץ הימים.

לאלוף הנורווגי יש גם ראייה אובייקטיבית יוצאת דופן. כשנשאל איזה שחקן עבר שימש מודל עבורו, הוא השיב, בשונה מחבריו לאליטה, שאין לו דמות מועדפת – הוא פשוט נהנה ללמוד מכולם ולפתח סגנון משל עצמו.

לקרלסן יש זיכרון פנומנלי ונאמר שהוא יודע בעל פה מעל 10,000 משחקים. הוא מספר שכשהיה פוגש ברעיון פתיחה חדש, היה הולך לשחק אותו בתחרות ולראות מה יקרה. במידה מסוימת, צורת העבודה שלו דומה לסגנון ה״למידה עמוקה״ של המחשב שבו מכניסים למחשב כמות עצומה של משחקים ואז נותנים לו לשחק מול עצמו מיליוני משחקים.

מאמן הגאונים

מאת יניב ניצן

תמונה: Thos Robinson/Getty Images

אי שם בשנות ה-70׳ הגיח לתודעת השחמט בבריה״מ שחקן חדש בשם מארק דבורצקי. הוא זכה באליפות מוסקבה, סיים בצמרת הגבוהה של אליפות בריה״מ, ומיד לאחר מכן זכה בתחרות חזקה בהולנד. הוא הגיע לדרגה השנייה הכי גבוהה בשחמט, ״אמן בין לאומי״, ונחשב למשך תקופה כשחקן השחמט החזק בעולם המחזיק בדרגה זו.

ואז חלה תפנית דרמטית בעלילת המטאור העולה. הוא החליט לפרוש ממשחק פעיל, ולהקדיש את זמנו לאימון שחמט. במהרה נפוצה השמועה על מאמן יוצא דופן שלוקח שחקנים חזקים והופך אותם לסופר-סטארים. נבחרת מצוינים עברה תחת ידיו, כולל שחקנים מן הצמרת העולמית כמו גארי קספארוב או אלוף העולם לשעבר מהודו וישוואנתן אנאנד.

דבורצקי ידוע גם בהישגים יוצאי דופן עם שחקני נוער. הוא מספר שבתחילת עבודה משותפת עם נער מוכשר, הוא מיד מציב לו מטרה חלומית: להפוך תוך מספר שנים לשחקן הכי חזק בשכבת הגיל שלו. המטרה הזו יוצרת תנופה ומוטיבציה להתאמן בחריצות.

רוב הנוער משקיע זמן רב בלימוד פתיחות. מה שמאפשר לשחקנים להשיג עמדות עדיפות מן ההתחלה. לדבורצקי פילוסופיה שונה. הוא מאמין שעיקר האימון צריך להתמקד בהבנת תרבות השחמט, כלומר, בפיתוח הרגלים של קבלת החלטות על הלוח, חינוך לקשיחות פסיכולוגית, פיתוח אופי שלא מוותר וכו׳.

התמונה באדיבות איתן פרידמן

נתקלת פעם בסיטואציה של חיים ומוות? 


“יותר מפעם אחת. זו שנחקקה הכי עמוק בתודעה שלי התרחשה בלילה של יולי 1981 – שנה לפני מלחמת לבנון הראשונה. הייתי הרופא החטיבתי של חטיבת הצנחנים ופעלנו בפשיטה מוסקת בדרום לבנון. במהלך הפעולה נפגעו 4 חיילים, כולל יוסי טהר ז״ל שהיה אז קצין האג״ם. רצתי לאזור שבו נורו החיילים ונפגעו כדי לטפל בהם יחד עם חבר קרוב (רופא – יוסי לקס).

“עוד לפני שהספקתי לטפל בפצועים המחבל שעמד במרחק 5-4 מטר ממני ירה צרור שממנו חטפתי כדור שחדר מהכתף ויצא דרך עמוד השדרה והפך אותי למשותק – ללא יכולת להזיז את הרגליים. זה היה פחד מוות. הטיסו אותי לרמב״ם במסוק, ולאחר ניתוח סבוך הופיע סיבוך נדיר (שאני הראשון בעולם ששורד אותו) שמשמעותו שבועת אוויר נכנסה לי למוח. למעשה הייתי צמח או מתתי קלינית כמה שעות.

“אני חי רק בזכות תושייתו של הצוות הרפואי בטיפול נמרץ ברמב״ם והעובדה שברמב״ם היה אז תא הלחץ היחיד בארץ. זה חיזק אצלי את האמונה ביכולת שלי להחלים ממצבים קשים. זה גרם לי להרגיש שהחיים יכולים להיגמר ברגע ולכן שווה לחיות כל יום כאילו אין מחר״.

בוא נדבר על גנטיקה. אבחונים גנטיים מאפשרים היום לגלות מחלות לפני שהן מופיעות?


“בוודאי. ניתן לזהות פגמים גנטיים בגנים ספציפיים. הפגמים מנבאים מה הסיכון של מי שנושא פגם גנטי לחלות במחלה מסוימת לאורך חייו. למשל, בסרטן שד ושחלות ניתן לגלות שנשים הנושאות מוטציות בגנים בשם BRCA1 BRCA2 נמצאות בסיכון של עד פי 7 לחלות בסרטן השד, ועד פי 25 לחלות בסרטן שחלות, יחסית לנשים בגילן. כיום קיימים 56 גנים שאותרו בהם מוטציות״.

אנחנו באמת רוצים לדעת מה יקרה לנו בעתיד לפני שזה קורה? 


“זו שאלה מאוד אישית. יש המעדיפים לא לדעת ויש המעדיפים לדעת הכול. הרוב נמצא באמצע. אני למשל ביצעתי ריצוף של הדי-אן-אי שלי ואני יודע מהן המחלות העיקריות שאליהן אני חשוף ובסיכון. לאור ממצאים אלה התחלתי לנהוג באחריות ולבצע מעקב לגילוי מוקדם יותר ותכוף יותר מאנשים אחרים באוכלוסייה בגילי. זה לא מדיר שינה מעיני וההנאה שלי מהחיים לא נפגמה. להיפך, אני מרגיש שניתנה לי מתנה שמאפשרת לי לחיות בבריאות טובה יותר ולאורך זמן רב יותר״.

אבחון גנטי יכול להעיד גם על בעיות התנהגות, כמו נטייה לאלימות? 


“גם לליקויי אופי ודרכי התנהגות (אלימות, ביישנות, מנת משכל) ואפילו נטייה מינית יש רכיב גנטי. את הזהות של הגנים האלו איננו מכירים, אבל זו רק שאלה של זמן עד שנכיר אותם. השאלה האתית והרפואית המרכזית היא לשם מה? האם נרצה לשנות את האופי של בני זוגנו או ילדנו? אם נדע שהילד שלנו ביישן עם זהות מינית לא מוגדרת, האם זה יהווה סיבה להפסקת הריון? לי נראה שהקו צריך להיות מוגדר על ידי צוות מומחים שכולל פילוסופים, גנטיקאים, אנשי דת (מכל הדתות), משפטנים ופוליטיקאים, צוות שיקבע מה מותר, מה רצוי ומה אסור״.

שולחים היום אנשים לבצע בדיקת צ׳יפ גנטי. מה זה? מה אפשר לגלות דרכו? 


“הצ׳יפ הגנטי הוא פיתוח שמאפשר לגלות שינויים גנטיים רבים הקשורים במופע קליני מסוים. למשל אוטיזם. יש גם צ׳יפים גנטיים שמאפשרים לזהות מוטציות הקיימות ברקמת הסרטן, דבר שמשמש אותנו לאפיון הגידול, למתן אבחון מדויק יותר ובמקרים מסוימים להתוויית כיוון הטיפול התרופתי. במשמעות הציבורית הצ׳יפ מזהה בעיקר מחלות התפתחותיות בילדים. המגבלה הגדולה שלו הוא שהוא יודע לזהות רק את הפגמים הגנטיים שממוקמים על הצ׳יפ ולא ממצאים חדישים שאולי יכולים להיות בעלי משמעות לאבחון״.

באיזה בעיות אתיות נתקלים באבחון גנטי בארץ ובעולם?


“חלק נכבד מהבעיות האתיות קשורות בשאלה למי תהיה גישה למידע – האם חברת ביטוח יכולה להשתמש במידע הגנטי שלך כדי להחליט לא לבטח אותך? האם מעסיק יוכל להיחשף למידע ולמנוע ממך תעסוקה? האם המידע יהיה נגיש גם לקרובי המשפחה? האם חובה לגלות לנבדק ולקרובי המשפחה על מקרים שבהם האבא אינו האבא? למזלנו בארץ החוקים הם מהמתקדמים בעולם, אסור למעסיקים ולחברות הביטוח להשתמש במידע כדי לבצע ‘אפליה גנטית׳. זה לא אומר שכל הבעיות נפתרו, אבל המערכת בהחלט ערוכה גם לתרחישים עתידיים כמו השלב שבו כל ילד שייוולד בארץ יוכל לקבל, במסגרת סל הבריאות, את הרצף של כל הדי-אן-אי שלו״.

טודנהופר מול לוחמי דאע"ש. "אלה שלא ימירו את דתם יירצחו. אם אלה יהיו 200 מיליון או 500 מיליון איש – המספר לא ממש חשוב לנו" | צילום: Frederic Todenhöfer

יורגן טודנהופר ישב מול המחשב הפתוח והמתין, כפי שהמתין אינספור פעמים בחודשים האחרונים, לשיחת סקייפ מאבו קטאעדה, ג'יהאדיסט בכיר בדאע״ש. אחרי השיחות הרבות שניהלו בחצי השנה האחרונה, הוא החליט הפעם לחתוך ישר לעניין – הוא רוצה להגיע לשטח, לאזור הקונפליקט, וקטאעדה עשוי להיות המפתח לכך. יש רק בעיה אחת – טודנהופר הוא עיתונאי, שכתב לא מעט ביקורות על הארגון הרצחני.

המכתב ממשרד הח'ליף של דאע"ש שמבטיח לטודנהופר וצוותו לחזור בשלום מהשטח | צילום: Frederic Todenhöfer

״זאת לא בעיה, תגיע ואפגש איתך כאן אחרי שתעבור את הגבול״, ענה לו קטאעדה המשועשע, בשיחה שנקטעה מדי פעם בגלל בעיות חיבור.

״בוא נגיד שאני מגיע לשם ופוגש אותך… אבל אז מישהו אומר: 'הוא האויב שלנו – הוא תמיד תקף בגלוי את דאע״ש'. איך אתה יכול להבטיח שלא יערפו לי את הראש כשאגיע אליכם?״.

״אנחנו נותנים את המילה שלנו, ואם משהו יקרה לך כשתהיה כאן״, צחק קטאעדה, ״טוב… אלה חדשות רעות עבורך״.

אבל טודנהופר אינו פראייר. ממרומי גילו (75) הצליח השועל הוותיק לשהות במחציתם של מבוקשים בין-לאומיים, של דיקטטורים ושל ארגוני טרור מסוכנים, כנראה יותר ממה שסוכן ביון בסגנון ג'יימס בונד יוכל להשיג בקריירת ריגול שלמה.

הוא נפגש עם הדיקטטור הצ'יליאני אוגוסטו פינושה ומיד אחר כך עם המורדים הצ'יליאנים; ראיין את מנהיגי הטליבן וגם את מנהיג אפגניסטן; וברח במדבר הלובי משירותי הביטחון של קדאפי. אבל אולי יותר מכל זכורות לו פגישותיו הרבות עם בשאר אל-אסד בסוריה.

כמו מגנט שנמשך לברזל, כך טודנהופר נמשך לאזורי קונפליקט ולמלחמות. ״אין לי נוסחה מיוחדת. ברוב המקרים אני פשוט מבקש והם מסכימים״, הוא אומר לי כשאני שואל איך הוא מצליח לחדור, שוב ושוב, לארגוני טרור כאלה. ״באפגניסטן למשל, כולם מכירים את כולם. אתה נפגש עם אנשים ובסוף הם מקשרים אותך לאחד ממנהיגי הטליבן״.

המפה מראה את הדרך שעשה טודנהופר מהגבול הטורקי לתוך לוע הארי של דאע"ש בעיראק | צילום: Frederic Todenhöfer

״לפעמים גם מבקשים ממני להעביר מסר. לדוגמה, לפני שהגעתי לפגוש את אסאד, יידעתי את הבית הלבן ואת ממשלת גרמניה על הפגישה. גם אסאד בעצמו ידע ששתי הממשלות האלה יודעות על הפגישה. ובאחת הפגישות שלנו הוא כתב מסר על נייר עבור הבית הלבן, נתן לי אותו, והעברתי אותו לאמריקנים דרך שגריר ארה״ב בברלין״.

מה היה כתוב במסר?


״שאסאד מוכן לשוחח״.

ומה קרה אחר כך?


״עד כמה שידוע לי, האמריקנים סירבו לדבר איתו״.

בדיוק סיטואציות כאלה גרמו ללא מעט עיתונאים ופוליטיקאים לתקוף את טודנהופר. היו שביקרו אותו על כך שבכלל הסכים לשוחח עם אדם שידיו מגואלות בדם. חלק הגדירו אותו כפציפיסט, שבניסיון להבין את המצב, נותן מקום לקולם של דיקטטורים אכזריים שרוצחים אלפים. היו גם שכינו אותו ״אוהד טרוריסטים״.

דגלי דאע"ש שחורים בטריטוריה סורית. לא ניתן למצוא זכר לדיוקנים של אסאד
| צילום: Frederic Todenhöfer

אבל טודנהופר דוחה מכול וכול את הסטיגמות שניסו להדביק לו. מבחינתו, הוא לא מבין מדוע כמעט אף אחד לא התעניין בהישג העיתונאי שלו – בעובדה שהוא העיתונאי המערבי הראשון שמצליח לנהל שיחה נוקבת עם הנשיא הסורי, ולהעלות מולו שאלות קשות. התעניינות מועטה גם הייתה בעובדה שבזמן שדיבר עם אסאד, הוא ניהל אינספור שיחות עם מתנגדיו – לוחמי אל-קאעידה, צבא סוריה החופשית וקבוצות מורדים נוספות. מבחינת טודנהופר, הוא בסך הכול עיתונאי שמנסה להבין את מורכבות הקונפליקטים השונים.

כך הוא גם חשב שיקרה עם דאע״ש. אלא שהפעם זה לא היה פשוט כל כך. כשרצה לבקר במוסול, העיר שדאע״ש כבש, הוא גילה שהגישה שעבדה עבורו בכל כך הרבה מסעות קודמים מאחורי קווי האויב, נכשלת לגמרי הפעם. כשהתקשר למקורות סונים שהכיר בעיראק ואף במוסול עצמה, וביקש שיבריחו אותו פנימה, כולם סירבו.

אבל הצורך שלו כאדם וכעיתונאי להבין מי הם אותם טרוריסטים ברוטליים שמכניעים צבאות שלמים ורוצחים אזרחים באמצעים סדיסטיים, היה חזק מכל. מה מניע אותם? איך הם פועלים ומה הם מתכננים לעתיד?

לרצוח 200 מיליון איש

טודנהופר פתח בחקירה עצמאית ויחד עם בנו הצעיר, פרדריק (32), ניסה בהתחלה לאתר ג'יהאדיסטים גרמנים שהצטרפו לשורות דאע״ש. בתוך כמה שעות הם כבר איתרו יותר מ-80 כאלה. טכניקת העבודה הייתה פשוטה – לכל אחד מהם שלחו אימייל, שבו הציגו את עצמם וביקשו לשוחח כדי להבין ״למה הוא עושה את מה שהוא עושה״.

שאלתי האם יש בקרוב הוצאות להורג ואבו קטאעדה אמר: 'אני יכול לדאוג לזה עבורך. מה תרצה שנוציא להורג – כורדי או שיעי?'

15 ג'יהאדיסטים חזרו אליהם והסכימו לשוחח בסקייפ. עם שניים מהם הצליחו לשמור על קשר. ״היה ברור להם שאני מתנגד למה שהם עושים ולהתנהגות הברוטלית שלהם. ולמרות זאת, נראה היה שיש להם אינטרס לשתף אותי בצד שלהם בסיפור״, מספר טודנהופר, ״מחלק מהשיחות יצאתי עם כאב ראש נורא.

״הם חזרו ואמרו שמדינות המערב התקיפו את המזרח התיכון יותר מ-60 פעמים ב-200 השנים האחרונות, ולכן המלחמה מוצדקת. אני יכול להבין כשמישהו אומר לי שבמלחמה בעיראק נהרגו אלפי אזרחים חפים מפשע, ביניהם ילדים, ולכן יש לו זכות להתנגד ולהילחם. כלומר, אני יכול להבין את הלוגיקה של הטיעונים האלה.

שופט ב"בית המשפט" של דאע"ש מסביר לטודנהופר: לגנב נוריד תמיד את היד שגנבה. כל השופטים הקודמים נהרגו | צילום: Frederic Todenhöfer

״אבל מה שיצר את כאב הראש שלי היו הדיונים איתם על טיהור אתני – הם רוצים לרצוח 200 מיליון איש. בנקודה הזו הם חצו קו שלא הייתי מוכן לחצות איתם ואיבדו אותי״.

בתחילת קיץ 2014, נעצר לפתע הקשר עם הג'יהאדיסטים של דאע״ש, וטודנהופר קיבל הודעה מאחד מהם: ״דיברתי עם אחד האחראים. הוא מעוניין לקבל את כתובת הסקייפ שלך. הוא אמר שלא תיצור יותר קשר עם אף אחד כאן. מעתה והלאה, הוא ידאג לכל מה שקשור אליך״.

נהרוג 80 מיליון שיעים באיראן, עיראק וסוריה, ואחרי זה נעבור לאירופה

כעבור כמה ימים התגלה האחראי – אדם בשנות ה-30 לחייו, גרמני במקור ששמו אבו קטאעדה. קטאעדה היה ללא ספק האינטלקטואל ביותר מבין יתר הג'יהאדיסטים ששוחחו עם טודנהופר, והמיומן ביותר בענייני אידאולוגיה. כנראה שלא סתם הוא נבחר למלא תפקיד רשמי במערך התעמולה של דאע״ש, אם כי מעולם לא חשף איזה תפקיד בדיוק. טודנהופר מספר שהוא סיפק תשובות נוקבות וחסרות רחמים לשאלותיו: ״המדינות הבאות שנכבוש יהיו ככל הנראה ערב הסעודית או ירדן, ומשם נמשיך לתקוף את כל המדינות המוסלמיות״; ״הדרך שבה אנחנו מטפלים בשיעים פשוטה מאוד: אנחנו תופסים אותם ויורים בהם (צוחק)… נהרוג 80 מיליון שיעים באיראן, עיראק וסוריה, ואחרי זה נעבור לאירופה״; ״את החמאס נחסל אפילו לפני ישראל: אחים שלנו בעזה אמרו לנו שהוא אויב גרוע אפילו יותר מהישראלים״.

טודנהופר הקפיד להקשות עליו: ״אתם מכריזים מלחמה על כל מי שלא הולך לפי הפרשנות שלכם לאיסלאם. אתה לא חושב שבקרוב כל מדינות ערב יתאחדו ויאמרו: 'אנחנו לא יכולים לסבול יותר את 20 ומשהו אלף האנשים שרוצים להרוג אותנו'?״

״אין ספק שזה עומד לקרות… גם הנביא מוחמד הותקף על ידי כוחות חמושים עם יתרון מספרי. ולמרות זאת, הוא ניצח. ההיסטוריה תחזור על עצמה״.

טודנהופר: ״אבל מוחמד הראה חמלה למתנגדיו. אתם, לעומת זאת, לא מראים רחמים לאלה שמתנגדים לכם".

״זה לא נכון. אתן לך דוגמה: אחרי שכבשנו את מוסול, תפסנו 4,500 חיילים מהצבא העיראקי. הוצאנו להורג 1,700 מהם…״

טודנהופר: ״למה הוצאתם להורג 1,700 איש? כי הם היו שיעים?״

״לא. חכה רגע. העניין הוא כזה. במצב רגיל היינו מוציאים להורג את כולם. אבל מכיוון שהם היו סונים ונשבעו שלא יעשו את זה שוב אף פעם, חסנו עליהם ולא הרגנו את כולם… אתה רואה, הרחמים של הנביא נמשכים״.

טודנהופר: ״אתה קורא לזה רחמים?״

״כן, אני קורא לזה רחמים״.

למה הכוונה ב'להכריח' מישהי לקיים יחסי מין, אם היא עבד שלך או שייכת לך?

טודנהופר: ״אתה אומר שאתה פועל לפי הקוראן. אבל איפה כתוב בקוראן שאתה יכול להרוג אנשים חפים מפשע? לדוגמה, ג'יימס פולי היה עיתונאי. הוא לא עשה כלום. אף אחד מהעיתונאים שהרגתם לא היה אויב שלכם״.

״אתה יודע, התקשורת או העיתונאים הם בדרך כלל אויב מסוכן הרבה יותר מחיילים על הקרקע״.

בחלק אחר בשיחה, טודנהופר ניסה להבין איך הנהגת דאע״ש מתייחסת לעבדות ולאונס. ״תחת נסיבות מסוימות״, השיב קטאעדה, ״האיסלאם מאפשר להפוך כאלה שאינם מוסלמים לעבדים. הזכות הזו יושמה על היאזידים, למשל״.

טודנהופר: ״מה המשמעות הפרקטית של להיות עבד?״

״יש זכויות מסוימות, ואחריות מסוימת שעבד חייו לבצע. כמובן, עבד לא מקבל תשלום, יש מישהו שהוא הבעלים שלו אחרי הכול, וצריך לדאוג לו למזון, למגורים, לבגדים וכו'…״

טודנהופר: ״ומה קורה אם מתבצע אונס? האם זה שאונס נענש על כך?״

״מה זה בעיניך אונס?״

טודנהופר: ״להכריח אישה לקיים יחסי מין״.

קטאעדה צוחק: ״מה הכוונה ב'להכריח' מישהי, אם היא עבד שלך או שייכת לך?״.

חברים ביחידה המיוחדת של משטרת דאע"ש במוסול. "אנחנו רוצים שאנשים יראו שחוק וסדר קיימים כאן עכשיו" | צילום: Frederic Todenhöfer

המשא ומתן בסקייפ

שיחות מהסוג הזה נמשכו לאורך מספר חודשים. אבל טודנהופר רצה יותר – הוא רצה לחוש את השטח, ולהגיע לאזורי הקונפליקט.

״אחרי משא ומתן ממושך והרבה שיחות, קטאעדה הצליח להשיג לבסוף מכתב התחייבות חתום על ידי משרד הח'ליף (הנהגת דאע״ש, א״ל). בהתחייבות, שנושאת את שם המדינה האיסלאמית, הם ערבים לכך שאני יכול להגיע למדינה האיסלאמית, לבצע את מה שבאתי לבצע, ולחזור בחיים״, אומר טודנהופר.

אבל בכל זאת, מדובר בדאע״ש. אין להם בעיה להפר התחייבות או לזייף מסמך כזה. 


״חשבתי שיכול להיות שזה מזויף, אבל מצד שני, תהיתי, למה שהם ידברו איתי במשך יותר מחצי שנה, שעות על גבי שעות, רק כדי לערוף לי את הראש?״.

אולי כי היה להם מחסור בעיתונאים שאפשר להרוג מול כל העולם, וחיפשו מישהו. מי יודע.


״בני אמר דברים דומים לשלך. הוא אמר שזה טריק, ושאני לא צריך ללכת לשם. אבל בסוף הקשבתי לתחושת הבטן שלי, שאמרה: 'אתה יכול ללכת לשם'״.

יצא לך לתהות למה דווקא לך הסכימו?


״אני חושב שהסיבה העיקרית היא כי פשוט אף אחד אחר לא רצה. הצעתי לעיתונאים אחרים לבוא איתי. כולם מצאו סיבות למה לא. וגם עכשיו, אף אחד לא הולך לשם״.

אם אני, כעיתונאי ישראלי, הייתי מצטרף אליך, הייתי יוצא בחיים? 


״תראה, הם אמרו לי בכמה שיחות שהם מקבלים את כל הדתות (שמאמינות באל אחד, א״ל). המוסלמים הדמוקרטים בכל המדינות צריכים למות, זה ברור מאוד עבורם. אבל הם מקבלים את הנוצרים – הנוצרים במוסול יכלו להישאר, אבל ברחו כי הם לא רצו לחיות תחת משטר דאע״ש. והם אמרו לי שהם מקבלים גם את היהודים. הם אמרו את זה. כלומר, אם היית רוצה להצטרף כיהודי, היה לי טיעון טוב – הייתי אומר: 'אמרתם שאתם מקבלים את היהודים'. אבל אם היית בא כישראלי, הם היו הורגים אותך, כמו שהם יהרגו אמריקני, צרפתי ועוד, רק בגלל הלאום שלו״.

אבל אתה גרמני, והם רוצים להרוג גם את הגרמנים, מכיוון שממשלת גרמניה הרסה כמה מסגדים וסייעה לישראל ולארה״ב במלחמה נגד המוסלמים. אז אני שואל שוב, למה הסכימו דווקא לך? 


״יכול להיות שזה מכיוון שכתבתי כמה ספרים על המזרח התיכון שהפכו לרבי מכר, וחלקם תורגמו לערבית. הג'יהדיסט הגרמני הכיר אותי, ואני חושב שהיה לי מוניטין של מישהו אובייקטיבי שלא ממציא סיפורים.

״הם אמרו לי – אנחנו יודעים שאתה נגדנו, אבל יש רק שני דברים חשובים: שלא תמציא סיפורים, יש הרבה סיפורים מומצאים. והדבר השני הוא שלא תגרום לחילול הקודש״.

בתוך לוע הארי

בסוף נובמבר 2014 החל לצלצל לפתע ללא הפסקה הפלאפון של טודנהופר. על הקו: כל רשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם. מתברר שפעיל דאע״ש כלשהו הדליף בטוויטר שטודנהופר מוזמן על ידי ״המדינה האיסלאמית״ לביקור. ״דאע״ש טוען שהוא אישר לעיתונאי הגרמני יורגן טודנהופר ולצוותו לדווח מעיראק ומסוריה, ושהוא יגן עליהם״, נכתב בטוויטר. ״אבל אין לכך אישור רשמי של דאע״ש או של טודנהופר״.

צילום: Frederic Todenhöfer

הפרסום תפס את טודנהופר לא מוכן. אם חשב שיוכל לצאת למבצע הזה בשקט, מבלי שאף אחד יבחין, כעת הוא לא יכול היה לצאת לרחוב מבלי למשוך תשומת לב. לא רק כלי התקשורת וסוכנויות הביון המערביות ישבו לו כעת על הגב, אלא שגם החלו להופיע תגובות קטלניות בטוויטר, שסיכנו את המבצע – אנשים ״נחמדים״ איחלו שיערפו לו את הראש, אחרים הימרו שלא יחזור בחתיכה אחת, והיו שהדביקו קישורים למאמרים קודמים שפרסם, נגד דאע״ש.

הלחץ גבר, וטודנהופר החליט לצאת לדרך. לפי התוכנית, כשינחת בטורקיה ויגיע לאזור הגבול עם סוריה, הוא ישלח אימייל שיודיע על הגעתו, ויבקש שיבואו לאסוף אותו.

למסע המטורף הזה מצטרף גם בנו פרדריק, שמצלם הכול, וגם חבר של פרדריק שמתעד בכתב כל מה שקורה. הם מדפיסים העתקים של המכתב מהח'ליף – ההבטחה היחידה שלהם לחזור בחיים, שמים אותו בכיס ועולים על טיסה לטורקיה. לפני כן הם מצטיידים ב״תרופות״ – חומרים שלקיחתם תגרום למוות מידי. מהלך שיוציאו לפועל במקרה שדאע״ש ירצה לערוף את ראשם. כך יוכלו להימנע מהשפלה פומבית, הם חשבו.

כשהם נוחתים בגזיאנטפ, עיר בדרום-מזרח טורקיה, הם יוצרים קשר עם קטאעדה בסקייפ, ומקבלים ממנו מספר טלפון והוראות מדויקות: לעלות על מונית, להתקשר למספר הזה, לומר סיסמה ולתת את הטלפון הנייד לנהג. כך בדיוק הם עושים. הנהג מקבל הוראות נסיעה מדויקות, אבל נוסע במשך חמש דקות בלבד ועוצר ליד מסגד.

לוחם צעיר שגויס עתה לדאע"ש, ב"מרכז קליטה" של הארגון | צילום: Frederic Todenhöfer

למסגד מגיע ואן לבן. בתוכו ממתינים כמה גברים צעירים ממזרח אירופה – מגויסים חדשים לדאע״ש שהארגון עומד להבריח דרך הגבול. טודנהופר וצוותו מצטרפים אליהם, ויוצאים לנסיעה מהירה ומורטת עצבים, שבסופה הם חוצים את הגבול בריצה, מאחורי גבם של חיילים טורקים, וקופצים לתוך משאית של דאע״ש בצד הסורי של הגבול. בקבינה של המשאית כבר יושבים שני לוחמי דאע״ש מכוסי ראש עם קלצ'ניקוב.

בנקודה הזו למעשה מתחיל המסע שלהם, בן עשרה ימים ״במדינת דאע״ש״. הם עוברים דרך כמה עיירות בדרכם לא-רקה ובסופו של דבר למוסול, ופוגשים לוחמים שמצד אחד מאכילים אותם מכל הבא ליד בלית ברירה, ומצד שני מאיימים כל הזמן לערוף את ראשם. בכל פעם שהמתח גובר עד כמעט עימותים אגרסיביים, הם שולפים את חיסון הפלא – המכתב מהח'ליף – ומצמידים אותו מול עיניהם של הג'יהאדיסטים.

אחד הלוחמים האגרסיביים ביותר במהלך המסע הוא אחד משני המלווים שלהם. מדובר בלוחם מסתורי שלא מוריד אף פעם את המסכה, מדבר במבטא בריטי כבד ואחת מעיניו סגורות למחצה. רק בסוף המסע הם מצליחים לגלות שמדובר בלא אחר מאשר הטרוריסט המבוקש בעולם – ג'ון הג'יהאדיסט.

לאורך כל הדרך אתה פוגש לוחמים אכזריים שחלקם לוחצים את ידך ואפילו מחבקים אותך לאות נימוס. איך זה מרגיש לחבק מישהו שלפני רגע אולי ערף את הראש לקולגה שלך?


״במצב הזה אתה לא יודע איך להגיב. זו הייתה בעיה שנתקלתי בה לאורך כל הדרך. אתה פוגש מישהו שמעולם לא ראית, ואתם לוחצים ידיים. אם הוא מנסה לחבק אותך, אתה מחבק אותו חזרה, כי אתה לא חושב על זה באותו הרגע וזה מנהג ערבי. רק מאוחר יותר אתה חושב על זה.

״לכן כשחזרתי משם כתבתי מכתב לח'ליף, שעושה סדר בדברים (במכתב טודנהופר תוקף את דאע״ש ומבהיר שאינו חבר שלהם, א״ל)״.

מה הדבר הכי קשה שראית שם?


״אחד הדברים שגרמו לי לחזור עם תחושה פסימית לגמרי, הייתה לראות איך הם שוטפים את הראש לילדים קטנים ואדיבים, שלא נולדו טרוריסטים.

״חוויה קשה אחרת הייתה במהלך הסיור במוסול, כשפגשתי שופט בבית משפט שהקים דאע״ש, שהתפקיד שלו הוא להחליט מה לעשות עם האסירים. שאלתי אותו האם יש בקרוב הוצאות להורג. הוא ענה שלא, אבל אז אבו קטאעדה התערב ואמר: 'אני יכול לדאוג לזה עבורך. מה תרצה שנוציא להורג – כורדי או שיעי?' בנקודה הזו אתה עומד עם פה פעור ולא יודע מה לומר. איך אפשר להסביר התנהגות כזו? הוא מוציא להורג מישהו, רק כדי לתת לעיתונאי חומר לכתבה. איך מישהו שאומר שהוא מוסלמי יכול לעשות את זה?״

שיחה עם לוחם דאע"ש אירופאי (במסכת סקי), ששם את המסכה רגע לפני שצולם | צילום: Frederic Todenhöfer

במהלך השיחות הרבות שניהלת איתם, הקפדת לאתגר אותם, הטלת ספק בפעולותיהם וניסית גם לשכנע אותם שהם טועים. אתה חושב שהצלחת לשנות משהו במחשבה שלהם?


״אני חושב שהאנשים האלה לא ניתנים לשינוי. הם עשו כל כך הרבה דברים רעים, והם יודעים שאם יחזרו למערב הם יענשו ויבלו את שארית חייהם בכלא. במובן מסוים הם נשמות אבודות. אבל לא כל הטרוריסטים זהים. יש כאלה שגרועים פחות. למשל, ביקשתי מאחד מהטרוריסטים האלה שליווה אותנו שיעשה לי טובה – כל ערב, במשך חמש דקות, שיחשוב האם נכון לערוף את הראש לאנשים חפים מפשע, האם נכון לשעבד אנשים ולאנוס עבדות צעירות. ביקשתי שרק יחשוב על זה״.

ואיך הוא הגיב?


״ביום האחרון הוא אמר לי: אתה צודק. אנחנו ברוטאליים, אבל אנחנו מציגים את הברוטאליות שלנו בגלוי, ואילו אתם עושים אותה בסתר באמצעות המלחמות שלכם.

״ביקשתי ממנו גם לפגוש את העיתונאי הבריטי השבוי, ג'ון קנטלי. עד הרגע האחרון ניסיתי למצוא פיתרון עבורו. ניהלתי איתם כל הזמן שיחות על זה, ושאלתי אותם אם יוכלו לעשות משהו בשביל האיש הזה, שנמצא כבר יותר משנה בשבי. ביום האחרון, אותו טרוריסט רץ אלי ואמר: מצאתי פתרון בשבילו – תבצעו חילופי שבויים בלבד, בלי תשלום של מיליוני דולרים״.

ומה קרה עם זה?


״הודעתי על כך לממשלת בריטניה. הקבינט הבריטי דיבר על זה והחליט שלא ינהל איתם משא ומתן. הם שלחו אלי קצין שאמר לי לרדת מהסיפור. אבל לא ירדתי מזה ודיברתי עם המשפחה של קנטלי. לאחר מכן גורמים בממשלת בריטניה דיברו עם גורמים בממשלת גרמניה כדי שיגידו לי לוותר על הסיפור״.

ומה קורה עם העיתונאי היום?


״הוא עדיין שם, מוחזק כבן ערובה, והם משתמשים בו לצרכי תעמולה. הוא אומר כל מה שהם רוצים שהוא יגיד (כך הוא מצליח להאריך את חייו, א״ל)״.

מדינות המערב לא מבינות למה דאע"ש נלחם ועבור מה הוא נלחם

שמעת שם משהו על ישראל?


״יש כמה ישראלים שהצטרפו לשורות דאע״ש. אבל מלבד זה, כשהם דיברו על כל המדינות שהם יתקיפו בקרוב, כמו ערב הסעודית, תוניסיה ועוד, שמתי לב שהם אף פעם לא מזכירים את ישראל, אף פעם״.

למה לדעתך?


״אני יכול רק להסיק מכך, מנקודת מבט פסיכולוגית, שהם לא הזכירו את ישראל כי ישראל היא האויב הקשה ביותר להילחם בו, מכיוון שהיא יודעת איך להילחם בטרור ובלוחמת גרילה״.

שוטר של דאע"ש במוסול מפגין נוכחות | צילום: Frederic Todenhöfer

מה לדעתך התוכנית שלהם? מה הצעד הבא שהם מתכננים?


״לתקוף מדינות מערביות. הם ביקשו מכל חבר בארגון לבצע מתקפה מתי שהוא רק יכול. למעשה זו לא אסטרטגיה חדשה, אבל כעת הם מגבירים אותה. והם עושים זאת כי הם רואים את הצלחתה. הם רואים את תשומת הלב שהם מקבלים בכל העולם.

״לרבים מהאנשים שמרכיבים את דאע״ש אמרו בצעירותם, לפני שהצטרפו לארגון, שהם לא שווים כלום. הם לא היו שווים כלום במדינות המקור שלהם. בגלל שהם מוסלמים, הם אפילו היו שווים פחות. אבל עכשיו אומרים להם: אתם נלחמים בקרב היסטורי בין הטוב לרוע, בשם אלוהים. יותר מ-60 מדינות נלחמות נגדכם. אתם דמויות היסטוריות, אתם חשובים. ולא רק זה, אלא שכעת הם גם רואים כמה תשומת לב הם מקבלים בטלוויזיה בכל העולם. הם היו כלום, ועכשיו הם כוכבים עולמיים״.

מדינות המערב לא מבינות למה דאע"ש נלחם ועבור מה הוא נלחם

איך לדעתך אפשר לעצור אותם?


״קודם כל צריך להבין אותם. הבעיה היא שמדינות המערב לא מבינות למה דאע״ש נלחם ועבור מה הוא נלחם, ורק מפציצות אותו. זו אסטרטגיה שגויה לגמרי. אסטרטגיית ההפצצות הזו התחילה לפני 14 שנה באפגניסטן, ועד היום לא הצליחו להכניע באמצעותה את הטליבן, ואני אומר את זה מתוך היכרות עם מנהיגים בטליבן ועם הארגון. אז איך הם רוצים להכניע את דאע״ש, ארגון הרבה יותר חזק מהטליבן, באמצעות הפצצות – אסטרטגיה שהפכה לבלגן אחד שלם באפגניסטן, בעיראק ובלוב.

״אם אתה מבין מדוע דאע״ש קיים, לא תבחר באסטרטגיית ההפצצות. דאע״ש הרי הוקם בגלל ההפצצות של מדינות המערב. דאע״ש הוא התשובה להפצצות של מדינות המערב, אבל אנחנו מנסים להשמיד אותו באמצעות הסיבה שבגללה הוא קיים. זה לא חכם״.

אז מה הדרך הנכונה להשמיד את הארגון?


״כשהייתי במוסול הבחנתי בדבר מעניין – רוב אוכלוסיית העיר הסונית אינה קיצונית ואין לה מסורת קיצונית. כשדאע״ש כבש את העיר, הם לא אהבו את הארגון וראו בו רוע. יותר ויותר אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה מתעבים את דאע״ש.

״אותם סונים שמתעבים את דאע״ש בעיראק הופלו לרעה ונודו מהחברה ומהפוליטיקה. זאת הייתה טעות גדולה שנעשתה על ידי הממשלה העיראקית. אבל אם הממשלה העיראקית וממשלת ארה״ב יבצעו מהלך פוליטי שישלב את הסונים חזרה בחברה העיראקית ובפוליטיקה – הם וכל יתר ארגוני ההתנגדות יהיו מוכנים להילחם ולהשמיד את דאע״ש.

״מדינות המערב לא יביסו את דאע״ש. רק הערבים, רק העיראקים הסונים יביסו אותם. אופציה אחרת היא שדאע״ש יובס באמצעות הפצצה כבדה שתהרוס את מוסול. בעיניי המערב זה יהיה ניצחון. דאע״ש ירד למחתרת, יאבד את 'המדינה' שלו, אבל ייהפך לארגון טרור מחתרתי חזק ביותר, שהעולם לא ראה כמותו מעולם. הם אמרו לי את זה: 'אנחנו יודעים שיכול להגיע היום שבו האויב יגיע עם המפציצים שלו ויהרוס הכול. במקרה הזה נעלם מכל מקום, מהערים שלכם ומהמדבר, אבל נשוב, ותהיה לנו סיבה טובה לכך'״.

אתה לא חושש שג'יהאדיסטים שפגשת יחפשו אותך בגרמניה וינסו להרוג אותך?


״לא. יש לי את דף הפייסבוק הגדול בגרמניה, גדול אפילו יותר מזה של כל העיתונים האחרים במדינה, וכל הזמן אני מקבל שם איומים על חיי. אבל לא אשנה את חיי עבורם״.

יצרת קשר עם דאע״ש מאז שיצאת משם?


״יצרתי איתם קשר רק לגבי ג'ון קנטלי, ובתגובה הם שלחו מכתב שבו הם מבקשים שנספק נשק משוכלל יותר לבני הברית שלנו, כי בסופו של דבר הוא יגיע אליהם. אבל כשהספר יצא, הקשר מולם נותק. אני חושב שהם פשוט לא מסוגלים להבין מה שכתבתי עליהם. מה שהם עושים נוגד את האיסלאם, הם פושעים, ואני יודע למה הם עושים את מה שהם עושים, ובשום צורה לא יכול להסכים עם זה״.

צילום: ודים ברסטצקי

"עולם העסקים של היום שונה לגמרי מזה שהיה פעם, אבל רוב האנשים ממשיכים להתנהל לפי החוקים של עולם העסקים הישן", אומר לאפוק טיימס רונן גפני שהמציא משחק לוח בשם "FreshBiz" (פרשביז). גפני לא רק חושב שהמשחק מלמד איך להתנהל בעולם החדש, מבחינה עסקית ובחיים בכלל, אלא שהוא גם מצליח ליצור עולם טוב יותר.

יש לך הוכחות שהוא עובד?


"הבאנו את המשחק לארגונים רבים כמו יב"מ, HP ,HSBC, מכון ויצמן, פלאפון, רשת המלונות פתאל ועוד. במכללה למנהל ברופין זה חלק מהתכנית בקורס לאסטרטגיה ניהולית, ומלמדים את המשחק גם באוניברסיטת פייס (Pace) בניו יורק ובמכון הטכנולוגי IAT בהודו.

"העברנו סדנאות של המשחק ליותר מ-50 אלף איש, ביותר מ-20 מדינות. ובכל המקומות התחלנו לייצר אדוות של שינוי חשיבתי".

מה אנשים לומדים במשחק הזה?


"הם לומדים לשנות את אופן החשיבה שלהם. הורגלנו למשחקים של העולם הישן המבוססים על תחרות. ב'מונופול' למשל, כדי שאנצח, כל האחרים צריכים להפסיד. גם בחיים האמיתיים רוב המערכות שאנחנו מעורבים בהן מבוססות על תחרות. אבל התחרות הזאת אינה משהו אמיתי, אלא משהו שמישהו קבע שחייב להתקיים".

תסביר למה אתה מתכוון.


"ניקח לדוגמה את מערכת החינוך. כדי לקבל ציונים טובים, להתקבל לטכניון או לאוניברסיטה ולהשיג עבודה טובה, אני חייב להתחרות באחרים. לכן אין לי אינטרס שאחרים יצליחו. אבל אפשר היה לבנות את אותה מערכת חינוך בצורה אחרת. למשל, אפשר היה להחליט שאם כל התלמידים יקבלו ציון מעל 70, כולם יקבלו יום חופש. במקרה כזה יש לי אינטרס שגם האחרים יצליחו. קל מאוד לשנות את הכללים, אבל אף אחד לא עושה את זה.

"דבר דומה קורה בעולם העסקי. המחשבה שאצליח יותר רק אם את תסגרי את העסק שלך, היא מחשבה מוטעית, כי אם את מייצרת משהו בעל ערך ואני אייצר משהו בעל ערך, כולם ירוויחו והעוגה כולה תגדל".

 כיום רוב האנשים משחקים משחק לא נכון. הם לא פועלים מתוך 'הקלפים' שקיבלו, אלא מונעים מתאוות בצע

אז איך לומדים לנצח במשחק הזה?


"לומדים שכדי לנצח, במקום להתחרות עדיף לשתף פעולה. כך לומדים איך לתקשר את הצרכים ואת היכולות שלנו לאנשים אחרים כדי ליצור את שיתוף הפעולה הזה.

"לומדים גם לפתח יצירתיות. במהלך מסוים במשחק, אם אפעל בצורה מסוימת, אוכל לעשות מקלף אחד מיליון דולר. אבל אם אחשוב בצורה הרבה יותר יצירתית, אצליח לעשות מאותו קלף חמישה מיליון דולר. ולומדים גם חשיבה אסטרטגית, כיצד כשמתכננים מהלכים מסוימים על הלוח אפשר להצליח יותר".

אם אשחק במשחק כמה ימים אהיה אשת עסקים טובה יותר?


"זה יקרה רק אם דברים שאת רואה במשחק יגרמו לך לראות את החיים האמיתיים אחרת. רק אם פתאום תראי סביבך יותר הזדמנויות ויותר אפשרויות לשיתופי פעולה, ותהיה לך יותר העזה ופרו-אקטיביות".

תסביר איך המשחק מתנהל.


"זה משחק לוח, שיש בו נקודת התחלה ונקודת סיום שהיא גביע הנמצא על איזשהו אי. בתחילת המשחק זורקים קוביות, והסכום שיוצא יחד על שתי הקוביות הוא סכום הכסף ההתחלתי שיש לך. מישהו יכול להתחיל עם מיליון ומישהו אחר עם חמישה מיליון. בסוף אתה מבין שנקודת ההתחלה לא אומרת כלום לגבי מה שיקרה בהמשך. מה שחשוב הוא היוזמה והיצירתיות וניצול הזדמנויות, דברים מהסוג הזה.

"נוסף על כך, כל אחד מקבל חמישה קלפי פעולה שמאפשרים לו לבצע פעולות שונות, למשל: להקים עסק על משבצת ריקה שצמודה לעסק שכבר יש על הלוח, לבחור משתתף אחר במשחק ולהקים איתו עסק בחצי מחיר, להקים עסק בשווי של מיליון שקל ולקבל פטור מלא מתשלום על העסק, למכור את אחד העסקים לקופה ולקבל עבורו את מחיר העלות עם תוספת של חצי מיליון שקל ועוד".

מה שקיבלת זה מה שיש לך, עם זה כביכול נולדת?


"בדיוק. זה מקביל לכישורים המיוחדים שיש לי, ולערך המיוחד שאני יכול לייצר באמצעותם בכוכב הזה. הרבה אנשים לא מכירים באמת את קלפי הפעולה שיש להם בחיים, כי הם רגילים לשפוט את עצמם לפי הסכום שיש להם בחשבון הבנק. כשאנשים מתחילים לראות שהם, מה שאנחנו מכנים, עשירים בקלפי פעולה, הם מתחילים להיות הרבה יותר פעילים ומזהים הזדמנויות.

"הם מקימים עסק, קונים מניות בבורסה, אוספים את כל הרווחים מהעסקים שלהם או עושים את כל הפעולות האלה יחד. הרבה אנשים לא מבינים שאפשר לעשות הכול. אנחנו רגילים לעשות דבר אחד ולנוח. הרעיון במשחק הזה הוא לעשות גם את זה וגם את זה וגם את זה, כי החיים מאפשרים לנו לעשות את זה.

"כיום רוב האנשים משחקים משחק לא נכון. הם לא פועלים מתוך הקלפים שקיבלו, אלא מונעים מתאוות בצע: רואים משהו שעובד ומנסים להעתיק אותו מבלי להביא שום ערך חדש לעולם. כך הם גם מנצחים במשחק הלא נכון, כי הם מסיימים את היום מותשים וקרועים מעייפות. הם לא במקום שבו הם מגשימים את עצמם. צריך להבין שמישהו שתל לנו את האמונה הזאת לפני 200 שנה, אבל זו סתם המצאה ואפשר להמציא אחרת.

כבר בשלב הראשון המשחק משקף לאנשים בצורה חזקה מאוד איך הם מתנהלים בחיים

"כבר בשלב הראשון המשחק משקף לאנשים בצורה חזקה מאוד איך הם מתנהלים בחיים: יש כאלה שמפחדים לקחת סיכונים, לא יעזו לקחת הלוואה או לשחק בבורסה, יש כאלה שהם מאוד תחרותיים ויש כאלה שטובים מאוד בתקשורת ויתחילו מיד לבדוק אפשרויות לשיתופי פעולה.

"במשחק הזה את עדיין משחקת גם כשזה לא תורך, כי את יכולה להשתמש בקלפי הפעולה שלך בכל תור של כל אחד מהמשתתפים במשחק. זה בא ללמד אנשים שאנחנו כל הזמן במשחק. הורגלנו לחשוב 'עכשיו תורי, עכשיו תורך'. 'שלחתי הצעת מחיר, שהלקוח יתקשר אלי'. אבל אתה יכול ליזום, להתקשר אליו, וההתקדמות במשחק תלויה בסופו של דבר ברמת הפרו-אקטיביות, ההעזה והיצירתיות שלך".

זה בעצם משחק שמנסה להשיג מצב של ווין-ווין.


"לא בדיוק. במשחק ווין-ווין, שני בעלי עסקים יכולים לעשות שותפות של מונופול ולהעלות מחירים. במקרה זה הם אולי יזכו וירוויחו אבל הלקוחות יפסידו. המשחק שלנו הוא, מה שאנחנו מכנים, ווין בחזקת ווין".

תסביר.


"זה אומר שאנחנו רוצים שיהיו עוד זוכים מהשותפות בינינו, שהם לא חלק מתהליך המשא ומתן. למשל, אנחנו רוצים שגם הלקוחות יזכו ושגם נשמור על הסביבה. הרעיון הוא להכפיל את כמות הזוכים ואת הממדים שבהם זוכים. כלומר הרווח אינו רק כספי, אלא גם באיכות החיים וגם בתקשורת וביחסים בינינו.

"במודל העסקי של העולם הישן, שהתקיים אפילו עד לפני חמש שנים, ובוודאי שלפני עשר או עשרים שנה, אנשים היו יושבים למשא ומתן כשהמחשבה היחידה של כל אחד הייתה איך להרוויח יותר, ולא היה אכפת לי איך החיים של הצד השני ייראו כתוצאה מכך. הם היו חותמים על עסקאות עם אנשים שלא בא להם לעבוד איתם, ועובדים עד אמצע הלילה כדי שהעסק יצליח. כיום, כבר הרבה יותר לגיטימי לומר שאני לא רוצה לנצח רק במשחק הכסף. אני רוצה שגם היחסים עם השותפים שלי בעסק יהיו טובים, ושתהיה לנו חוויה טובה מהעבודה יחד, ושגם יהיו לי חיי משפחה טובים. אני רוצה לנצח בכל הרבדים האלה".

איך המצאת את המשחק?


"זה נולד כרעיון. אני בא מתחום של פיתוח תוכנה ושיווק ורציתי להמציא משחק יזמות שמלמד אנשים איך אפשר להתנהל אחרת בתוך העולם הזה, כי ראיתי שרוב האנשים עדיין משחקים לפי החוקים של העולם הישן, כמו במשחק ה'מונופול'. לקח לי בערך שש שנים לפתח אותו. וכשנתתי למשפחה ולחברים לשחק איתו, קיבלתי פידבק שיש כאן משהו מעבר למשחק, ושהם מתחילים לחשוב על כל מה שלמדו. כך הבנתי שאנשים עוברים בתוך המשחק תהליך של למידה, ופיתחתי סדנה שמסבירה לאנשים מה קורה להם בתוך המשחק, וכך מתוך המשחק צמח עסק הסדנאות שאני מעביר היום בכל העולם".

אין לך בסיס תאורטי שמוכיח שהמשחק אכן עובד, למה שאנשים יאמינו לך?


"זה הכוח של המשחק. זה כמו שאת הולכת לדיסנילנד – את לא צריכה הוכחות תאורטיות שכיף לך שם, החוויה עצמה מספקת לך את זה".

איך בנית בפועל את המשחק?


"לא היה לי ניסיון בזה, וכל התהליך היה ניסוי וטעיה. בהתחלה לקחתי בריסטול והתחלתי ממש לשרטט, ואחר כך ישבתי מול המחשב והתחלתי להגדיר מה אני רוצה שיהיה בתוך המשחק. מכיוון שאני אדם מאוד ויזואלי, מיד הכנתי קלפים, עיצבתי אותם והתחלתי לשחק עם זה. בדקתי מה קורה אם עושים כך או אחרת, ואיזה אלמנט חסר, ואולי נוסיף עוד הזדמנות, וכמה זמן המשחק לוקח. בהדרגה הבנתי שצריך שיהיה איזון נכון בתוך המשחק: שהוא יהיה מספיק קשה ומאתגר, אבל גם פתיר, כמו בסרט טוב.

"וגם היה לי חשוב מאוד שההצלחה במשחק תהיה בזכות מה שאתה עושה ולא בגלל שיצא לך מספר טוב בקוביה. יש המון משחקים שמבוססים רק על המזל שהיה לך בהטלת קוביה, למשל סולמות וחבלים. אבל רציתי לצמצם כמה שיותר את המזל והקוביה ולהגדיל כמה שיותר את ההשפעה שיש ליוזמה וליצירתיות ולתקשורת עם האנשים במשחק".

וחשוב שזה יהיה גם כיף.


"ברור, אם זה לא כיף זה לא משחק. וזה עוד דבר ייחודי למשחק הזה, לעומת משחקי עסקים אחרים שנולדו מתוך חברות הדרכה שרצו לפתח משחק שמלמד דבר ספציפי, למשל מכירות. 'פרשביז' נולד הפוך, הוא נולד כמשחק, ואחר כך התברר הערך הלימודי שלו, ולכן אני חושב שהוא עובד הרבה יותר טוב כמשחק".

תמונה: AFP/Getty Images

לפני כמה חודשים עלתה תוכנית ריאליטי חדשה בבריטניה שעוררה גלים בעולם – התוכנית מראה איך מצליחים באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות, לגרום לשלושה מתוך ארבעה אנשים לדחוף למוות מהגג אדם שהכירו שעה לפני כן במסיבה.

הניסוי הטלוויזיוני השערורייתי שכולל שחקנים המשתתפים במתיחה, שואב את השראתו מניסויים מפורסמים קודמים שהפכו לאחרונה לסרטים הוליוודיים: הראשון הוא של הפסיכולוג סטנלי מילגרם שגרם לאנשים לחשמל אנשים אחרים ב-450 וולט רק משום שאדם בעל סמכות אמר להם לעשות זאת. מילגרם ערך את הניסוי המפורסם שלו בעקבות משפטי נירנברג, לאחר ששמע את הנאשמים הנאצים אומרים יותר מדי פעמים את המשפט: ״רק מילאתי אחר פקודות״.

ניסוי אחר הוא של הפסיכולוג פרופ' פיליפ זימברדו, ששילם לסטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד כדי שישתתפו בניסוי שמדמה בית כלא עם סוהרים ועצורים. זימברדו הראה כי ״הסוהרים״ נסחפים עם הניסוי, מפנימים את ״התפקיד״ שלהם, גבולות המוסר שלהם מיטשטשים והם מתחילים לפגוע באסירים פיזית ונפשית.

יש לנו עכבות חזקות מאוד נגד הריגה, לכן בני אדם פיתחו דרכים להשבית את העכבות האלו

בעקבות התוצאות המזעזעות של הניסויים עלתה השאלה מה גורם לאדם, בעל ערכים והיגיון בריא, שחי במדינה חופשית, לציית באופן עיוור למישהו בעל סמכות, ואף לרצוח אדם אחר.

קל לנו לחשוב שמנהיגים כמו היטלר וארגונים כמו דאע״ש מצליחים לסחוף אחריהם רק את הפסיכופתיים של המין האנושי. הניסויים האלו מוכיחים, כביכול, שזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו ובכל מדינה.

אז איך מישהו מצליח לשכנע אדם לרצוח אדם אחר? איך הוא גורם להמונים ללכת אחריו? ואיך נוכל להימנע מלמצוא את עצמנו במצב שבו אנחנו בוגדים בערכים הבסיסיים שלנו?

אנחנו פגיעים

היו אלה שנות ה-30. הפסיכו-אנליסט והפילוסוף הבריטי הצעיר, רוג'ר מאני-קירל (Money-Kyrle), החליט לקחת הפסקה מלימודי הדוקטורט שלו בווינה, שם למד אצל פרויד, ולבקר לזמן קצר בגרמניה השכנה. הוא לא ידע שהוא ימצא את עצמו, באחד מהבקרים, נדחס בין אנשים בהפגנה פוליטית שבה נאמו היטלר וגבלס.

באמצעות מניפולציה של פחד ותקווה היטלר הצליח לסחוף המונים | תמונה: AFP/Getty Images

האירוע נחרט בזיכרונו ובליבו ובמאמר שפרסם ב-1941 ״הפסיכולוגיה של התעמולה״, הוא מתאר כיצד הצליחו היטלר וגבלס לסחוף קהל כה גדול למרות נאומים בינוניים למדי.

מאני-קירל מסביר ששניהם פתחו בכך שהציגו לקהל את המצב בגרמניה כחסר תקווה ויצרו תחושה של דיכאון. ״בגדנו בייעוד שלנו״, ״צוחקים עלינו״, ״המנהיגים שלנו חסרי יכולת״ וכו'. כשהקהל היה במצב של דיכאון עמוק, התחיל השלב השני בו הדובר שינה את טון הדיבור שלו והיכה במה שמאני-קירל מכנה, ״תו פרנואידי״. ״אבל זאת לא אשמתכם שזה כך – זאת הקונספירציה היהודית הבין-לאומית והבנקאים – האויבים שנמצאים מחוץ לגרמניה. אבל מפחידים הרבה יותר הם אלו שחיים בתוך גרמניה״.

לאחר עשר דקות של שאגות מהסוג הזה, כשהקהל כבר מספיק מפוחד, הדוברים הציעו פתרון קסם: ״הצטרפו למפלגה הנאצית, אנחנו ננצח את האויבים שלנו, גרמניה תיוולד מחדש, והכול יהיה בסדר״.

הצלחתם של פוליטיקאים מסתמכת על כך שהם קודם יוצרים חרדה, ייאוש ופחד, ואז מציעים פתרונות קסם

״מאני-קירל אומר שאם אתה מקבל את שני הצעדים הראשונים, בטוח תקבל גם את השלישי, כי אתה מיואש ומקבל כל דבר שייתן לך תקווה וישחרר אותך מהסיטואציה המפחידה בה אתה נמצא״, מסביר בראיון לאפוק טיימס דייוויד ליבינגסטון סמית', פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ניו-אינגלנד שחוקר את נושא המלחמה והדה הומניזציה בג'נוסייד.

״מאני קירל הגיע למסקנה שכך עובדת תעמולה פוליטית: הצלחתם של פוליטיקאים מסתמכת על כך שהם קודם יוצרים חרדה, ייאוש ופחד, ואז מציעים פתרונות קסם. אני חושב שהוא צודק לחלוטין״.

יש לך דוגמה עכשווית? 


״כן, דונלד טראמפ למשל עושה את זה, בדיוק ברצף הזה, אף על פי שאינו אדם רע״.

במאמר שכתב סמית' על דונלד טראמפ הוא מסביר כיצד טראמפ נהפך ממועמד שצחקו עליו, לאחד מהמועמדים המובילים לנשיאות. בנאום בו טראמפ הכריז על מועמדותו, הוא פותח בהעלאת רגשות של דיכאון והפסד. ״הארץ שלנו נמצאת בצרות צרורות, היו לנו בעבר נצחונות ואין לנו אותם יותר״, הוא אומר וממשיך: ״מתי בפעם האחרונה מישהו ראה אותנו מנצחים בכלכלה, נגיד את סין? הם הורגים אותנו… הם צוחקים עלינו, על הטיפשות שלנו. הם מנצחים אותנו מבחינה כלכלית״.

לאחר מכן הוא עובר לשלב הפראנויה: ״כשמקסיקו שולחת את האנשים שלה, היא לא שולחת את הטובים שבהם… הם שולחים לכאן אנשים עם הרבה בעיות, והם מביאים את הבעיות האלו לכאן. הם מביאים לכאן סמים, הם מביאים פשע, הם אנסים… זה מגיע רחוק יותר ממקסיקו. זה מגיע מכל הדרום ומאמריקה הלטינית, וזה מגיע קרוב לוודאי גם מהמזרח התיכון. אבל אנחנו לא יודעים. כי אין לנו הגנה ואין לנו את היכולת להתמודד, אנחנו לא יודעים מה קורה״.

דונלד טראמפ הוא דוגמה עכשווית לאיך אדם מצליח לסחוף אחריו המונים באמצעות הנאומים שלו | תמונה: John Moore/Getty Images

בשלב הבא טראמפ מציע את הפתרון ואת התקווה: ״הארץ שלנו זקוקה כעת למנהיג גדול באמת, ואנחנו זקוקים למנהיג גדול עכשיו… אנחנו זקוקים למנהיג שיחזיר לנו את העבודות שלנו, שיחזיר את הייצור, שיחזיר בחזרה את הצבא, ידאג לחיילים הוותיקים… אנחנו צריכים מישהו שייקח את ארצות הברית ויהפוך אותה לגדולה שוב״, מסכם טראמפ.

״כל הפוליטיקאים משתמשים בדברים האלו, לא?״ אני שואלת את סמית'.

״כן, אבל חלק מיומנים בזה יותר מאחרים. אלה שנמנעים מלפנות לכוחות לא רציונליים, שפונים להיגיון של האנשים ולא לפחדים שלהם, נוטים לא להצליח כל כך. כי פחד וגם תקווה מניעים אנשים, היגיון לא מניע אנשים״.

אז באיזשהו מקום הציבור מבקש את זה. 


״הייתי מנסח את זה אחרת – אנחנו פגיעים לזה. אנשים שיש להם כישרון לתעמולה ופוליטיקאים שמבינים מה מרגש אנשים, יודעים לעתים קרובות באופן אינסטינקטיבי איך לייצר את הגישות האלו. רק עוד צעד קטן משם יכול להוביל לביצוע דברים נוראיים״.

דחיפה מהקצה

ניסויים כמו זה של מילגרם, הוכיחו שמניעים כמו הפחדה ותקווה אינם הגורמים היחידים שמובילים אנשים להפסיק לחשוב באופן רציונלי ולציית באופן עיוור לאחרים.

אפשר להבחין בכמה מניפולציות פסיכולוגיות בניסויים הקשורים בציות: תחילה, מי שביים את הניסוי יוצר סביבה עם גורם סמכותי, שגורמת לנבדק להרגיש קטן ולא בשליטה. בשלב השני, בעל הסמכות נותן לנבדק משימות ואחריות שגורמים לו לנסות לרצות את הממונה עליו ולהרגיש חיוני ואהוב. בשלב הבא, בעל הסמכות כבר מבקש ממנו לבצע דברים גדולים יותר, תוך כדי עידוד ואישור המעשים של הנבדק. כך לאט לאט, הנבדק נסחף לתוך רצף הפעולות ומרגיש לחץ פסיכולוגי לבצע את מה שמבקשים ממנו, אפילו רצח.

אילוסטרציה של הניסוי של מילגרם

בניסוי של מילגרם נותנים לנבדקים משימות: אחד יהיה ״מורה״ והשני ״תלמיד״. המורה שואל את ״התלמיד״ שאלות, ואם הוא מקבל תשובה שגויה הוא צריך לחשמל אותו. השניים מסכימים לחוקים והניסוי מתחיל. האמונה שהניסוי האמיתי הוא השאלות והתשובות, והנוכחות של גורם סמכותי בחדר שמאשר את המשך הניסוי, גרמו לרוב המשתתפים ״המורים״, למרות היסוסיהם, להמשיך בניסוי ולחשמל עד מוות את ״התלמיד״. הם בחרו להקשיב לסמכות מאשר להקשיב לתחנוני ״התלמיד״ שזעק מכאב להפסיק את הניסוי.

הבמאי של סדרת הריאליטי הבריטית החדשה ״Pushed to the Edge״, דארן בראון, ערך ניסוי שעורר לאחרונה רעש רב בעולם: הוא הוביל אנשים לדחוף מהגג מישהו שהם הכירו במסיבה. כדי לעשות זאת הוא יצר סביבה מפוברקת, בהשתתפות שחקנים, של אירוע מכירה פומבית עבור קרן לילדים בסיכון. הוא הזמין את כריס, מעצב אפליקציות, שלא ידע דבר על הניסוי, וניסה לקבל עבודה בקרן. מנהל הקרן לא אמר לכריס שהאירוע יהיה בלבוש רשמי. כך כשהוא הגיע לאירוע עם חולצה פשוטה, הוא הרגיש בעמדה נחותה יותר כשראה את כל האחרים לבושים בטוקסידו.

בשלב השני מנהל האירוע הכיר לכריס אנשים חשובים, ביניהם את המיליונר ברני רייט. הוא הזמין את כריס להצטרף אליו להכנות לקראת האירוע, למלא משימות קטנות ולהיות חלק מ״אחורי הקלעים״. רגע לפני שהאירוע מתחיל, לפתע רייט מקבל התקף לב כביכול.

בטענה שלא להרוס את האירוע, המנהל מבקש מכריס רצף של טובות, כמו להכניס את רייט לארון מבלי לקרוא לאמבולנס, לביים נפילה של רייט בחדר המדרגות, ולאחר מכן, כשמתברר שרייט לא באמת מת, לדחוף אותו מהגג כדי להימנע מתביעה. כריס ציית למנהל ועשה את מרבית הדברים, מלבד המשימה האחרונה – הוא לא הסכים לדחוף את רייט מהגג ולגרום למותו. שלושה אנשים אחרים, מתוך ארבעה שעברו בדיוק את אותו ניסוי, כן דחפו אותו.

מה גרם לשלושת האחרים להסכים כל כך בקלות לרצוח מישהו שהם לא מכירים?

הנאצים השמחים

בשנת 2006 הגיע למוזיאון השואה בארה״ב אלבום תמונות מאושוויץ. האלבום מכיל אוסף של תמונות נדירות של צמרת מפקדי האס-אס במחנה הריכוז אושוויץ. הוא צולם ב-1944, כשטבח האנשים במחנה היה בשיאו.

בתמונות רואים את הנאצים, ביניהם ד״ר ג'וזף מנגלה, צוחקים, שרים בציבור, מרימים כוסית ונהנים מהחיים. כשמתבוננים בתמונות קשה לתפוס איך אפשר לרצוח אנשים בשיטתיות ובאכזריות ולהמשיך לחיות מיד אחר כך, שלא לדבר על לחגוג.

״איך אדם מגיע למצב כזה?״ אני שואלת את הפילוסוף ליבינגסטון סמית'.

״זאת שאלה קשה מאוד״, הוא עונה. ״אלו אנשים שהמחויבות האידיאולוגית שלהם והדה הומניזציה שהם עשו לקורבנות גרמו להם להרגיש שמה שהם עושים זה בסדר. אלו שמבצעים ג'נוסייד, באמת משכנעים את עצמם שהם מצילים את העולם מרשע איום. הנאצים הם דוגמה טובה מאוד לכך. יש נאום מפורסם של הימלר בפני קצינים נאצים, שמדבר על החוזק המוסרי של אלו שמסוגלים להרוג אלפים על אלפים של אנשים. הוא אומר שאנשים חלשים יותר לא יוכלו לסבול את זה. וזה הרעיון, הם משרתים את האנושות, הם מסירים את הרוע. הם החשיבו את היהודים כאיום גדול מאוד והם האמינו שהם כמו מפלצות״.

הדה הומניזציה מאפשרת לנו להסתכל על אדם אחר ולומר: הוא נראה בן אדם, אבל בפנים הוא משהו אחר

שמענו כבר על העניין של האידיאולוגיה ושל הדה הומניזציה, למה אתה ממשיך לחקור את זה?


״כי צריכים להבין ממה זה נובע. סרטים מראים לנו שאפשר להרוג אנשים די בקלות. אבל במציאות, במיוחד כשזה נעשה פנים מול פנים, קשה מאוד להרוג אדם אחר. יש לנו עכבות חזקות מאוד נגד הריגה, אנחנו יצור חברתי, ויכולים לזהות שאלו הם בני אדם בדיוק כמונו. אבל העובדה הזאת מייצגת מכשול, כי בני אדם חושבים לפעמים שיש 'יתרונות' בלהזיק אחד לשני, להרוג אחד את השני, לנצל אחד את השני, להעביד אחד את השני.

״לכן במשך שנים רבות, בני אדם פיתחו דרכים להשבית את העכבות האלו. באמצעות אידיאולוגיות שונות, דתיות ואחרות, הם עזרו לאחרים ולעצמם לעשות את זה. הם המציאו טקסים כדי להיות במצבים אחרים של מודעות, השתמשו בסמים, השתמשו בנשק שיורה לטווח ארוך, כי אם אתה הורג מישהו מרחוק אתה לא מתמודד עם מה שהופך את ההרג לקשה. והשתמשו גם בדרך הדה-הומניזציה.

״דה הומניזציה עוזרת ליצור מרחק מוסרי מאחרים. אם אנחנו יכולים לחשוב על אחרים כחיות לא אנושיות שאנחנו צריכים להרוג ולהזיק להם, זה משחרר אותנו מהעכבות שאנחנו מרגישים בדרך כלל, וזה נותן לנו מוטיבציה. זה מצב שבו אנחנו חושבים על בני אדם אחרים כיצורים תת אנושיים ואני לא מתכוון במובן המטאפורי. אני לא מתכוון לזה שאתה קורא למישהו 'חזיר' בכעס ומנסה לפגוע בו, כי אז אתה לא באמת חושב שהוא חזיר. בדה הומניזציה אמיתית, האחר באמת נחשב ליצור תת אנושי, וזה מה שנותן לדה הומניזציה את הכוח שלה. זה מה שמאפשר לה לשחרר את האגרסיביות״.

סמית' מסביר שיש היבטים מסוימים בפסיכולוגיה האנושית שהופכים את הדה הומניזציה לאפשרית. אחד מהם הוא האמונה שיצור מסוים, למרות צורתו החיצונית, יכול להיות משהו אחר במהותו הפנימית.

״כשאנחנו מסתכלים על סרטי אימה למשל, אנחנו יכולים לקבל בקלות מאוד את הרעיון שמשהו יכול להיראות כמו בן אדם אבל בפנים הוא משהו אחר. זה מאוד חשוב לנושא של הדה הומניזציה כי זה מה שמאפשר לנו להסתכל על אדם אחר ולומר: הוא נראה בן אדם, אבל בפנים הוא משהו אחר. יש לו את המהות של משהו שהוא תת-אדם״.

אלמנט פסיכולוגי נוסף שסמית' מציין היא הנטייה שלנו לדרג וליצור סוג של היררכיה מוסרית בה ישנם יצורים גבוהים ויצורים פחותים. ״אנחנו רואים למשל את הצדפות כנמוכות יותר בדירוג כזה ואת השימפנזים בדרגה גבוהה יותר. אנחנו ממקמים את אלוהים בדרגה הגבוהה ביותר ואת עצמנו ממקמים 'בענווה' בדיוק מתחת למלאכים״, מסביר סמית'. ״תת-אדם זה מה שנמצא מתחתנו.

״הדרך להסתכל על הדברים האלו היא לא כהוכחה מדעית אבל היא מאוד נוכחת בפסיכולוגיה האנושית, ולא נחקרה על ידי פסיכולוגים״.

הפילוסוף דיוויד סמית' | תמונה: David Livingstone

זה לא נחקר בכלל?


״יש מעט מאוד ספרות על זה. יש ספר אחד שנכתב בשנות ה-30 שנקרא The Great Chain Of Being של פילוסוף בשם לאבג'וי. הוא חשב על ההיררכיה כמודל רשמי שנשען על פילוסופים מימי הביניים. אני חושב שזאת תכונה של המוח שלנו, של הפסיכולוגיה המוסרית שלנו. אפשר לראות את זה בתרבויות שונות, לכולם יש את ההיררכיות האלו״.

בתרבויות שונות משתמשים בדרך כלל בבעלי חיים ״לא נקיים״ כדי לתאר את תת-האדם על ידי המרצחים: בסרט התעמולה ״היהודי הנצחי״, שנעשה על ידי גבלס, יש סצנה מפורסמת שבה היהודים מתוארים כעכברושים. התעמולה ברואנדה של בני שבט ההוטו השולטים, דיברה על בני שבט הטוטסי כמקקים או כנחשים, ובתרבויות אחרות משתמשים דווקא בכלבים כדי לתאר את תת-האדם.

״אני חושב שזה הולך רחוק מכך. כשאנחנו עושים דה הומניזציה למישהו אנחנו לא רק רואים אותו כתת-אדם, אלא כמפלצת״.

במה דאע״ש משתמשים? 


״אני חושב שהמקרה של דאע״ש קצת שונה. בקבוצות דתיות שמונעות לרצוח, האידיאולוגיה הדתית חזקה מאוד. אנשים כאלה לא צריכים בהכרח לעשות דה הומניזציה לאנשים שבהם הם פוגעים. הם יוצרים מרחק מהקורבנות שלהם בכך שהם חושבים על עצמם כקדושים ומעל כולם״.

האם לדעתך חיילים צריכים לעשות דה-הומניזציה של האויב כדי להצליח להרוג אותו?


״אני לא חושב שזה הכרחי אבל זה בהחלט עוזר. יש אנשים שהולכים למלחמה מבלי לעשות דה הומניזציה של האויב, אבל הם סובלים. קשה מאוד להרוג אנשים וזה פוגע מבחינה פסיכולוגית. אנשים חוזרים מהקרב כשהם מצולקים פסיכולוגית.

״מה שמעניין במלחמה הוא שלעיתים קרובות מאוד אנחנו נרתעים להכיר בזה שמטרתה היא להרוג אנשים. מדברים על חיילים שנותנים את חייהם, זה מגוחך. ברוב הפעמים החיים של החיילים נלקחים, לא ניתנים.

״במלחמה אתה חייב לגרום לאנשים להרוג, אבל תחת שליטה. אתה חייב לתת לג'יני לצאת מהבקבוק אבל לשלוט עליו, אחרת יתבצעו מעשים נוראיים. אני חושב שהקלף הכי בטוח זאת המשמעת הצבאית. חיילים תמיד הולכים על קו דק מאוד וקל להם ליפול ולעשות דברים נוראיים. מוצאים את זה בכל מלחמה, זה אף פעם לא 'נקי'״.

יש לנו נטייה לחשוב, שפשעים נעשים תמיד במקום אחר, על ידי אנשים אחרים, תמימים, טיפשים או מרושעים, ושזה לא יקרה לנו.


״נכון, אנחנו לא רוצים להאמין שאנחנו מסוגלים לבצע מעשים נוראיים, או להעלים עין כשהם קורים. אז אנחנו גם עושים דה הומניזציה לאלו שעושים את הדברים האלו. אנחנו קוראים להם 'מפלצות', כי אנחנו מרגישים שזה מאיים מדי לחשוב עליהם כבני אדם״.

אבל האם זה לא מסוכן לנסות להבין או להביע חמלה כלפי מעשים נוראיים, כמו של דאע״ש למשל? 


״חשוב להבין שלהסביר למה משהו קורה, זה לא אותו דבר כמו להצדיק את זה מוסרית וחוקית. אני יכול להסביר למה אדם מתנהג בדרך מסוימת ובכל זאת להתנגד להתנהגות שלו.

״אם אנחנו מתנגדים לנסות להסביר את האירועים הנוראיים האלו, לא תהיה לנו תקווה לנסות להבין איך הם נוצרו ואיך למנוע מהם לקרות בעתיד. דמייני שמישהו יגיד שלהסביר את מחלת הסרטן היא דרך לתרץ אותה. זה הרי יהיה מגוחך, ויהרוס את הסיכויים למצוא לה תרופה״.

תמונה: Pedro Pardo/AFP/Getty Images ,Fotolia

״תהיה מוכן למלחמה״, אומר לי ג'ורג' פרידמן בתחילת הראיון הטלפוני שאני עורך איתו מביתו שבאוסטין, טקסס. ״זה צפוי להתרחש בעתיד הקרוב. ואני לא מדבר על מלחמה מול ארגוני טרור, אלא על מלחמה בין מדינות״.

בפעם האחרונה שפרידמן דיבר על מלחמה, זה קרה לפני יותר מעשור, ב-20 באפריל 2003, בראיון שנתן לכתב הניו יורק טיימס. רוב העיתונאים הבכירים שמסקרים את המזרח התיכון כבר היו בדרכם הביתה, והבית הלבן אפילו לא רמז על אפשרות שתפרוץ מלחמה.

זו בדיוק העבודה שלי – לדבר על הדברים, לפני שמדברים עליהם. כשחזיתי את המשבר באוקראינה חשבו שאני משוגע

פרידמן: ״האיחוד הסובייטי נפל כשהוא נאלץ להגדיל את הוצאות הביטחון בזמן שמחירי הנפט נפלו. רוסיה מתמודדת כיום מול אותה בעיה״ | צילום: Krichevsky/Wikipedia

״המלחמה [בעיראק] תתחיל ב-20:00 הלילה״, הוא אמר, ״מפציצי B-52 בריטיים כבר נמצאים באוויר ויגיעו ליעדם בקרוב״. פרידמן קלע בול. בעצם לא, הוא פספס בשעה. המלחמה התחילה ב-21:00, וב-22:15 הודיע על כך הנשיא בוש מהבית הלבן.

אז כשפרידמן, אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הגיאו-פוליטיקה, מחליט לדבר שוב על מלחמה, אני מוכן להקשיב. לא רק בגלל הרזומה שלו כחוקר או כעתידן מוערך שחיבר מספר רבי מכר כמו ״The Future of War״, אלא גם מכיוון ששמו נקשר בחברה שייסד ועמד בראשה – שיש המכנים אותה ״סוכנות הביון הפרטית הגדולה בעולם״.

ה״סוכנות״, היושבת בבניין משרדים לא הרחק מביתו שבאוסטין, מאכלסת יותר מ-20 אנליסטים ונקראת באופן רשמי Stratfor (סטרטפור). תפקידה: לספק, בתשלום, ניתוחים ותחזיות גיאו-פוליטיות על אירועים עתידיים הצפויים להתרחש במקומות שונים בעולם. בין לקוחותיה כמה מהתאגידים הביטחוניים הגדולים בעולם, כמו לוקהיד מרטין, לצד סוכנויות ממשל אמריקניות.

מתברר שרבים מעובדי סטרטפור הם יוצאי סוכנויות ממשלתיות, כפי שנחשף בתכתובות דואר אלקטרוני שהועברו לאתר ההדלפות ויקיליקס, לאחר שהאקרים פרצו למחשבי סטרטפור ב-2012. חלקם אף המשיכו לעבוד עבור סוכנויות ממשל אמריקניות בזמן שהועסקו בסטרטפור, דבר המעלה סימני שאלה לגבי קשריה ומהותה של החברה. כך למשל, הם הכינו תוכנית עבודה תלת-שנתית עבור מפקד המארינס.

פרידמן: ״מבין הכוחות הגדולים במזה״ת (ערב הסעודית, ישראל, טורקיה ואיראן) – טורקיה היא היחידה עם עוצמה צבאית המסוגלת לשלוט באזור״ | תמונה: Ozan Kose/AFP/Getty Images

מקורות אחרים שמזינים את החברה מגיעים מכמה יבשות נוספות. אחת התכתובות מצטטת מקור העובד עם ישראל, שסיפק לסטרטפור עדכונים על מצבו הבריאותי של נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, שמת מאוחר יותר מסרטן. מקור נוסף מספר כיצד ישראל שיתפה פעולה עם לוחמים כורדים במטרה לפגוע במתקני הגרעין האיראניים.

בין התכתובות שהודלפו אפשר גם למצוא דברים פחות סימפטיים, כמו שיטות עבודה שנויות במחלוקת שסיגלו חלק מעובדי החברה. מהסוג הקשור בהפעלת לחצים פסיכולוגיים על מקורות, בכל האמצעים הקיימים, כדי לחלץ מהם מידע. לא ממש מפתיע לאור השאיפה, שתמיד הייתה לפרידמן, ליצור סוג של ״סוכנות CIA פרטית עבור ההמונים״. שאיפה שהתגבשה אצלו כבר בגיל צעיר, כשצפה באביו, אז חייל הונגרי בחזית הרוסית, מנתח את התקדמות הכוחות הסובייטיים לתוך הונגריה במהלך המלחמה הקרה. וגם מאוחר יותר, כשקיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת קורנל ועבד על חלק מ״משחקי המלחמה״ בפנטגון, אותן סימולציות שנועדו לדמות מצבי קרב.

אבל בגיל 67, נראה שמשהו השתנה באיש נמוך הקומה, עם הדיבור האיטי והבטוח, שנותן לי להרגיש כאילו הוא שוקל כל מילה שיוצאת מפיו. הוא עזב את סטרטפור, שם בצד את הייעוץ הגיאו-פוליטי לתאגידי הענק ששכרו את שירותיו, והקים חברה חדשה – Geopolitical Futures, העוסקת לדבריו רק בפרסום מאמרים בנושאים גיאו-פוליטיים.

ייתכן שזה קרה בעקבות הפריצה למחשבי החברה, אף שפרידמן לא יודה בכך. ״יש חלק אחד שלקחתי איתי משם – את המודל ששימש אותנו כדי לחזות דברים״, הוא אומר לי. ״זה הדי-אן-אי שלי״.

והחלק הזה הוא בדיוק מה שמוביל אותו לדבר שוב על מלחמה. אבל לא בין מדינות לקבוצות לא ממשלתיות, כמו ארגוני טרור, דבר שלא חסר במחוזותינו, אלא בין מדינות למדינות. פרידמן טוען שבעשורים האחרונים מרבית המערכות הפוליטיות בעולם נבנו כדי למנוע ממדינות לצאת למלחמה אחת עם השנייה, והן הצליחו בכך. אבל האם הן יצליחו בכך לתמיד? האם זה ישתנה?

״מלחמה בין מדינות היא מאפיין חוזר בפוליטיקה הגלובלית, והיא צפויה לחזור שוב״, הוא טוען. ״לא הייתה מאה אחת בהיסטוריה שלא התרחשה בה מלחמה שעיוותה את המערכת הפוליטית כולה. במאה ה-18 זו הייתה 'מלחמת שבע השנים', במאה ה-19 אלה היו מלחמות נפוליאון, ובמאה ה-20 היו אלו מלחמות העולם. כל תקופת שלום הובילה לתקופה אלימה״.

הניתוח של פרידמן מתבסס על העובדה שלכל מערכת פוליטית יש חולשה מובנית – לא חשוב כמה חזקה היא, נוצרים בה עיוותים ובעיות שהיא לא מסוגלת יותר לפתור ככל שחולף הזמן. כך בסופו של דבר היא נחלשת ונופלת, ונוצר שיווי משקל חדש.

״בכל פעם שמדינות נחלשות, מדינות אחרות מחליפות אותן ולוקחות את התפקיד המוביל ואז נוצרת אי יציבות. לדוגמה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, יפן עלתה כמעט משום מקום, והפכה לכוח משמעותי. כשהיא עלתה, היא הייתה חייבת להגדיר את היחסים שלה מול כוחות אחרים, במקרה הזה כוחות ימיים אמריקנים. כך נוצר קונפליקט שהוביל למלחמה. גם הקמת מדינת ישראל הובילה למלחמה, ויש עוד אינספור דוגמאות. בכל פעם שכוח חדש עולה, ההיסטוריה מלמדת שזה מוביל למלחמה.

״כך גם כעת. צפוי שינוי סיסטמי בעולם. מדינות כמו גרמניה, סין ורוסיה ירדו, יחלשו ויוחלפו באחרות, וכשזה יקרה – תתחיל מלחמה״.

גרמניה עוד לא החלה ליפול. כשהיא תתחיל, והיא תתחיל, זה יהיה הרגע שבו תתחיל הפניקה

ביי ביי גרמניה

״בוא נדבר על המדינות שאתה טוען שיחלשו״, אני אומר לפרידמן.

״תראה, אחת מהן היא גרמניה״, הוא עונה. ״גרמניה נמצאת על קצה של הר געש״.

אתה מדבר על הכלכלה החזקה באירופה, שלא מראה סימני חולשה.


״מה שקורה עם גרמניה דומה למה שקרה לפני משבר הסאב-פריים בארה״ב ב-2008 – אף אחד לא האמין שעלול לפרוץ משבר. כולם חשבו שמה שהיה ימשיך להיות. עד שיום אחד הכול התפוצץ בפנים.

״הבעיה של גרמניה התחילה למעשה בעקבות המשבר של 2008, כשארה״ב צמצמה באופן דרסטי את היבוא שלה – מהלך שפגע ביצואנים גדולים בכל העולם. גם אירופה הקטינה את היבוא. כך היצואנים הגדולים נפגעו, וגרמניה היא אחת מהם. יצוא הוא אבן הבניין של הכלכלה הגרמנית, היא מייצאת כ-50 אחוז מהתמ״ג שלה. כשחצי מהכלכלה הרביעית בגודלה בעולם נשען על יצוא – זה אסון.

״איך גרמניה תשמור על הייצוא שלה? מדינות אירופה לא קונות ממנה כמו פעם, גם ארה״ב ורוסיה מקטינות את הביקוש לייצוא הגרמני, והמזרח התיכון חלש. ירידה של חמישה אחוזים בייצוא הגרמני, דבר שיכול לקרות למדינות, יגרור ירידה של 2.5 אחוז בתמ״ג של גרמניה. כלומר האטה כלכלית שתוביל לאבטלה. כשהאבטלה בגרמניה תגיע ל-15 אחוז ותעלה, איך היא תתמודד עם זה? גרמניה עוד לא החלה ליפול. כשהיא תתחיל, והיא תתחיל, זה יהיה הרגע שבו תתחיל הפניקה״.

אבל גרמניה נשארה חזקה מאז 2008 ואפילו הגדילה את התמ״ג שלה לאורך השנים. 

״כי היא משתמשת באותו טריק של יפן בסוף שנות ה-80. גם יפן הייתה חייבת לשמור על הייצוא, שהיה חלק מרכזי בכלכלה שלה. איך היא עשתה את זה? היא הורידה את מחירי הסחורות המיוצאות, עד לנקודה שבה היא כבר לא הרוויחה מהן, דבר שהוביל למשבר גדול בבנקים היפניים.

״לגרמניה כבר עכשיו יש משבר רציני בבנקים שלה, ולמרות זאת אתה רואה שהיא מצליחה לשמור על הייצוא שלה. איך? היא מורידה מחירים. הכנסותיה מייצוא עולות, אבל הרווח ממנו קטן. מה יקרה כשהיא לא תוכל להמשיך להוריד מחירים? עתידה של גרמניה מוחזק בידיים של לקוחותיה.

כשהשלטון הרוסי ייפול, תעלה מיד השאלה מי יקבל שליטה על ארסנל הנשק הגרעיני שלו, שעלול ליפול לידיים לא נכונות

״מדינה נוספת שתיחלש ותרד כתוצאה מהשינוי הגלובלי הזה היא רוסיה. הכלכלה הרוסית תלויה גם היא מאוד בייצוא – היא מייצאת כ-30 אחוז מהתמ״ג, בעיקר נפט. זה מה שמאפשר לה לשמור על המערכת הפוליטית שלה יציבה. אבל כשאתה בונה את הכלכלה שלך סביב רעיון הייצוא ומגלה יום אחד שהלקוחות שלך נעלמו, אתה בבעיה״.

פרידמן מסביר שהעולם השתנה. הביקוש לנפט יורד וימשיך לרדת בגלל שינויים בשוק האנרגיה. ארה״ב קונה פחות ופחות נפט והופכת לעצמאית בתחום האנרגיה, וכך עשוי לקרות גם במדינות נוספות.

״כשמחירי הנפט, המוצר העיקרי שהכלכלה הרוסית מייצאת, החלו לרדת, הכלכלה הרוסית נפגעה קשות. ההיסטוריה מלמדת שהאיחוד הסובייטי נפל כשהוא נאלץ להגדיל את הוצאות הביטחון בזמן שמחירי הנפט נפלו. רוסיה מתמודדת כיום מול אותה בעיה – היא מנסה להגדיל את הוצאות הביטחון בזמן שמחירי הנפט נופלים וימשיכו ליפול״.

מה לגבי סין? 


״סין היא הכוח השלישי שייחלש, וכבר נחלש עכשיו. גם היא נפגעה באופן דומה מהמשבר. היא הייתה היצואן העיקרי לאירופה ולארה״ב. כדי לשרוד את המשבר, הממשל הסיני החליט להלוות כספים רבים ליצואנים הסינים, אותן חברות במשבר בסין, כדי שימשיכו לפעול, אף על פי שהביזנס שלהן קרס. זה הוביל לחוסר יציבות בכלכלה הסינית.

״ב-2011-2010 המיתוס הסיני, של הכלכלה שצומחת בקצב גדול, החל להתפוצץ. ובכל זאת, רוב הפרשנים והאנליסטים האמינו שזה זמני, ושסין תחזור למי שהייתה. אבל לפני שנה, ב-2015, התברר שזה לא כך. נתונים שפרסמו הסינים, שהתברר במפתיע שהם הפעם נכונים, הראו שסין במשבר.

תמונה: Feng Li/Getty Images

אם ממשלת ישראל אומרת להשקיע בסין כסף ולעשות שם עסקים, מדובר בהמלצה מאוד מסוכנת בטווח הארוך

״אבל בסין יש בעיות גדולות נוספות. מתחוללים בה מאבקים פנימיים קשים בין מחנה בהובלת מנהיג סין, שי ג'ין-פינג, לבין מחנה שמנסה להפיל אותו ופועל בכל גזרה, גם בתוך הצבא.

״לאחרונה החליט שי ג'ין-פינג לקחת על עצמו את תפקיד המנהיג העליון של הצבא, משהו שמקביל לרמטכ״ל בישראל. הוא עשה את זה כי הוא לא סומך על הצבא. הוא למעשה שידר שהוא לא יכול לשמור על כל חלקי הפאזל שמרכיבים את סין ביחד, אלא אם ילבש מדים ויכריז שהוא המפקד העליון של הצבא. הוא מנסה באופן נואש לשלוט בכל גוף שמאתגר או עשוי לאתגר את שלטונו במפלגה הקומוניסטית. כך בדיוק פורצות מלחמות אזרחים.

״סין היא כיום מדינה מאוד לא יציבה. אם שי ג'ין-פינג לא יצליח לייצב אותה, היא תחזור למצב של לפני עליית המפלגה הקומוניסטית. ואם הוא יצליח לייצב אותה, היא עדיין במצב כלכלי לא טוב״.

ממשלת ישראל דווקא מעודדת לעשות עסקים בסין ולהשקיע בה. 


״מנקודת המבט הישראלית, אין בעיה למכור לסין. אבל אם ממשלת ישראל אומרת להשקיע שם כסף ולעשות עסקים, מדובר בהמלצה מאוד מאוד מסוכנת בטווח הארוך. בזמן שהם ממליצים להשקיע בסין, אנשי עסקים סינים מוציאים את כספם משם. הם עושים זאת כי הם מפחדים להישאר בסין. כשפוליטיקאי אומר לך ללכת לעשות עסקים, תשאל אותו כמה הוא השקיע שם. לישראל יש לפעמים ראייה קצרת טווח של הדינמיקה העולמית״.

שחזור קרב ווטרלו מהמאה ה-19 שהביא לסיום המלחמות הנפוליאוניות, לחילופי כוחות וליצירת שיווי משקל חדש בעולם | תמונה: Carl Court/Getty Images

המדינות העולות

אילו מדינות יעלו ויתפסו את מקומן?


״יהיו שלושה כוחות מרכזיים שיעלו באזור אירו-אסיה. אחד מהם הוא יפן, שהיא מרכז הכובד האמיתי של אסיה, והכלכלה השלישית בגודלה בעולם. יפן עברה את המשבר הכלכלי באופן מבריק, ובשונה מסין, אין לה בעיות פנימיות קשות, היא מאוחדת. יש לה גם צי ימי חזק, הגדול ביותר באסיה, וחיל אוויר טוב.

״כוח נוסף שיעלה הוא טורקיה, הכלכלה האיסלאמית הגדולה בעולם. מבחינה היסטורית, טורקיה תמיד הייתה כוח שייצב, לא רק את המזרח התיכון, אלא את מזרח הים התיכון ואת אזור הבלקן. כעת, כפי שרואים, הרבה ממה שקורה במזרח התיכון מתכנס אליה. כמו משבר הפליטים באירופה, או ההתערבות הרוסית בסוריה והמעורבות האמריקנית באזור שרוצה לגרום לטורקים לפעול. אם תסתכל על המפה ועל הפוליטיקה של האזור, תראה שלמשבר הנוכחי במזרח התיכון יש מכנה משותף – טורקיה.

״מתוך הכוחות הגדולים במזרח התיכון – ערב הסעודית, ישראל, טורקיה ואיראן – טורקיה היא היחידה שיש לה עוצמה צבאית המסוגלת לשלוט באזור, אפילו עד אוקראינה והבלקן.

״הכוח השלישי שיעלה, הוא ללא ספק פולין. לפולין יש כלכלה חזקה מאוד ביחס לשאר מדינות אירופה. היא סירבה להיכנס לגוש האירו, והיא שומרת על יחסים אסטרטגיים טובים מאוד עם ארה״ב, ועם כל יתר המדינות באזור: סלובקיה, הונגריה ורומניה. זו מדינה שכבר היום משחקת תפקיד מרכזי באירופה״.

ובכל זאת, נראה שפולין לא מתקדמת לשום מקום, ואף אחד לא מדמיין שהיא יכולה להיות כוח עולה. 


״זו בדיוק העבודה שלי – לדבר על הדברים, לפני שמדברים עליהם. דיברתי על משבר באוקראינה לפני שדיברו עליו, וחשבו שאני משוגע; דיברתי על משבר בכלכלת סין, כשרוב הפרשנים חשבו שהיא עולה והיו בטוחים שיצאתי מדעתי; וגם על קריסת האיחוד האירופי״.

פרידמן מסביר שמודל החיזוי שלו נשען על תורת האילוצים. בשלב הראשון הוא לוקח כמה תרחישים ובודק מה תהיה עלות היישום שלהם. למשל, אם הוא רוצה לבדוק האם ארה״ב יכולה לפלוש לטריטוריה של דאע״ש בעיראק כדי לחסל את הארגון, הוא יגלה שהיא תצטרך להשקיע 3-2 מיליון לוחמים כדי לחסל את הארגון ואת גרורותיו.

בשלב הבא הוא מנסה להבין את הנסיבות שבהן פועלים מקבלי ההחלטות. כך הוא מגלה, למשל, שארה״ב לא מוכנה, מבחינה פוליטית, להשקיע 3-2 מיליון חיילים כדי להכניע את דאע״ש בעיראק ואת גרורותיו. מה שפוסל את האפשרות לכניסה קרקעית אמריקנית לטריטוריה של דאע״ש. באופן דומה הוא פוסל תרחישים אחרים.

זה נשמע פשוט, אבל דורש מומחיות והבנה גיאו-פוליטית. פרידמן משווה את זה למשחק שחמט. אם אתה יודע באמת איך לשחק את המשחק, אתה מבין שיש רק כמה מהלכים אפשריים בכל מצב, מתוכם יש מהלך אחד אופטימלי. ״אז כשאתה מסתכל על האפשרויות ותוהה איזו מדינה יכולה לעלות, אתה מגיע למסקנה שזו פולין״.

והתהליך הזה, שבו מדינות יורדות ואחרות עולות, יוביל למלחמה? 


״השאלה היא לא האם תהיה מלחמה, אלא איך היא תיראה. כי ההיסטוריה מראה שכאשר התערער סדר הכוחות הקיים, תמיד הייתה מלחמה. לא הייתה מאה שבה לא הייתה מלחמה.

״מלחמת העולם הראשונה למשל הייתה תוצאה של עליית כוח חדש – גרמניה. ומלחמת העולם השנייה קשורה בכאוס ששרר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. באופן דומה, ארה״ב עלתה להיות המעצמה החזקה בעולם ב-1991, אחרי שהייתה מעורבת במלחמה הקרה.

״אבל מכיוון שהיא לא ידעה איך לנהל את הכוח שקיבלה, היא החלה לערער את הסדר העולמי הקיים, כמו האופן שבו היא מנהלת את מה שקורה במזרח התיכון. ומהערעור הזה משתנים שוב יחסי הכוחות בין המדינות וחייב להיווצר איזון חדש. דוגמאות דומות הן האימפריה הבריטית והרומית. התהליך עצמו לא מסוכן, אלא המלחמה שמלווה אותו. דברים לא צפויים יכולים לקרות״.

פרידמן טוען שהמלחמות בדרך כלל לא נוצרות על ידי המדינות היורדות, אלא מהדינמיקה של המצב החדש. ״לרוסיה, לדוגמה, אין היכולת לפתוח במלחמה. היא יכולה רק לתמרן את האירופים באמצעות כניסה לאוקראינה או באמצעות התערבות בסוריה שיוצרת גל פליטים לאירופה, כדי להקטין את הלחץ עליה ולהסית את תשומת הלב ממה שקורה אצלה. גם לשאר הכוחות הנחלשים – סין וגרמניה, אין באמת היכולת לעשות זאת. המלחמה שאני צופה קשורה דווקא בכוחות העולים״.

יפן למשל, שהיא כוח עולה מסביר פרידמן, היא מדינה שתלויה מאוד בנתיבים ימיים לייבוא ולייצוא של מוצריה. היא יכולה לשרוד רק אם יש לה גישה לחומרי גלם. אבל הנתיבים הימיים נשלטים כיום על ידי ארה״ב, השולטת באוקיאנוסים.

״ליפן וגם לטורקיה יש שאיפה להפוך לכוחות ימיים גדולים. כשרוסיה, סין וגרמניה יקרסו, ניכנס למצב חדש. טורקיה ויפן ירצו להרחיב את כוחן הצבאי ואת ההשפעה הכלכלית שלהן. זה פשוט מה שבדרך כלל קורה באופן טבעי כשכוחות חדשים עולים. ובתהליך הזה, הן יאיימו על האינטרסים האמריקנים, וארה״ב עצמה עשויה להיתפס בעיניהם כגורם עוין.

״כיום טורקיה עדיין לא מאיימת על ארה״ב, מכיוון שארה״ב נחשבת לכוח ימי חזק באזור מזרח הים התיכון והים האדום, אבל כשהאמריקנים יבינו שטורקיה מתרחבת וכוחה גדל, הם לא יאהבו את זה.

״פולין לעומתן, לא מעוניינת להיהפך לכוח ימי חזק, ואין לה מתיחות מול ארה״ב. אבל היא חוששת מטורקיה, במיוחד מהתפשטות טורקית לתוך אירופה, דבר שבהחלט עשוי לקרות בעתיד. לכן פולין מעוניינת כבר היום שארה״ב תסייע לה, ויוצרת בריתות. לכן אני צופה קונפליקט מלחמתי שיתרחש במזרח אירופה, במזרח התיכון וגם בים – בין יפן לארה״ב.

״יש עוד כמה תסריטים אפשריים. למשל, כשהשלטון הרוסי ייפול, תעלה מיד השאלה מי יקבל שליטה על ארסנל הנשק הגרעיני שלו, שעלול ליפול לידיים לא נכונות״.

זה נשמע כמו מדע בדיוני, לא כמו משהו שעשוי לקרות. 


״ברור שזה יכול לקרות. יש לכך דוגמה מהעבר כשנפל האיחוד הסובייטי. לפי הערכות היו ב-1991 כ-45 אלף ראשי חץ גרעיניים בטריטוריות של בלארוס, אוקראינה וקזחסטאן. בעקבות הסכם בין רוסיה, בלארוס וארה״ב, הוחלט להעביר את הנשק לרוסיה, תחת פיקוח אמריקני, ולהותיר את רוסיה המדינה היחידה בגוש הסובייטי שמחזיקה בנשק גרעיני סובייטי.

״אבל אם הפדרציה הרוסית הייתה קורסת, לאן היו מעבירים את הנשק? הצליחו לעבור את זה בשלום רק מפני שהרוסים היו חזקים מספיק כדי לשלוט על הנשק באופן אחראי. אבל כיום הממשל הרוסי לא יציב. בקרוב לא תהיה לו היכולת להמשיך לשלם למחוזות השונים ברוסיה מתוך הכנסותיו, שמצטמצמות כל הזמן. ושירות הביטחון הפדרלי הרוסי לא יוכל לאכוף סדר, כי הוא לא ממש דומה לשירות הביטחון הסובייטי של שנות ה-40.

״רוסיה בנויה באופן דומה לאיחוד הסובייטי, היא מאוד ריכוזית ותלויה בייצוא – דבר שהופך אותה לפגיעה מאוד.

״תראה, זו לא הפעם הראשונה שאני מדבר על דברים שעוד לא קרו. בעבר טענתי שעומד להתרחש קונפליקט באוקראינה, סביב שנת 2014, וזה קרה. טענתי גם שהרוסים ינסו לבצע 'איגוף' באמצעות מהלך במזרח התיכון, וגם טענתי שעלויות המהלכים האלה ירוששו את הרוסים עד למצב שבו הם לא יוכלו להחזיק עצמם״.

אם התחזיות של פרידמן יתבררו בסופו של דבר כמדויקות יותר או פחות, אינה אולי השאלה החשובה. כי אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו, הוא שבכל מאה מתרחשים שינויים טקטוניים בעולם, ומדינות בסדר הגודל של רוסיה יכולות לקרוס לפתע.

צילום: איריס נשר

מי זאת נורית זרחי? 


אני בעצמי לא יודעת. הרעיון הזה של ה״עצמי״ הוא מאוד לא ברור לי. אני חושבת שמדברים על ה״עצמי״ הרבה מאוד מבלי באמת לתהות על מה זה מדבר. אולי אין בכלל עצמי כל כך ברור כמו שחושבים.

מהי כתיבה בשבילך? 


היא התמכרות ותרפיה. חוץ מהיחסים עם הילדים ועם הנכדים שלי, הכתיבה היא הדבר שמחזיק אותי, לצד כמה דברים נוספים כמו כלבים וצמחים.

איך הכתיבה משתלבת בחיי היום יום שלך?


עדיף שתשאלי איך חיי היום יום שלי משתלבים בכתיבה.

כי?


כי הכתיבה משתלטת על החיים, על המוח, על הזמנים. אני כוללת בכתיבה גם קריאה. קריאה זה סוג של כתיבה. זה החומר שממנו יוצרים את הדברים. זה מזין אותך כמו אוכל.

יש משהו שונה אצלך היום כשאת כותבת סיפור או שיר לעומת פעם?


כן, העולם השתנה – באופן שבו כותבים ובציבור שאליו כותבים. גם מעמדה של הספרות ירד לתחתית המדרגה. יכול להיות שסוג מסוים של ספרות יעלה, אבל אני לא יודעת מהו.

השינויים השפיעו גם על הכתיבה שלך?


אני מניחה שבאיזשהו מקום זה משפיע, כי השפה השתנתה והקצב השתנה. יש היום צורך לרתק את הקורא מההתחלה, אנשים לא רוצים להשתעמם יותר, אנחנו בתחושה של קוצר זמן, קוצר נשימה.

אתמול ראיתי סרט ישן עם פול ניומן. 


והיה קשה לראות את זה?

לא, זה דווקא היה מרענן. פתאום היה זמן להרגיש את הדמות, את הדברים הקטנים שהיא עושה.


מעניין, אולי יחזרו הימים ההם, אבל קשה לי להאמין לכך. אולי, מי יודע, כמו שהאופרה חזרה.

את זוכרת את השיר הראשון שכתבת? 


לא, אבל יש לי בבית שיר ששלח לי אדם שפינה את העיזבון של אביו. אביו היה בבריגדה ואני כתבתי לאביו שיר. הייתי בת שלוש.

זה מוקדם.


גרתי בבית עם סופר, חשבתי שכולם כותבים. חשבתי שזה מה שאנשים עושים.

אז למדת לכתוב מוקדם מאוד.


לא ידעתי לכתוב, הכתבתי. דווקא לא למדתי לכתוב מוקדם, אני דיסלקטית במידה מסוימת. הרבה שנים כתבתי נורית גרחי.

האם לדעתך הספרות והאמנות הן מקום מפלט או להיפך – מפגש עם המציאות?


מה זה מציאות? המציאות שלנו קשה מאוד והכתיבה היא היתקלות במציאות שמשתקפת בעולמנו הפנימי. היא לא התמודדות מול המציאות, אלא השתקפות שלה.

את כותבת לילדים בגובה העיניים, חושפת בפניהם את מורכבות החיים. למה זה חשוב לדעתך?


אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל בדיעבד אני יכולה לומר לך שאסור לחשוף יותר מדי לילדים, אלא רק משהו מהמורכבות של החיים. לחשוף יותר מדי ישבור את רוחו של הילד. מצד שני, ספרות שמתייחסת לילדים כאילו הם יודעים רק ״דנה נמה דנה קמה״, גם כן אינה נכונה. צריך למצוא דרך ביניים. ילדים יכולים לאהוב את הסיפורים האלו אבל זה לא אומר כלום, כי הטעם של הילדים הוא טעם נרכש. המגמה שלי היא לא להרוס את התמימות אלא להראות שהחיים אינם פשוטים.

למה את חושבת שהספרות התדרדרה? 


אני חושבת שהיא לא התדרדרה כמו שהיא נעלמה. ילדים כבר לא יכולים למצוא עניין בדבר שלא זז או שאין בו את המהירות הזאת. ילדים לא מעוניינים היום בספרים. לפעמים הורים קונים להם את זה אבל זה לא אומר כלום.

הספרות נעלמה כי המטאפורות נעלמו?


קשה לילדים כי הם לא מאומנים. תחשבי שקריאה זאת טכניקה. ואם הם לא קוראים הרבה, אין להם את הטכניקה הזאת.

והאשמה היא במי?


העולם השתנה. אין בזה כל כך צורך.

ובכל זאת, את ממשיכה להוציא ספרים. 


כן, אני עומדת להוציא בקרוב ספר לילדים שייקרא “צ׳יינה״, זה על כובע שהוא “מייד אין צ׳יינה”. וגם ספר סיפורים קצרים למבוגרים שקוראים לו ‘בלוע׳״.

מה את יכולה לומר על הספרים האלה?


אני יכולה להגיד שהמשפט האחרון של ספר הילדים הוא ״אסור לישון עם נעליים כדי שהחלומות הרעים יוכלו לברוח דרך הרגליים״.

תמיד השורות האחרונות בספרי הילדים שאת כותבת מתמצתות הכול. 


״כן, אני מסיימת בקרשנדו״.

צילום: Global Crop Diversity Trust

3,500 דובי קוטב, 12,000 איילים ו-2,000 אנשים מאכלסים את האי הקטן סְבָאלְבָּרְד הנמצא בין נורבגיה לקוטב הצפוני. בכל פעם שמארי האגה מגיעה אליו במטוס היחיד שנוחת בנקודה הצפונית ביותר של העולם, אוחזת בה תחושת התרגשות והתרוממות רוח. בלב האי המבודד נמצא הר מושלג, שבמרכזו דלת המובילה למקום מיוחד במינו: ״כספת יום הדין״.

היא פותחת את דלת הברזל הכבדה וצועדת לתוך תעלה ארוכה מבטון שנחצבה בבטן ההר. משם היא צועדת כ-130 מטר, עד לחלל המרכזי. הקור במקום מגיע למינוס 18 מעלות, טמפרטורה הכרחית לשימור האוצר המסתתר בחדר, על גבי מאות מדפים, בתוך קופסאות ומעטפות סגורות.

״יש אנשים שקוראים לזה 'כספת יום הדין', אבל עבורי המקום הזה הוא מעין קתדרלה״, מספרת האגה בראיון לאפוק טיימס. ״בתוך הכספת נמצאת עבודה קשה של איכרים וחקלאים לאורך 30 אלף שנה, והיא מחזיקה את עתיד החקלאות שלנו״.

"כספת יום הדין" בסאבלברד – המקום אליו האנושות תוכל לפנות כשתחסר במזון | צילום: Global Crop Diversity Trust

האגה היא מנכ״לית ״קרן היבול״ שיצרה את הכספת הזאת ב-2008. הכספת מכילה כיום כ-865 אלף סוגי זרעים כמעט מכל מקום בעולם. הקרן מנסה לאסוף סוגים נוספים, את המגוון הרב ביותר שתוכל להגיע אליו. המטרה היא לא פחות ולא יותר, ליצור בונקר שיספק מענה לאנושות בזמן קטסטרופה ומצוקת רעב עולמית.

רעיון הכספת נולד בתקופה שבה נושא ״אבטחת המזון״ עלה לתודעה. ארגונים בין-לאומיים, חקלאים ומדינות רבות בעולם מתקשים לישון בלילה, ומבינים, באיחור מה, שהם מאבדים את המגוון הטבעי של הזרעים שלהם, מקור המזון של המין האנושי.

הסיבות ידועות: התחממות האקלים, זיהום או התייבשות מקורות המים, מחלות ומזיקים, אדמות חקלאיות שהולכות ופוחתות וצריכה גוברת של בשר על ידי קהלים חדשים. ארה״ב למשל, איבדה רק במאה האחרונה כ-90 אחוז מסוגי הירקות והפירות שהיא מגדלת. סין איבדה כ-90 אחוז מסוגי האורז שלה מאז שנות ה-50 בלבד.

ממיינים זרעים בבנק זרעים בניגריה. בנקים דומים נמצאים כמעט בכל מדינה בעולם | צילום: Global Crop Diversity Trust

הסיטואציה הכניסה את המדינות השונות למצב כוננות – הן מנסות להבטיח מזון לאוכלוסייה שלהן. אחת הפעולות שננקטות היא רכישה של אדמות חקלאיות במדינות זרות. ב-2015 ה״וושינגטון פוסט״ כתב על מחקר שערכה אוניברסיטת לנד בשוודיה מ-2012, שמצא כי רוב מדינות העולם קנו או מכרו אדמות חקלאיות בחו״ל.

בראש הרשימה עומדים שלושה שחקנים עיקריים: סין – שרכשה אדמות ב-33 מדינות; ומאחוריה ארה״ב ובריטניה עם 29 מדינות. גם גרמניה, הולנד, סינגפור, הודו וערב הסעודית רוכשות אדמות. מרביתן קונות, ומוכנות למכור רק מעט אדמות בשטחן. בניגוד אליהן, המדינות העניות יותר, כמו ברזיל, הפיליפינים, רוסיה ומדינות אפריקה, עסוקות בעיקר בלמכור את שטחיהן.

אבל רכישת אדמות חקלאיות אינה מספיקה כדי להבטיח את העתיד התזונתי. מה יקרה אם סין למשל, לא תוכל לגדל שום דבר על האדמות החקלאיות שרכשה באפריקה בגלל תנאי מזג אוויר או מזיקים? מה יקרה אם רק זן מסוים מאוד של חיטה או אורז יוכל לגדול באדמה ההיא ולאושש אותה, זן שקשה להשיג ומצוי רק במדינה מרוחקת באמריקה?

בעתיד הקרוב יהיה קשה לממשלות למצוא כסף כדי לתמוך בנו. לכן אנחנו יוצרים שיתופי פעולה עם חברות פרטיות

פתרון אחד לבעיה מצאו חברות הזרעים הגדולות כמו מונסנטו האמריקנית וסינג'נטה השוויצרית (שנרכשה לאחרונה על ידי הסינים): הן יוצרות זרעים מהונדסים גנטית שיכולים לעמוד בתנאי טמפרטורה וסביבה קשים. מהלך שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על סביבת הגידול ואולי אף על בריאותנו.

פתרון נוסף שמציעה האגה באמצעות פרויקט ״קרן היבול״, הוא לשמור את המגוון הטבעי שקיים, ובכך לעודד את הרבייה הטבעית של מינים חדשים שיוכלו להתמודד עם תנאי הסביבה העתידיים.

אך בהיעדר תקציב מממשלות שיתמכו ב״קרן היבול״, הארגון החל לדפוק בשנים האחרונות על דלתותיהן של חברות פרטיות. בין הספונסרים לפרויקט נמצאות גם חברות הזרעים סינג'נטה, Dupont Pioneer ,KWS, לצד ביל גייטס והרוקפלרים. במקביל, חקלאים החלו להתלונן שזכויותיהם אינן נשמרות. אז איך עומד להיראות יום הדין שלנו? ומי יחזיק במפתחות שיפתחו את הכספת כשבאמת נצטרך אותה?

יבול העתיד

בפעם השנייה שבה כריסטופר קולומבוס הפליג לעולם החדש ב-1493, הוא הביא לשם קופסה קטנה עם אוצר – זרעים שהיו מוכרים רק לעולם הישן: חיטה, בצל, מלונים, לימונים, זיתים, ענבים וקני סוכר. כשחזר, הוא לא שכח למלא את תיבת האוצר בזרעים מקומיים שניתן היה למצוא רק בעולם החדש: תפוחי אדמה, עגבניות, פלפלים, דלעת, אננס ובטטה.

״קרן היבול״ בהנהגתה של האגה, מנסה לעשות את מה שקולומבוס עשה במאה ה-15 – ליצור מעין ״רשת חברתית״ לשיתוף זרעים בין מדינות שונות, כדי שחקלאים ומדענים יוכלו להשתמש בהם בחופשיות לצורכי חקלאות ורבייה.

כדי להבין איך זה נעשה צריך קצת רקע. במדינות רבות ברחבי העולם נמצאים ״בנקי גנים לצמחים״, שבהם נשמרות דוגמיות גנטיות של סוגי צמחים וזרעים שונים, ייחודיים לכל מדינה. יש היום בעולם כ-1,750 בנקים כאלה. ביניהם יש בנקים המוגדרים כבין-לאומיים, בנקים המוגדים כלאומיים (יש אחד גם בישראל), ובנקים פרטיים של אוניברסיטאות ומכונים מדעיים למיניהם. רובם הוקמו ב-40 השנים האחרונות.

מנהלת "קרן היבול", מארי האגה | צילום: Global Crop Diversity Trust

״כספת יום הדין״ היא גיבוי של אותם בנקים – היא מאחסנת העתקים של הזרעים שנמצאים בהם, מכיוון שהבנקים הרגילים נמצאים לעתים בסכנה. חלק מהם קרסו כלכלית משום שלא יכלו למצוא מקור מימון. אחרים סבלו מתקלות במקררים או מתקלות באופן הגידול מחדש של הצמחים, ויש גם מקרים קיצוניים של בנקים שנקלעו למצבי מלחמה וטרור, כמו הבנק העיראקי שאיבד זרעים עתיקים מאוד או הבנק בסוריה שהספיקו להעביר את זרעיו בזמן לכספת.

״בכספת אנחנו שומרים את כל סוגי הזרעים [מכל המדינות], כי אחד מהם אולי אוצר בתוכו מאפיינים שיאפשרו לנו לגדל בעתיד יבול במקומות שבהן הוא כבר לא גדל יותר בגלל מזיקים ומחלות״, אומרת האגה.

דוגמה להצלחה כזאת הוא צמח הקסאווה, יבול שמקורו כנראה בקולומביה. כיום הוא צומח בחלקים שונים באפריקה ובאסיה וגם במקומות הגבוהים בתאילנד. בתאילנד פרצה יום אחד מחלת שורשים שעמדה לנפות את כל הקסאווה באזור. מדענים חיפשו פתרון ולבסוף מצאו סוג של קסאווה בבנק גנים לצמחים בקאלי, שבקולומביה. ״מה שמדהים הוא שזה סוג שנאסף באופן אקראי בשדה ב-1967 והושם לאחר מכן בבנק הגנים״, מספרת האגה.

בנקי הגנים מתחייבים לחתום על 'הסכם בין-לאומי לצמחים' שמחייב אותם לשתף את החומר שלהם. יש כאלה שמהססים לחתום

אתם מנהלים את כל בנקי הגנים לצמחים בעולם? 


״לא, אנחנו מנהלים את כל הבנקים הבין-לאומיים, ועובדים גם עם 135 בנקים לאומיים שמחזיקים חומרים ייחודיים. אנחנו משיגים להם מקורות מימון ותומכים בהם בכל מיני דרכים״.

קיימים 40 אלף סוגי שעועית בעולם | צילום: Global Crop Diversity Trust

ואיך אתם פועלים מולם? הם פשוט נותנים לכם לשכפל את החומר שלהם? 


״בנקי הגנים שעובדים איתנו מתחייבים לחתום על 'הסכם בין-לאומי לצמחים' שמחייב אותם לשתף את החומר שלהם עם אחרים. אנחנו עובדים רק מול בנקים שמוכנים לחלוק ולשתף את החומר שלהם עם ארצות אחרות, עם חקלאים, עם מדענים וכו'״.

קיימים 35 אלף סוגי תירס בעולם | צילום: Global Crop Diversity Trust

כבר שנה שד״ר עינב מייזליש גתי, מנהלת בנק הגנים לצמחי ארץ ישראל, מובילה תהליך מול משרדי הממשלה השונים של הצטרפות להסכם. לדבריה, משרד החקלאות תומך באופן עקרוני במהלך. ״יש לנו התקשרויות קרובות עם ישראל״, אומרת האגה.

יש כמה ארצות שמהססות לחתום על ההסכם, כמה מהן באפריקה.


״נכון. סין היא מדינה נוספת״.

למה הן מהססות? 


״אנחנו לא אלו שצריכים לענות על זה, אלא המדינות עצמן״.

אולי הן לא חותמות כי הן מפחדות לשתף את הנכסים הייחודיים שלהן, נכסים שהן יכולות להרוויח מהם כסף ואולי יתרון אסטרטגי מול מדינות אחרות. 


״כן, כנראה שזו הסיבה. וזו כמובן טעות קשה, כי כיום אנחנו תלויים אחד בשני. תראי לדוגמה את קנדה שהתמודדה עם מצוקת חיטה. מדענים פיתחו שם סוג חדש של חיטה שנקרא ווירי (Wheery) שנוצר ברבייה טבעית, באמצעות זרעי חיטה שהגיעו מ-26 ארצות שונות. בלי שיתוף הפעולה הזה הם לא היו יכולים לייצר את החיטה.

אם מדינות מסוימות יבחרו להחזיק בחומר שלהן מבלי לחלוק אותו, כולנו ניפגע מכך, גם הן

״אין מדינה בעולם שיש בה את כל סוגי הזרעים. אם מדינות מסוימות יבחרו להחזיק בחומר שלהן מבלי לחלוק אותו, כולנו ניפגע מכך, גם הן״.

בהקשר הזה עולה השאלה מדוע תאגידים גדולים, כמו Dupont Pioneer וסינג'נטה, שמבלים את מרבית זמנם בייצור סוגים של זרעים מהונדסים גנטית, ישקיעו מיליוני דולרים בפרויקט שעוסק בשימור המגוון הטבעי של הזרעים? 


״אנחנו חושבים שיש סיבות רבות למגזר הפרטי לתרום לנו. אנחנו גם יודעים שבעתיד הקרוב יהיה קשה לממשלות למצוא כסף כדי לתמוך בנו. לכן אנחנו יוצרים שיתופי פעולה עם חברות פרטיות, כמו למשל עם 'ארגון מחקר הקפה העולמי'. אז נכון, הארגון ממומן על ידי חברות הקפה הגדולות, ולמרות זאת אנחנו עובדים איתם כדי לפתח תוכנית לשימור מגוון הקפה בעולם״.

כי קפה נמצא בסכנת הכחדה? 


״כן, כי הוא רגיש מאוד לשינויי אקלים. קפה ערביקה (שאנחנו מכנים קפה ערבי) למשל לא אוהב שינויים אקלימיים, ודרושים מחקרים רבים כדי להבין איך להגן עליו. לכן אנחנו עובדים עם חברות כמו סטארבקס, שמשקיעות בשימור מגוון הקפה. איפה סטארבקס תהיה בלי קפה?״

מה זה אומר שהן משקיעות בשימור הקפה? 


״זה אומר שאנחנו בונים איתן אסטרטגיה לשימור הקפה, ומקווים שחברות הקפה הגדולות יתרמו לפרויקט״.

ארגון הקפה משלם לכם כדי לעשות את זה? 


״הם שילמו לנו כדי שנבנה את התוכנית״.

אז בעתיד אולי יהיה להם סוג של וטו על הזרעים האלה והקפה המשומר יהיה נגיש רק להם? 


״בכלל לא. לפי התוכנית האסטרטגית נזהה את בנקי הגנים שיש בהם זרעי קפה חשובים, ונבנה תוכנית שתממן אותם״.

ומה לגבי חברות אחרות כמו סינג'נטה שתורמות לכם? איזה הסכם יש לכם איתן?


״המימון של החברות הפרטיות קטן יחסית, נכון להיום. הוא פחות מחמישה אחוזים מהסך הכולל. אנחנו מקבלים גם מימון קטן מארגונים תעשייתיים. מימון כזה מחברות פרטיות או מארגונים, לא מקנה להם זכויות מיוחדות או יתרון כלשהו״.

אבל הם מורשים לגשת בחופשיות למאגרים של בנקי הגנים בכל העולם. 


״כן, אבל לכל בעל עניין במדינה מסוימת שחתמה איתנו על הסכם, יש גישה לזרעים האלו באופן חופשי. כלומר, אין קשר בין מימון 'קרן היבול' והגישה לזרעים האלו״.

הפרויקט בניהולך מכריז שהוא ידאג שאנשים לא ירעבו בעתיד, אבל אנשים כבר היום גוועים ברעב, באפריקה למשל. זה גם קשור בעובדה שחברות ממדינות זרות מגיעות לשם ורוכשות או משתלטות על משאבי טבע, ומונעות מהמקומיים גישה אליהם. חלק מהחברות האלה תורמות לפרויקט שבניהולך. איך זה מסתדר? 


״זאת שאלה גדולה. אני חושבת שכוחה של 'קרן היבול' הוא להישאר א-פוליטי. אנחנו אומרים לממשלות שזו החלטה שלהן כיצד להשתמש במגוון הזרעים שהן מקבלות גישה אליו. אנחנו לא מחליטים. הדבר החשוב מבחינתנו הוא שממשלות יחליטו לשמר את אוצרות הטבע שלהן, אחרת לא תהיה להן אפילו האפשרות לבחור לבצע מהלך פוליטי מסוים. ואנחנו ממליצים להן לוודא שהחומר הגנטי שלהן יהיה פתוח לכולם, כדי שאף חברה פרטית לא תוכל לנעול אותו בכספת הפרטית שלה״.

האם אתם תומכים בהחלטה של חברה כמו סינג'נטה לייצר סוגים שונים של יבול מהונדס גנטית מהזרעים שהיא מקבלת גישה אליהם דרך הבנקים?


״אנחנו לא נוקטים עמדה לגבי סוגים מהונדסים גנטית. תפקידנו הוא לשמר את המגוון ושהפוליטיקאים יחליטו אם הם רוצים לעשות הנדסה גנטית או לא״.

אז את חושבת שהנדסה גנטית היא צעד בלתי נמנע. 


״כמנהלת הקרן, אין לי דעה לגבי זה. אני משאירה את זה לפוליטיקאים״.

ובכל זאת.


״התחלנו את הפרויקט הזה כי אנחנו מאמינים שהמגוון הטבעי של היבול מספק הרבה מאוד אופציות שלא נוצלו עדיין. אם מישהו לא רוצה לעשות הנדסה גנטית, הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות הוא לוודא שלא נאבד אפילו סוג אחד של יבול״.

מה לגבי מחקרים שמתבצעים על הדי-אן-אי של צמחים – איך הם משפיעים על הפרויקט הזה? 


״מחקרים על הדי-אן-אי יכולים לסייע לנו מאוד, כי ידוע לנו מעט מאוד על הזרעים. אנחנו לא יודעים למה הם יכולים לשמש, ולכן אנחנו מבצעים המון ניסויים בחיפוש אחר צמחים עמידים. כדי למצוא סוג של קפה שעמיד בפני חום, אנחנו עוברים על אלפי סוגי קפה. ככל הנראה נוכל לצמצם את זה, אם נשתמש בכלים שהגנומיקה נותנת לנו.

״להיכנס לבנק גנים של צמחים זה כמו להיכנס כיום לסופרמרקט שבו אין לך תוויות על המוצרים. דיברנו על חיטה, אם את מחפשת חיטה שלא סובלת מחום גבוה, אבל בבנק יש לך 125,000 סוגי חיטה, תיאלצי לאסוף מהמדף סוגי חיטה באופן אקראי. את החיטה בקנדה, שהורכבה מ-26 סוגים, לקח 15 שנים לפתח. אם היינו יודעים יותר על סוגי החיטה, היינו מגיעים למסקנות מהר יותר״.

12 מיליון מאמינים שאנשי לטאה שולטים בעולם תחת הסוואה של נציגי ממשל, בעלי הון ואנשים בעמדות כוח | תמונה: Fotolia

12  מיליון איש בארה״ב מאמינים שאנשי לטאה שולטים במדינה שלהם תחת הסוואה של נציגי ממשל, בעלי הון ואנשים בעמדות כוח; 51 אחוז מהאמריקנים, כ-160 מיליון איש, מאמינים שהנשיא קנדי נרצח בעקבות קונספירציה; ו-37 אחוז, כ-116 מיליון אמריקנים מאמינים שהתחממות כדור הארץ היא תרמית, על פי סקר של ארגון הסקרים האמריקני PPP.

בעידן של רשתות חברתיות ובלוגים, בהם כל אחד כותב כל מה שעולו על רוחו, תיאוריות כמו אלה מופיעות כפטריות אחרי הגשם, ומעצבות את השקפת העולם שלנו.

18 מיליון מאמינים שאוסאמה בן-לאדן עדיין חי | תמונה: Getty Images

פוסטים שטוענים כי הם יודעים מה תוכניתו האמיתית של נתניהו צוברים מאות אלפי צפיות, וידיעות על היחסים האמיתיים של ישראל עם איראן או על הרוצח האמיתי של תאיר ראדה, הופכים את ״הניוז פיד״ הפייסבוקי שלנו לתוסס במיוחד. בין דיווחי עיתונות, דעות אישיות ומסרים שיווקיים, אנחנו מתקשים להבחין בין מה שנכון לכוזב.

אבל אל דאגה, אם אתם חושבים שכל זה רק הולך ומתגבר, אז כנראה, שאתם – צודקים. פייסבוק למשל, בונה על כך שתסתפקו בחדשות המוגשות לכם בניוז פיד, במקום דרך אתרי חדשות מסורתיים. היא אף תדאג לסנן עבורכם מה שמתאים רק לתחומי העניין שלכם, לנושאים שאתם מחפשים בגוגל ולאנשים שאתם בקשר איתם בפייסבוק. אם את אישה שמתעניינת בהיריון ובתינוקות, יופיעו לך פרסומות וכתבות רבות בנושא, ואם אתה גבר שתומך בממשלת שמאל למשל, תקבל יותר ידיעות שמתאימות לנטייה הפוליטית שלך. ביניהן גם כמה וכמה חצאי אמיתות שמהן נוצרות תיאוריות קונספירציה.

״מאז שנות ה-60 אנשים טוענים שמעולם לא היו כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה כמו היום״, אומר בראיון לאפוק טיימס הפסיכולוג רוב ברודרטון שהתמחה בעבודת הדוקטורט שלו בתיאוריות קונספירציה וחיבר ספר בנושא. ״אבל שני חוקרים מאוניברסיטת מיאמי הפריכו את זה. בספר שנקרא 'תיאוריות קונספירציה אמריקניות', ג'וזף יוצינסקי וג'וזף פרנט מצאו שבמשך תקופה של יותר ממאה שנה, למשל מסוף המאה ה-19 עד שנות ה-2000, לא הייתה בכלל עלייה בכמות תיאוריות הקונספירציה שדיברו עליהן. אפילו הייתה ירידה קטנה. כך שלא נראה שתיאוריות הקונספירציה מתרבות בעקבות שינויים בכלכלה, בתקשורת, ואפילו באינטרנט״.

116 מיליון מאמינים שהתחממות כדור הארץ היא תרמית | תמונה: Fotolia

אתה אומר שהטענה שלי – שבגלל הרשתות החברתיות והבלוגים יש יותר תיאוריות קונספירציה – היא קונספירציה בעצמה? זה נשמע מוזר.


״זה נשמע מוזר, אבל זה דווקא הגיוני מבחינה פסיכולוגית אם מסתכלים על התיאוריות האלה כמשהו הקשור בחשיבה האנושית. אנשים ממציאים תיאוריות קונספירציה מאז שהחלו לתעד את ההיסטוריה״.

מדוע אנחנו מאמינים

במאה הראשונה, ב-18 ביולי שנת 64 לספירה, פרצה ברומא שריפה גדולה שהחריבה עד היסוד שלושה רובעים בעיר. היא שרפה לחלוטין את ארמונו של הקיסר נירון ואת מקדש וסטה. לאחר שהקיסר בנה את העיר מחדש באבן במקום בעץ, בנה לעצמו ארמון ודאג להאשים את הנוצרים בשריפה, התפשטה בציבור תיאוריית קונספירציה שלפיה הוא זה שיזם את השריפה מלכתחילה.

״כשחושבים על זה, זה דומה מאוד לתיאוריית הקונספירציה של ה-11 בספטמבר שמאשימה את הממשל האמריקני במזימה״, אומר ברודרטון.

ברודרטון פרסם בשנה שעברה את ספרו Suspicious Minds המאגד שנים של מחקר אודות תיאוריות קונספירציה ולמה אנחנו נוטים כבני אדם להאמין להן. אחת הסיבות לדבריו היא הנטייה שלנו לחשוב שלאירועים גדולים שקרו היו לבטח סיבות גדולות, כמו במקרה של רצח קנדי או רצח רבין.

44% מהציבור האמריקני מאמין שהנשיא בוש שיקר לגבי הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק, במטרה להצדיק את המלחמה | תמונה: Jewel Samad/AFP/Getty Images

״סיבה נוספת היא שאנחנו רואים חדשות וחושבים שאנחנו מבינים מה הממשל מתכנן באמת. זה משקף הטיה נוספת שלנו – אנחנו נוטים להעריך שאנחנו מבינים היטב את העולם. תחשבי לדוגמה כמה אנשים באמת מבינים איך אופניים עובדות. אם תשאלי אותם, הם יגידו לך שהם נוטים לחשוב שהם מבינים את זה די טוב. אבל אז, באחד מהמחקרים האהובים עלי מציגים לאנשים דיאגרמה לא מושלמת של אופניים ומבקשים מהם להשלים אותה״.

הצורך להבין איך משהו קורה מחפה על הרגשה של חוסר שליטה, לא? 


״כן, מחקרים הראו שאנשים שמרגישים שאין להם שליטה מאמינים יותר לתיאוריות קונספירציה. כשאתה חושב למשל שזוממים נגדך משהו, זה באופן פרדוקסלי נותן לך ביטחון, כי יש בזה אמת חלקית מסוימת, וזה משמש עבורך כמו מרשם לפעולה: הנה מה שאנחנו יכולים לעשות כדי להבין ולנצח את הקונספירציה נגדנו.

״קחי לדוגמה את טימות'י מקווי, שפוצץ ב-1995 בניין ממשל פדרלי וגרם למותם של 168 איש. מדובר באדם שהיה משוכנע שהממשלה האמריקנית עושה קונספירציה נגד העם האמריקני, כדי להנחיל סוג של דיקטטורה. הוא חשב שהוא עושה דבר טוב, כשהוא פועל נגד הקונספירציה הזאת. הוא האמין שמה שהוא עושה היה דבר לגיטימי של הגנה עצמית מטעם העם האמריקני.

רוב התיאוריות לא מזיקות, אך יש כמה מסוכנות וצריך להתייחס אליהן

״אמנם רוב התיאוריות לא מזיקות ואף משעשעות, אבל יש כמה מסוכנות שצריך להתייחס אליהן. קחי לדוגמה את האמונה ששינויי האקלים הם קונספירציה – זה יכול להפוך אותנו לפאסיביים ולעצב את עתידנו.

״הבעיה היא שבתוך בליל התיאוריות, יש גם כאלה שהתבררו כנכונות, למשל לגבי ממשלות ונשיאים. פרשת ווטרגייט היא המפורסמת שבהן. היו עלילות ציניות נגד אזרחים, כמו לדוגמה פרויקט ה-MK ULTRA שערך ניסויים בבני אדם ונתן לאנשים LSD בלי ידיעתם כדי לחקור אותם ולראות מה קורה להם, וזה התברר כנכון. זה נשמע כמו משהו שמישהו המציא וזה היה נכון.

הפסיכולוג רוב ברודרטון, מחבר הספר "suspicious minds"

״יש דוגמאות אחרות כמו ניסוי העגבת בטסקיגי, שערך שירות הבריאות הציבורי של ארצות הברית משנות ה-30 עד שנות ה-70. הם רצו לראות מה קורה כשלא מטפלים במחלת העגבת (מחלת מין), ומנעו ממטופלים טיפול, למרות שנמצאה תרופה כבר בשנות ה-40. הם למדו כמה מאות אנשים לאורך עשורים ולא אמרו להם אם הם נגועים במחלה או לא.

״כששומעים שסיפורים כאלה התבררו כאמיתיים, קל יותר להבין למה אנשים נמשכים לתיאוריות קונספירציה כמו זו שהאיידס נוצר באיזושהי מעבדה ממשלתית כדי להזיק לקהילה האפרו-אמריקנית. אין ראיות שזה נכון, אני לא מאמין שזה נכון, אבל לאור הפרשות שהתגלו כנכונות, כמו ניסוי הטסקיגי, אני חושב שקל להבין למה יש אנשים שעלולים למצוא את זה סביר. במיוחד לאור העובדה שהנסיינים בניסוי טסקיגי היו אנשים אפרו אמריקניים, שהיו חקלאים וכולם היו שחורים״.

אז בעצם חשוב שתיאוריות קונספירציה יהיו קיימות בחברה, לכל מקרה שלא יהיה.


״יש טענה הגורסת שחשד הוא דבר טוב עבורנו, כי בעולם הזה יש לא מעט אנשים שלא חושבים על טובתנו ורוצים להזיק לנו, אז כדאי שנתכונן. העניין הוא באזור האפור שבו קשה לדעת מה נכון ומה לא״.

הספקנים טוענים שהחברה שלנו צריכה לפקח על הקונספירציות שברובן אינן נכונות ואפילו למנות בעלי תפקידים חדשים – פקידי אנטי קונספירציות שמטפלים בהן. האם אתה חושב שזה נחוץ? 


״אני חושד שרעיון כזה יהפוך ללגיטימיות כמה מתיאוריות הקונספירציות שקיימות בחברה. לוגיקת הקונספירטור תגיד: למה הם משקיעים כל כך הרבה מאמצים כדי לשלם למישהו שידחה את כל הרעיונות האלו – הם בטח מנסים להחביא משהו, אחרי הכול. בנוסף, להגיד למישהו לא לחשוב על משהו זאת דרך טובה לגרום לו לחשוב על זה״.

תמונה: באדיבות פיטר ווילקוקס

פיצוץ אדיר החריד בחצות הלילה את אחת מספינות הדגל של גרינפיס – ה״ריינבואו-ווריאר״. פיטר ווילקוקס, קפטן הספינה, זינק ממיטתו בתאו שבסיפון התחתון. בחשכה המוחלטת הוא התאמץ לגייס רגע של צלילות דעת במוחו המעורפל עדיין מהשינה, מנסה להבין מה קרה. רעידת אדמה? התנגשות עם ספינה אחרת? לא סביר, הם עוגנים בנמל אוקלנד בניו זילנד.

תוך כדי ריצה מטורפת במדרגות לסיפון העליון, הוא הלם בחוזקה על דלתות התאים של אנשי הצוות, להעיר את מי שעדיין לא התעורר. במדרגות הוא נתקל במכונאי הראשי וכששניהם התפרצו מתנשפים לחדר המכונות וראו שכבר כולו מוצף, נשמע פיצוץ נוסף שהרעיד את הספינה כמו קליפת אגוז.

שניהם הרגישו בבירור את הספינה מתחילה לשקוע מתחת לרגליהם בזמן שווילקוקס צעק להעביר לכולם את הפקודה הקשה מכל ״לנטוש את הספינה, מיד״. כל אנשי הצוות הספיקו לקפוץ מהספינה הטובעת, חוץ מהצלם, פרננדו פרירה, היחיד שהיו לו שני ילדים קטנים.

בבדיקה ראשונית של משטרת ניו זילנד התברר שלספינה הוצמדו שתי פצצות ויומיים אחרי התקרית נעצרו בשדה התעופה של אוקלנד שני אזרחים צרפתים שפעלו בשרות הביון הצרפתי. הם הואשמו ברצח מדרגה שנייה ונידונו לעשר שנות מאסר. ״ממשלת צרפת הייתה עצבנית מהתכנית של גרינפיס להגיע עם הספינה לאזור של פולינזיה הצרפתית, ולהפגין שם נגד הניסויים הגרעיניים שצרפת ערכה במקום, והחליטה לפוצץ את הספינה״, סיפר ווילקוקס בראיון לתכנית Enviro Close Up.

צוות גרינפיס במבצע להצלת כלבי ים. מאחוריהם הספינה "ריינבואו ווריאר" שאיתה הגיעו. | תמונה: באדיבות פיטר ווילקוקס

״הם השתמשו בהרבה הרבה יותר חומר נפץ מאשר היה צריך אם היו רוצים רק להוציא את הספינה משימוש. הם אמרו שלא התכוונו להרוג אף אחד, אבל די ברור שלא היה להם אכפת אם הם יהרגו מישהו״.

לאחרונה, יותר מ-30 שנה אחרי התקרית, אחד מאנשי הקומנדו הצרפתי הודה בפומבי בהשתתפות בפיצוץ הספינה והביע צער והתנצלות. ״אני חושב שההתנצלות שלו הייתה כנה, ואני מכבד ומעריך אותה״, אומר ווילקוקס בראיון לאפוק טיימס. ״אני חושב שכחייל צעיר שקיבל פקודה שהוא ידע שבאה מנשיא המדינה שלו (פרנסואה מיטראן, ד״ג) לא סביר שהוא יכול היה לסרב, אבל זה לא תלוי בי האם לקבל את ההתנצלות או לא. בני משפחתו של פרננדו חשבו שזה מאוחר מדי ומעט מדי״.

מאז התקרית ווילקוקס ממשיך לשייט מסביב לעולם, לעורר מודעות ולהתריע – על הסכנות שבהשלכת פסולת גרעינית ופסולת כימית רעילה לים, שימוש בדלקי מאובנים שגורמים להתחממות גלובלית ואיתה לתופעות מזג אוויר קיצוניות כמו בצורות, שיטפונות, המסת הקרח בקטבים, אבדן של שוניות אלמוגים ועוד, דייג יתר בשל תאוות בצע שגורם לדלדול אדיר של מיני דגים, צייד לווייתנים וכריתת יערות מופרזת באמזונס ובאפריקה. הוא חווה מעט הצלחות ולא מעט כשלונות. הוא מקווה מאוד שנצליח להתעורר בזמן.

פוטין עם אפס סובלנות

כשווילקוקס היה בן 12, בשנות ה-60, ארה״ב כולה עברה טלטלה עזה, כאשר מרטין לותר קינג ארגן את המצעדים המפורסמים מהעיר סלמה למונטגומרי, בירת אלבמה, כשתבע לתת זכות הצבעה לאפרו-אמריקנים בארה״ב.

במצעד הראשון שכונה אחר כך ״יום ראשון העקוב מדם״, שוטרים התקיפו, עצרו והיכו מפגינים שלווים, תמונות שהתפרסמו ברחבי ארה״ב ובעולם כולו. שבועיים אחר כך התקבלה פסיקה של שופט פדרלי שיש למפגינים זכות לצעוד. וכך יצא המצעד השני לדרך. כאשר הם הגיעו למונטגומרי, ווילקוקס ואביו הצטרפו למפגינים וצעדו יחד איתם. הם שמעו את פיט סיגר שר ״ווי של אוברקם״, ואת קינג נואם על מדרגות הקפיטול. ״אפילו אז, בגילי הצעיר, תחושת האופטימיות והדבקות במטרה השאירה עלי רושם עמוק״, הוא כותב בספרו 2016 – Greenpeace Captain. ״כולנו הרגשנו שאנחנו יכולים לנצח. לא שזה יהיה קל או מיידי, אבל שזה הולך לקרות. במובנים רבים המצעד הזה הפך יותר מאוחר לתבנית הפעולה בשביל גרינפיס, לשימוש באי ציות אזרחי, והפעם במאבק נגד הרס הסביבה״.

אם אתה רוצה לשנות דעה של אנשים, אלימות איננה התשובה

זה מתחבר לאחד העקרונות הבסיסיים שלך ושל גרינפיס, לפעול בדרכים לא אלימות.


״נכון. זה השיעור הכי חשוב שלמדתי בתקופת המאבק לשוויון זכויות. אם אתה רוצה לשנות דעה של אנשים, אלימות איננה התשובה. אלימות יכולה אולי להביא לך כמה הישגים, לכבוש אדמות, להרוג הרבה אנשים, אבל היא לא תגרום לאנשים לשנות את דעתם, ויש בהיסטוריה הרבה דוגמאות לכך. אני מוקיר מאוד את המדיניות הזאת שלנו, לא רק של אי אלימות כלפי אנשים, אלא גם לא להרוס רכוש של מי שאנחנו מפגינים נגדם. לפעמים נגרם נזק לציוד ולרכוש שלנו, אבל אנחנו לא נגרום נזק למישהו אחר״.

אחת הדוגמאות לחריגה מהעיקרון של אי אלימות היה המקרה של המאבק נגד האורז המוזהב שהוא אורז מהונדס שמכיל ויטמין A. המציאו אותו כפתרון לבעיה של חוסר בוויטמין A במדינות העולם השלישי, בעיה שגורמת למותם של יותר מחצי מיליון ילדים מתחת לגיל חמש, מידי שנה. שתלו שדות ניסיוניים של אורז מוזהב בפיליפינים. ארגונים שונים, כולל גרינפיס, באו ועקרו את השתילים בכל השדות, דבר שעורר מחאה חריפה של אנשי מדע מכל העולם. ״קשה לי להגיב על זה כי לא הייתי שם״, אומר ווילקוקס, ״אבל אם זה אכן קרה אני חושב שזו הייתה טעות לנהוג כך, ואני לא חושב שכיום היינו תומכים בפעולה מסוג זה״.

יש מקרים נוספים, כמו הפעולות של גרינפיס נגד השימוש בדי-די-טי באזורים נגועים במלריה באפריקה. יש מדענים שטוענים שזו הדרך היחידה למגר את המלריה באפריקה, ושבגלל הפעולות של גרינפיס אנשים רבים איבדו את חייהם. האם יש אנשי מדע שאתם עובדים איתם כדי לוודא שיש היגיון במה שאתם עושים?


״אני לא יכול להגיב לגבי השימוש בדי-די-טי, כי אני לא מכיר טוב את הנושא, אבל בוודאי שאנחנו עובדים עם אנשי מדע. יש לנו מעבדה בבריטניה, וכל העבודה המדעית שלנו נבחנת על ידי הקהילה המדעית. אני חושב שאנחנו לא אומרים שום דבר שאינו מקובל באופן כללי על הקהילה המדעית״.

בשום מקרה לא היית תומך בפעולה אלימה או עברה על החוק?

״אוהה…״. ווילקוקס צוחק צחוק גדול. ״יש הבדל בין שני הדברים. אנחנו נגד אלימות אבל אנחנו שמחים לעבור על החוק, כי זה סוג של הצהרה או הבעת עמדה. אנחנו יושבים במעצר ואנחנו עומדים לפעמים למשפט. זה חלק ממה שאנחנו עושים. אבל שום בית משפט בעולם לא הרשיע אותנו אי פעם. מכיוון שאנחנו לא פועלים באלימות ומפני שאנחנו לא מחפשים רווח כספי לעצמנו, בתי המשפט תמיד גילו אהדה למה שאנחנו מנסים לעשות״.

בית משפט אחד שלא גילה אהדה רבה לפעולות של גרינפיס היה בית המשפט ברוסיה, כאשר גרינפיס החליטה ב-2013 להפגין נגד קידוחי הנפט באזור הקוטב של חברת הגז הרוסית ״גזפרום״. ווילקוקס מסביר בספרו שזו אחת החברות הגדולות בעולם, השלישית בגודלה מבחינת רווחיות, הנשלטת על ידי ממשלת רוסיה. האזור כולו מבוצר ונשמר בקפדנות רבה. ״נניח שאתה מגיע לשם לא חמוש, האם היית לוקח סיכון להפגין נגדם?״ הוא כותב.

בגרינפיס החליטו לקחת את הסיכון כי ״הקוטב הוא אחד המקומות היקרים והיפים ביותר בעולם, ולממשלה הרוסית לא אכפת אם היא תהרוס אותו. כל תקלה באחד המתקנים שם יכולה לגרום לאסון סביבתי שלעומתו אסון הדליפה שהיה במפרץ מקסיקו, יראה כמו טיפה בים״.

פוטין הראה אפס סובלנות למפגינים של גרינפיס, הצניח חיילים חמושים ברובים וסכינים לתוך הספינה וכל אנשי הצוות נעצרו ונשלחו לכלא. מטרתו הייתה להאשים אותם בפירטיות שהעונש עליה הוא 15 שנה בכלא. למזלם, לחץ בין-לאומי כבד, כולל של 11 זוכי פרס נובל לשלום, הביא לשחרורם.

תמונה: באדיבות פיטר ווילקוקס

אופטימיות זהירה

אחד הנושאים השנויים במחלוקת בקהילה המדעית הוא ניסויים גרעיניים, ובאופן כללי השימוש באנרגיה גרעינית. יש מדענים הטוענים שזו הדרך הכי טובה להתמודד עם השימוש בדלקי מאובנים, כמו נפט ופחם שהם אחד הגורמים העיקריים להתחממות האקלים. ווילקוקס מתנגד באופן נחרץ לטענה הזאת. ״אני חושב שכבר הוכיחו שזו טענה אווילית. מדינות כמו סקוטלנד, נורבגיה ודנמרק ייצרו בשנה האחרונה אנרגיה סולרית ואנרגיה מרוח יותר ממה שהן צריכות״.

יש גם יתרונות לאנרגיה הגרעינית.


״אני חושב שהסכנות של שימוש באנרגיה גרעינית עולות בהרבה על כל היתרונות שהיא יכולה לייצר. כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל על מקומות שבהם קרו תאונות גרעיניות כמו אי שלושת המיילים (1979), צ'רנוביל (1986) ופוקושימה (2011). אנחנו מדברים כאן על שלוש מדינות שהן מעצמות: ארה״ב, רוסיה ויפן. אנחנו גם יודעים שהתעשייה הגרעינית בבריטניה הפכה את הים האירי (הים שמפריד בין אירלנד לבריטניה, ד״ג) לגוף המים הרדיואקטיבי ביותר בעולם. אני חושב שאנרגיה גרעינית היא טכנולוגיה מסוכנת מדי שאנחנו לא יכולים לשחק איתה״.

אחד הקמפיינים האחרונים שהשתתפת בהם היה למדוד את רמת הקרינה בפוקושימה.


״נכון, ואחד האנשים שבאו לבקר אותנו על הספינה היה נאוטו קאן, מי שהיה ראש ממשלת יפן בזמן האסון בפוקושימה. אחד הדברים המדהימים שהוא סיפר לנו היה כמה הם היו קרובים לפנות את טוקיו, עיר של 50 מיליון תושבים. מה שראינו ביפן זה שטח עצום של אדמה שלא יהיה ראוי למגורים למשך מאות שנים בגלל הנשורת הרדיואקטיבית. ובכל זאת הם עכשיו מנסים להחזיר לפעולה כ-50 כורים שהם סגרו אחרי האסון. אנחנו חושבים שהם צריכים להשקיע את הכסף והמאמצים שלהם באנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח״.

למעשה הקדשת את כל חייך לעבודה בגרינפיס. אתה מרגיש שהקרבת הרבה?


״כמובן שהייתי רחוק יותר ממשפחתי מכפי שהייתי רוצה, אבל אני לא מרגיש שהקרבתי הרבה. זו הייתה זכות גדולה להיות חלק מגרינפיס. אני חושב שבעולם של היום, עם שבעה מיליארד בני אדם, קל מאוד להרגיש חסר חשיבות, וחסר יכולת ואפשרות להשפיע ולגרום לאיזשהו שינוי. אבל כשאתה משקיע את האנרגיה שלך כדי ליצור שינוי חיובי, זה גורם לך להרגיש טוב יותר לגבי מקומך בעולם. זה גורם לך להיות אזרח טוב יותר ובן אדם מאושר יותר״.

אתה אופטימי לגבי עתיד הפלנטה שלנו?


״אני לא כל כך אופטימי. מצד אחד אני רואה את ההישגים העצומים של גרינפיס, ומצד שני אני רואה עדיין שיש מנהיגים פוליטיים שחושבים שאנחנו יכולים לפתור את בעיות האנרגיה אם נקדח יותר נפט. נפט הוא לא העתיד ופחם הוא אפילו גרוע יותר, וזה קורה בזמן שיש כבר כל כך הרבה ראיות מדעיות לסכנות של ההתחממות הגלובלית. מיליוני אנשים כבר מתו בגלל ההתחממות הגלובלית. אני מתכוון באופן ספציפי לבצורות במזרח אפריקה.

אני מקווה שאת הבעיות שאנחנו יצרנו, אנחנו יכולים גם לפתור

"כפי שאפשר לצפות, האנשים העניים ביותר, הם אלה שהכי סובלים משינויי האקלים. בארצות העשירות יותר אנחנו מגינים על עצמנו בינתיים, אבל גם כאן אנחנו כבר רואים את ההשפעה של זה. אנחנו רואים סופר הוריקנים הורסים אצלנו ערים, ובקליפורניה זו השנה הרביעית של בצורת. אני יכול לתת דוגמה אחרי דוגמה וזה גורם לי לחשוש לגבי העתיד לבוא. יש לי שלושה ילדים, העתיד שלהם חשוב לי מאוד וזו הסיבה שאני ממשיך לעשות מה שאני עושה.

למה לדעתך אנשים מכחישים את ההתחממות הגלובלית?


״לדעתי הסיבה העיקרית היא תאוות בצע, זה המניע החזק ביותר״.

לדעתך הם לא חושבים על הישרדות הדור הבא? של הילדים שלהם?


״בדיוק כך. אני חושב שזה לא יאומן, אבל נראה שזה מה שקורה. הרווח המיידי שלהם חשוב להם יותר ממה שיקרה לילדים שלהם בעתיד״.

מה מניע אותך להמשיך למרות כל התסכולים?


״אני מקווה שאת הבעיות שאנחנו יצרנו, אנחנו יכולים גם לפתור. אני חושב שהיכולת של בני אדם לפתור בעיות היא מדהימה. ולכן אני ממשיך לעבוד בשביל עולם ירוק יותר ושליו יותר. זה גורם לי להרגיש אדם טוב יותר ואני מקווה שהעבודה שלי גם תביא טוב לחברה כולה״.

איור: עובדיה בנישו

בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל ומצב החירום שהוכרז בטורקיה, מסתובבת לאחרונה באינטרנט הטורקי רשימת שמות של עיתונאים טורקים שאמורים להיעצר בקרוב. זו מעין ״בורסת שמות״ שבכל כמה ימים מתווספים אליה אנשים חדשים, חלקם ממוקמים גבוה יותר ברשימה מהאחרים. נכון למועד כתיבת שורות אלה נלקחו למעצר כבר 42 עיתונאים.

אבל מעניין לראות שיש דבר אחד שלא משתנה ברשימה, לא חשוב כמה שמות חדשים מתווספים אליה. מדובר בשם המופיע בראש הרשימה – ג'אן דונדאר.

דונדאר, העורך הראשי של העיתון ״Cumhuriyet״ (ג'ומהורייט), הפך למבוקש מספר אחת בטורקיה הרבה לפני ניסיון ההפיכה. לא רק מכיוון שהעיתון החילוני שהוא עומד בראשו נוהג לבקר בקביעות את משטרו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, אלא בעיקר בגלל הפרשה הגדולה שהוא פרסם שזעזעה את טורקיה והטילה צל כבד על השלטון.

הפרשה התחילה בינואר 2014 כשמשאיות עם סיוע הומניטרי הגיעו מהצד הטורקי וביקשו לחצות את הגבול עם סוריה.

מה שקרה בדקות שחלפו מאז הזכיר סצנה מהמערב הפרוע: כוחות השיטור המקומיים (שקיבלו כמה שעות לפני כן צו חיפוש מהתובע הכללי, לאחר שהודלף לו שהמשאיות עומדות להגיע) דרשו מהנהגים לצאת מהמשאיות כשהם מכוונים אליהם נשק חם. בתגובה, הנהגים שלפו גם הם נשקים. את המתח שהיה באוויר אפשר היה לחתוך בסכין.

בצילומי הווידאו רואים בבירור כיצד השב״כ הטורקי מעביר משאיות עמוסות בנשק לתוך אזור המלחמה בסוריה

רגע לפני שהסבלנות של אחד הצדדים פקעה והתחיל קרב יריות עקוב מדם, התברר שהאנשים במשאית הם מהביון הטורקי (MIT). הנשקים הורדו, וכוחות השיטור עלו למשאית והחלו לסרוק אותה. מתחת לארגזי התרופות שכנראה שימשו כהסוואה, הם גילו פגזים, כלי נשק ותחמושת רבה. ריח מסריח החל לעלות מכל הפרשה.

באותו זמן, בצד השני של הגבול, המתינה קבוצה סלפית קיצונית – ״אחראר אל-שאם״. מנהיג הקבוצה נלחם בעבר לצד אוסאמה בין-לאדן, ולפני שנהרג בפיגוע התאבדות היה מקורב גם ליורשו של מנהיג אל קאעידה – הטרוריסט איימן א-זוואהירי.

אך ידם של השוטרים שעלו לחפש במשאיות הייתה על העליונה והם דאגו שאמצעי הלחימה לא יעברו לקבוצה הקיצונית או לארגון טרור אחר בסוריה. או כך לפחות הם חשבו, עד שהגיעה שיחת טלפון בלתי צפויה. על הקו – אנשי ממשל טורקים. ההוראה – לאפשר מיד למשאיות להיכנס ולעבור בבטחה לסוריה.

וכך היה. לא רק שהמשאיות עברו את הגבול, אלא שלאחר התקרית הושמו במעצר כל אנשי המשטרה שהיו מעורבים בעצירתן. השלטון הטורקי טען בדיעבד שהמשאיות הובילו סיוע הומניטרי לטורקים השוהים בתוך סוריה, אם כי מעולם לא הגיע אישור כלשהו לכך מקבוצה טורקית כלשהי בשטח סוריה.

ג'אן דונדאר, העורך הראשי של העיתון החילוני ״Cumhuriyet״, והסיפור שסיבך אותו | תמונה: Bulent Kilic/AFP/Getty Images

עברה שנה, וג'אן דונדאר נכנס לתמונה. במאי 2015 הוא השיג צילומי וידאו בלעדיים של התקרית שהתרחשה במעבר הגבול. בווידאו רואים בבירור כיצד הביון הטורקי מעביר באופן בלתי חוקי משאית עמוסה בנשק לתוך אזור המלחמה בסוריה. ״אלה היו חדשות גדולות, פרסמנו את פרטי המבצע בליווי תמונות, והעלנו את הווידאו לאתר שלנו״, אמר דונדאר.

לפי סוכנות הידיעות רויטרס, בחלקים נוספים בווידאו, שלא פורסמו באתר העיתון, רואים כיצד השוטרים מקיפים שלוש משאיות ומכונית פרטית. אדם אחד מורד מהקבינה של אחת המשאיות, רגע לפני שהשוטרים מציגים בפניו מה שנראה כמו צו חיפוש מטעם התובע הכללי. ״אל תגעו בי, אל תגעו בי. חכו שתראו את התעודה המזהה שלי״, הוא אומר להם כשהם מורידים אותו מהמשאית. ״אל תתייחסו אלי כאילו תפסתם טרוריסט״, אומר אדם נוסף שנאזק.

״לארדואן הייתה דילמה״, כתב דונדאר בעיתונו, ״הוא לא יכול היה להפריך את הסיפור, ולכן בחר לצנזר את הפרסום ואיים על העיתונאי הקשור בכך – עלי״.

כדי לאשר שלא היה מדובר בסוד מדינה, אלא בסוד אישי שלו, ארדואן הגיש נגדי תביעה באופן אישי

קצת בדומה למה שקרה בליל ההפיכה, ארדואן עלה לשידור חי באחד מערוצי הטלוויזיה הטורקיים ואמר (הפעם לא דרך האייפון): ״האדם שכתב את הסיפור הזה ישלם על כך מחיר כבד; לא אתן לו להתחמק ללא עונש״. הוא הוסיף שהצילומים הם ״סוד מדינה״ ושפרסומם הוא ״פעולת ריגול״. דונדאר לא יכול היה לפרש את זה אחרת: ״כדי לאשר שלא היה מדובר בסוד מדינה, אלא בסוד אישי שלו, הוא הגיש נגדי תביעה באופן אישי״.

אבל האיומים של הנשיא לא עצרו את דונדאר. בתחילת יוני עיתונו פרסם חומרים נוספים, מהלך שהרתיח את ארדואן. הוא דרש שני מאסרי עולם לדונדאר בעוון ״בגידה״ ו״השגה ופרסום חומרים מסווגים למטרת ריגול״. ב-26 בנובמבר, עשרה ימים אחרי שקיבל את ״פרס חופש העיתונות״ מארגון ״כתבים ללא גבולות״, דונדאר נעצר ביחד עם ארדם גול, ראש סניף אנקרה של העיתון, שהיה חתום גם כן על חלק בסיפור.

בתביעה שהגיש ארדואן נטען שהעיתון של דונדאר ״הצטרף לפעולותיהם״ של תומכי פטהוללה גוּלֵן, יריבו הפוליטי המתגורר כיום בפנסילבניה. פעולות המנסות ״ליצור תפיסה לפיה הרפובליקה הטורקית סייעה לארגוני טרור״ – טענה שנחזור לעסוק בה בהמשך. צילומי הווידאו המזויפים שדונדאר קיבל מארגונו של גולן, נטען בתביעה, הם עדות לכך.

גם שר המשפטים הטורקי הגיב לפרשה כשהצדיק את ארדואן בתירוץ ש״כל מדינה בעולם רגישה במידה כזו או אחרת לביטחונה״, והזכיר את מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג', ואת אדוארד סנודן שהדליף סודות מתוך האן-אס-אי האמריקני, כדוגמאות לאנשים הנרדפים על ידי המערב בגלל המידע שחשפו. שגריר ארה״ב בטורקיה אמר בתגובה לדבריו: ״אנחנו רודפים אחרי אלה שמדליפים את המידע, לא אחרי אלה שמפרסמים אותו״.

״שני ניסיונות התנקשות״

עם דונדאר, המבוקש הטורקי מס' 1 (אחרי גולן), אני מצליח לשוחח לזמן קצר פנים מול פנים דרך הסקייפ, אחרי הרבה מאוד מכשולים. זה קורה לראשונה בחודש יולי 2016, יומיים אחרי ניסיון ההפיכה וכשמונה חודשים אחרי שנכלא.

בדומה לגיבור הסרט ״אקספרס של חצות״ (1978) שלא זכה למשפט הוגן והעביר שנים רבות בכלא הטורקי, רבים בטורקיה חשו כי מערכת המשפט מתכננת להוציא גם את דונדאר כשעיר לעזאזל במשפט ראווה מתוכנן.

דונדאר חשב שימתין ״שנתיים-שלוש בכלא״ עד שתתקבל הכרעת הדין בעניינו. להפתעתו הוא שוחרר הרבה קודם לכן, אחרי כשלושה חודשים בלבד בתחילת פברואר 2016. בית המשפט קבע במפתיע שהחזקתו בכלא עד מתן גזר הדין, מפרה את חופש הביטוי ומסכנת את בטחונו האישי.

תמונה: Adem Altan/AFP/Getty Images

החיים בכלא היו קשים עבורו. בין היתר פגעו בו מאמרים וחדשות שפורסמו בזמן שהותו שם והשמיצו אותו ואת משפחתו. את הזמן בין הקירות הגבוהים באיסטנבול הוא ניצל כדי לכתוב את זיכרונותיו, ובאמצעות עורך דינו, פנה בכתב לכמה שועי עולם. ״פניתי לראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, לאנגלה מרקל ולכל מי שעלה בדעתי״, הוא ציין במכתב ששלח לתקשורת.

דונדאר לא מצטער על שום דבר שעשה. הדברים שפרסם הראו, לדבריו, שטורקיה שקועה עד הצוואר במלחמה בסוריה, והוכיחו מעבר לכל ספק שהיא מעבירה נשק מעבר לגבול, ככל הנראה לטרוריסטים קיצוניים.

אחרי ששוחרר חייו השתפרו, אין ספק בכך. אבל הבעיות לא הסתיימו. מדי כמה ימים הוא נאלץ להגיע לשימוע בבית המשפט, בו בילה יותר זמן מבחדר העריכה, שם החלו להיערם על שולחנו מכתבי תמיכה שקיבל ולא נפתחו.

בחודש מאי 2016 חלה תפנית נוספת בעלילה – בית המשפט החליט סוף סוף על גזר דינו. אבל במהלך הכרעת הדין, כשדונדאר יצא להפסקת קפה ביחד עם אשתו ועם עיתונאי נוסף, הגיח לפתע משום מקום אדם גבוה, לבוש בחליפה. הוא שלף אקדח והחל לירות ממרחק שני מטרים לכיוונו של דונדאר. ״אתה בוגד״, צעק לעברו המתנקש לפני שירה.

האיש שניסה להתנקש בג'אן דונדאר ביציאה מבית המשפט. חבר אופוזיציה ואשתו של דונדאר מתנפלים עליו | תמונה: Can Erok/Cumhuriyet Newspaper via Getty Images

באורח נס דונדאר לא נפצע. חברו נשרט באורח קל ברגלו. בווידאו אפשר לראות כיצד אשתו של דונדאר וחבר אופוזיציה, מתנפלים על המתנקש ומנסים לעצור אותו. כמה שניות אחר כך מגיעים השוטרים ומקיפים את היורה, שזורק את אקדחו, ונשכב על הרצפה.

״בתוך שעתיים חווינו שני ניסיונות התנקשות״, אמר דונדאר לאחר שהוקרא גזר דינו, ״אחד נעשה עם אקדח, והשני בבית המשפט״. הוא נידון למאסר של חמש שנים ועשרה חודשים בגין הדלפת סודות מדינה. ״הכדור שנורה לא ניסה להשתיק רק אותנו… כולנו צריכים לאזור אומץ ולהגן על חופש העיתונות ועל חופש המידע״.

מאז הכרעת הדין, ועד שיסתיים שלב הערעורים, הוצמדה לדונדאר שמירה, סיטואציה שלא היה לו פשוט להתרגל אליה. שישה גברים ליוו אותו כל הזמן, לכל מקום שהלך. הוא סיפר שלפעמים החל לתהות, האם הגברים האלה היו לידו כדי לשמור עליו או כדי לצפות בו.

לקראת סוף חודש יוני 2016, אחרי שיחות רבות למערכת העיתון, נאמר לנו שדונדאר יצא לחופשה לקראת מועד הערעור הבא. כשחזר ממנה, אמרו לנו שהוא מיד יצא לעוד אחת. זה נראה לנו מוזר, וכשהתעקשנו לדעת פרטים נוספים, אחת העיתונאיות במערכת אמרה לנו ש״כל מיני דברים קורים במערכת, יש בעיות״.

מאוחר יותר התברר לי שדונדאר בכלל לא יצא לחופשה. במהלך התכתבויות רבות בינינו, הוא מקפיד לא למסור פרטים לגבי מקום הימצאו מחשש ששירותי הביון הטורקיים יעלו עליו. אני מצליח לתפוס אותו לשיחת סקייפ יומיים אחרי ניסיון ההפיכה, שיחה שלא נמשכת זמן רב מאותו חשש. מדבריו אני מבין שהוא כבר לא בטורקיה, אלא טס לחו״ל, לאירופה, ושלא ברור מתי ואם בכלל יחזור לביתו (נכון למועד כתיבת שורות אלה).

החשש והזהירות בה הוא נוקט, הזכירו לי באותם רגעים עיתונאים ופעילי זכויות אדם סינים שראיינו, שמודעים לכך שכל שיחה שלהם מנוטרת וחוששים לגורלם.

קונספירציה או ראיות מוצקות?

דבר דומה כמעט קרה לארן ארדם, חבר ״מפלגת העם הרפובליקנית״ המשתייכת לאופוזיציה. ארדם אזר אומץ והעלה לדיון בפרלמנט הטורקי נושא נפיץ ושנוי במחלוקת: גז הסארין. באוגוסט 2013 נורו מספר טילים שנשאו את הגז הקטלני לכיוון אזור ע'וטה שבדמשק. לפי דיווחים שהתפרסמו בכלי התקשורת בעולם, יותר מ-1,400 איש נרצחו, ביניהם 426 ילדים. האשמה לכך הוטלה על משטר אסאד.

החקירה גילתה שכמה אזרחים טורקים נשאו ונתנו עם נציגי דאע״ש לגבי אספקת הגז הקטלני סארין. העדויות בתיק כוללות גם האזנות סתר

ארדם הראה העתק מתיק חקירה שמספרו 2013/120, שנפתח על ידי משרד התובע הכללי בעיר אדנה שבדרום טורקיה. לדבריו, החקירה גילתה שכמה אזרחים טורקים נשאו ונתנו עם נציגי דאע״ש לגבי אספקת הגז הקטלני. העדויות בתיק כוללות גם האזנות סתר.

״יש הקלטות שיחה שמדברות על המשלוחים, כמו 'אל תדאג לגבי [מעבר] הגבול, אנחנו נדאג לזה״, אמר ארדם בראיון לרשת הטלוויזיה הרוסית RT. ״הקלטות השיחה שנאספו בתיק החקירה הראו את כל הפרטים: מהיכן המשלוח עמד להתבצע, ועד לאיך הוא הוכן; מהתוכן שבמעבדות ועד למקור החומרים; באיזה משאיות הם התכוונו להשתמש, באילו תאריכים וכו'. מא' ועד ת', הכול תואר והוקלט״.

ארדם הוסיף כי לפי חלק מהראיות, היה מעורב בפרשה גם תאגיד טורקי לייצור חומרים כימיים (MMEK), הנמצא בשליטת הממשל הטורקי. ״כשקראתי את כתב האישום, ראיתי בבירור שלאנשים האלה [שהעבירו את הגז] יש קשרים עם תאגיד MMEK של טורקיה, ושהם לא חוששים לחצות את הגבול״.

פתהוללה גולן, יריבו הפוליטי של ארדואן, "נתלה" ברחובות איסטנבול | תמונה: Adem Altan/AFP/Getty Images

הראיות שאסף התובע הכללי במהלך חקירתו, אמר ארדם, הובילו את הרשויות באדנה לערוך פשיטות ולעצור 13 חשודים. ״אבל שבוע לאחר מכן, מונה במקומו תובע אחר, שהשתלט על כתב האישום״, אמר ארדם. ״כל העצורים שוחררו. הם עזבו את טורקיה דרך הגבול לסוריה… המשלוח בוצע, כי אף אחד לא עצר אותם״.

מה קרה שם מאחורי הקלעים שאיפשר לגז סארין לעבור כביכול לטרוריסטים? כנראה שלעולם לא נדע, מכיוון שאחרי הדיון בפרלמנט נפתחה נגד ארדם חקירה באשמת ״בגידה״. ארדם פרסם הצהרה שבה כתב כי קיבל איומים על חייו ברשתות החברתיות, ושכתובת מגוריו פורסמה בפומבי כדי שההמון יוכל לתקוף אותה.

ובכל זאת, יש מקום לתהות האם יכול להיות שיש משהו בטענותיו של ארדואן. האם ייתכן שכל זה קונספירציה של מתנגדי משטר שניסו לפגוע בתדמיתה של טורקיה ולהפיל את ״הסולטאן״ שלה?

האם ייתכן שג'אן דונדאר נפל בפח כשהוזן בסרטוני וידאו וצילומים שגויים שהמציאו מתנגדיו של ארדואן? והאם יכול להיות שארדם תפר תיק חקירה שלם שלא בוצע מעולם, המציא עדויות ושיחות טלפון מוקלטות, כדי שיוכל לעמוד חשוף לגמרי בפני הפרלמנט ולטעון בראש מורם שמשטרו של ארדואן העלים עין מהעברת גז סארין לסוריה?

ארדואן וארגוני הטרור

שתי הפרשות האחרונות מצטרפות לעדויות חוזרות ונשנות, שהמשטר הטורקי רכש במשך שנים נפט מדאע״ש, דבר שגם אותו דחה על הסף ארדואן. כידוע, לטורקיה אין משאבי נפט. בעבר היא קיבלה חלק גדול מהנפט שלה מרוסיה, דבר שהשתנה בעקבות המתח שנוצר בין המדינות.

כל זה קרה כאשר מעברו השני של הגבול ארגון דאע״ש ניסה להיפטר מעודפי הנפט שברשותו. הארגון כל כך רצה להיפתר מהנפט שהחזיק, עד שהסכים, על פי דיווח בפייננשל טיימס, למכור אותו בהנחה של 20 אחוז מתחת למחיר השוק.

איך זה נעשה? לפעמים מקומיים מילאו בנפט ג'ריקנים של 50 ליטר שנשאו לכיוון הגבול ברגל או על גבי חמורים או סוסים. במקרים אחרים הנפט הועמס למשאיות, שבדרכן לגבול עם טורקיה עברו דרך כמה מתווכים ומבריחים. היו מקרים שבהם המשאיות גם הופצצו על ידי הכוחות המערביים. הכול תועד בצילומי לוויין, כך שארה״ב, רוסיה וישראל מודעות לגמרי למה שקורה ולאן הנפט מגיע.

דאע״ש נהנה מכסף מאנקרה, מכיוון שטורקיה רוכשת ממנו נפט

לכן אין זה מפליא ששר הביטחון לשעבר, משה יעלון, האשים את טורקיה שהיא מסייעת לארגון הטרור: ״דאע״ש נהנה מכסף מאנקרה, מכיוון שטורקיה רוכשת ממנו נפט״, אמר במסיבת עיתונאים ביוון.

גם רוסיה הוציאה הודעה רשמית שטורקיה ייבאה נפט מדאע״ש, ואף קראה להתפטרותו של ארדואן. בתגובה לכך אמר ארדואן, שהוא יתפטר רק אם יהיו ראיות מוצקות לטענות, והדגיש שהטענות שגויות.

האם גם זו קונספירציה שנועדה להפיל אותו?

בינתיים ארדואן ונאמניו בשלטון משתמשים בתווית ה״טרוריסט״ בחזרה נגד כל מי שמעז לבקר אותם. כולל עיתונאים, אנשי אקדמיה ובמיוחד נגד ארגונו של פתהוללה גולן, שהוגדר כטרוריסט מסוכן יותר מאוסאמה בין-לאדן וכאכזרי יותר מדאע״ש.

שר הביטחון לשעבר, משה יעלון. התנגד לחידוש הקשרים עם טורקיה עד שזו תפסיק לרכוש נפט מדאע"ש | תמונה: Menahem Kahana/AFP/Getty Images

למרבה האירוניה, זה קורה כאשר ארדואן מאפשר לחמאס לפעול ממשרד באיסטנבול ולהכווין ממנו פעולות טרור נגד ישראל בשטחי הגדה. ביניהן חטיפת ורצח שלושת הנערים הישראלים באזור חברון ביוני 2014, והירי בבני הזוג הנקין שנרצחו לעיני ארבעת ילדיהם באוקטובר 2015. על הפעולות לקח אחריות צאלח אלעארורי, חבר הלשכה המדינית של חמאס שניהל את המשרד בטורקיה.

אמנם לאחרונה, במסגרת הסכם הפיוס עם ישראל, ארדואן אמור למנוע ממשרד החמאס באיסטנבול להכווין פעולות טרור נגד ישראל, אולם הוא עדיין ימשיך לספק עבור הארגון הרצחני מחסה ותשתית לפעילות.

כך גם הוא עושה עם מנהיגי תנועת ״האחים המוסלמים״ שמקבלים מקלט מדיני ומפעילים מאיסטנבול ערוצי טלוויזיה בערבית המסיתים לפעמים לאלימות ובמקרים מסוימים גם מתירים לבצע פיגועים.

וארדואן כנראה יודע שכשאתה משחק באש לפעמים אתה נכווה. אולי זה מסביר מדוע הסתכסך בשנה האחרונה עם דאע״ש, שהחליט להתחיל לבצע פיגועי טרור גם בטורקיה.

*סייע באיסוף החומרים: ד״ר אברם מזרחי

תמונה: Oli Scarff-Getty Images_Fotolia

ערב המשבר הכלכלי של 2008, מי שהיה אז נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, מרווין קינג, נראה תשוש. בראיון שנתן לתקשורת הוא נשען קדימה על שולחנו כאילו הוא סובל מכאבי גב עזים, ובין נשימה לנשימה נשמע מוטרד עמוקות מעוצמת המשבר שהכה בשווקים. ״זו הקטסטרופה הכלכלית הגרועה ביותר שהייתה מזה 100 שנה״, הוא אמר.

אבל בשיחה שאני עורך איתו בחודש יולי האחרון, מי שהיה עד לא מזמן האיש החזק בכלכלה הבריטית, נשמע שונה לגמרי. כאילו השתחרר מהשרשראות שכבלו אותו אל כתלי הבנק המרכזי של אנגליה – מוסד עם פז״ם של יותר מ-300 שנה שנהוג להניח שהמציא את ״אמנות הבנקאות המרכזית״ – הכוללת התערבות בכלכלה באמצעות הדפסת כספים, קביעת שערי ריבית, פיקוח על המוסדות הפיננסיים ולמעשה כמעט כל מה שקורה בכלכלת המאקרו המודרנית.

קינג יושב כיום בביתו ומרגיש חופשי הרבה יותר לדבר על הבעיות בכלכלה העולמית ועל התהפוכות האחרונות שעוברת אנגליה ויעברו גם מדינות אחרות. מן הסתם, אם יש בעיות בכלכלה ובשיטות שלה, האנשים שנמצאים בתוכה הם הראשונים שישימו לב לכך. אלא שרוב הכלכלנים בסדר הגודל של קינג – שותקים.

מרווין קינג. "הבהרתי בכל פגישה פרטית, בין-לאומית ומקומית, שאלה הדעות שלי" | תמונה: Shaun Curry/AFP/Getty Images

כמובן שקינג אינו חריג שנפלט מהמיינסטרים של הכלכלנים. הוא הרי לא היה הופך לנגיד הבנק האנגלי אלמלא חונך באסכולות הכלכליות של תקופתו. בהתחלה בלימודי כלכלה רגילים בקינגס קולג' בקיימברידג' (מוסד שאחד מבוגריו הוא ג'ון מיינרד קיינס, אבי הכלכלה הקיינסיאנית), ובהמשך בלימודים גבוהים בהרווארד תחת הנחייתה של ג'נט ילן (כיום יו״ר הפדרל ריזרב האמריקני).

אולם בעת שירותו כנגיד הבנק המרכזי של אנגליה, תקופה שנמשכה עשור והסתיימה ב-2013, משהו קרה לו – קינג החל לחשוב מחדש על הכלכלה שלמד ועל היסודות שבבסיסה, וחיבר על כך ספר – The End of Alchemy. ״הניסיון שלי במהלך המשבר הכלכלי האחרון שינה את הדרך שבה אני חושב על כלכלה. לא רק על הבנקים ועל השווקים, אלא גם על דברים עמוקים הרבה יותר״, הוא מסביר לי בראיון.

״לורד קינג״, כפי שעוזרו מקפיד לכנות בהתכתבויות בינינו (על שם תואר האצולה שקיבל ממלכת אנגליה), אינו מחשיב עצמו רק ככלכלן מבריק וכמתמטיקאי מוכשר, אלא גם, ואולי אף יותר, כפילוסוף, כמתבקש מאיש האצולה הבריטית ומאדם במעמדו. על מדף הספרים בביתו הוא מחזיק את שייקספיר, גֶתה ואנשי רוח נוספים מהם שאב השראה, לצד ספרים של מדינאים בריטיים ואמריקנים ופסלים של בנג'מין פרנקלין ואלכסנדר המילטון.

הבנקים המרכזיים כיום מאמינים שהעולם ימשיך לצמוח ושהמדיניות שלהם תוכל לחולל את זה. אבל הניסיון שלי מראה שזה פשוט לא נכון

זה כמובן השפיע על האופן בו ביצע את תפקידו. אחד המהלכים הראשונים שעשה כנגיד בנק למשל, היה לפתוח את מה שהוא מכנה ״History Dining Club״, שבו ישב עם צוות הנהלת הבנק ודן, על כוס תה ועוגה, בשיעורים כלכליים מההיסטוריה. קינג אף הגדיל את משקלה של ההיסטוריה בבחינות הקבלה לבנק.

״אחת הבעיות כיום היא שכשכלכלנים חושבים על בעיות כלכליות הם משתמשים במודלים צרים להחריד… הם מאמינים שהעולם ימשיך לצמוח באופן נורמלי, ושהמדיניות המוניטרית תמיד תוכל לשמור על הצמיחה הזו ולחולל אותה.

״אבל הניסיון שלי בעשור האחרון מראה שזה פשוט לא נכון. לכלכלנים האלה אין מושג מה הולך. אנחנו נמצאים כיום בחוסר איזון קיצוני – המדיניות המוניטרית אינה מספיקה כדי להחזיר אותנו לנתיב צמיחה בר קיימה. הבנקים המרכזיים בעולם לא מכירים בכך, ועד שלא יכירו בכך, לא נוכל לאבחן נכון את הבעיה, נקודה״.

סוף ההיסטוריה

כדי להסביר את המצב הבעייתי שאליו הגענו ומדוע הוא מוביל אותנו למשבר כלכלי נוסף, קינג הולך אחורה בזמן, לנפילת חומת ברלין ב-1989. ״אנשים אמרו בזמנו שזה סוף הקומוניזם וסוף הסוציאליזם, ואולי סוף ההיסטוריה״, הוא אומר. ״אבל למעשה זה יצר שורה של התרחשויות שהובילו למשבר הגדול הבא – הגדול ביותר בהיסטוריה, ב-2008״.

נפילת חומת ברלין סימנה במובן מסוים את ניצחון השוק החופשי. מדינות בשווקים המתעוררים כמו סין, החליטו לנצל את כוח האדם הזול שלהן, את השכר הנמוך, ולייצא את הסחורות שייצרו בזול לכלכלות המערב, במיוחד לארה״ב ולאירופה. כך למשל החלה הכלכלה הסינית לצמוח בקצב מהיר.

שנגחאי. "המערכת הפיננסית של סין בצרות", אומר קינג | תמונה: Fotolia

אחת האסטרטגיות של אותן מדינות לחיזוק הייצוא הזול הייתה לשמור על שער חליפין נמוך (מטבע חלש) ביחס לדולר. ״וזה עבד״, אומר קינג, ״במיוחד במקרה של סין, שחלקה בייצוא העולמי צמח מ-2 אחוזים ל-12 אחוז בתוך שני עשורים״.

אבל בה בעת נצפתה תופעה לא צפויה – הציבור במדינות האלה המשיך לחסוך יחסית הרבה. בסין התופעה הייתה בולטת במיוחד – הציבור הורגל לעבוד קשה תחת עינו הפקוחה של המשטר, פעמים רבות ללא תוכניות פנסיה וללא עתיד ברור לילד האחד, ולכן האמין שעליו להמשיך לחסוך לכל צרה שלא תבוא.

בניגוד לסין, במערב, ובמיוחד בארה״ב, הציבור פעל הפוך – הוא הוציא מכיסו ומחסכונותיו ו״בזבז״ מתי שהתאים לו, בהתאם להכנסתו באותה שנה. הפער בין ״הבזבוזים״ במערב והחיסכון הקיצוני והגדול במדינות המתעוררות הוביל לירידת הריביות ארוכות הטווח בעולם. מדוע? קינג מסביר שנהוג לחשוב שהבנקים המרכזיים קובעים את שיעור הריבית, דבר נכון בהחלט לגבי ריביות קצרות טווח (שמשפיעות על הלוואות לטווחים קצרים של חודש או פחות).

יו"ר הפדרל ריזרב ג'נט ילן | תמונה: Win McNamee/Getty Images

בטווחים קצת יותר ארוכים הריביות בשווקים מושפעות ממה שחושבים שיעשו הבנקים המרכזיים. בטווחים עוד יותר ארוכים, כמו עשור למשל, הריביות נקבעות על ידי האיזון שבין ה״בזבוזים״ וה״חיסכון״ בעולם. הבנקים המרכזיים מגיבים לשינויים האלה כאשר הם קובעים את הריביות קצרות הטווח.

״אנחנו במערב לא נשארנו אדישים לכך״, אומר קינג. ״ראינו שיש לנו גירעון במאזן המסחרי, כי מדינות רבות התעקשו לייצא אלינו במקום לייבא מאיתנו, מה שצפוי היה להוריד את הצמיחה שלנו. אבל במקום להתנגד לריביות הנמוכות, מה שעשינו בבנקים המרכזיים היה לומר, ובכן – נוריד עוד יותר את הריביות (קצרות הטווח, א״ל) כדי לעודד את הציבור ללוות כספים ולהשקיע, דבר שיגדיל את הצמיחה בחזרה.

״הטעות הגדולה בכל זה הייתה שהתבלבלנו בין שני מושגים: תוצאה יציבה ותוצאה בת-קיימה. הורדת הריבית הובילה לתוצאה יציבה בכמה פרמטרים שניסינו להשיג במשך שנים, אבל מה שקרה מאחורי הקלעים היה שחוסר האיזון בין המדינות השונות ובתוך כל מדינה ומדינה התחזק. השווקים פשוט לא יכולים להתמודד בטווח ארוך עם ריביות שכל הזמן יורדות ויורדות.

נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג | תמונה: Adi Cohen Zedek/Wikipedia

״זה קרה לפני המשבר של 2008, וזה קורה גם מאז המשבר. שום דבר לא השתנה, כי חוסר האיזון לא תוקן. כיום לבנקים מרכזיים רבים בעולם, במיוחד באירופה וביפן, יש כבר ריביות שליליות. אם נמשיך כך, בסופו של דבר הבנקים ישלמו לנו כדי שנלווה מהם. ככה לא אמור לפעול השוק״.

בה בעת, בגלל הריביות הנמוכות שגרמו לציבור ללוות ולהשקיע, מחירי הנכסים בכל העולם עלו – נדל״ן, מניות ואפילו יצירות אמנות. כך גם גדל החוב שהחזיקו האנשים כלפי הבנקים, מהם הם לוו את הכספים. מה עשו הבנקים? לוו גם הם יותר כספים כדי שיוכלו להלוות יותר לציבור (הם הגדילו את המינוף שלהם). כך הם הגיעו לנקודה מסוכנת ושברירית. ובקיצור, כשיום אחד הבנקים לא קיבלו בחזרה את ההלוואות שנתנו, הם החלו ליפול.

קינג מספר על יום אחד ב-2006 כשהגיע אליו מנהל בנק סקוטי כושל ואמר לו: ״אני ממש מצטער, אבל אם לא אלווה מהבנק המרכזי שלך כספים, הבנק שלי יתמוטט״.

מה עשה קינג? הלווה לו כספים כנגד ביטחונות שאמורים להבטיח שהבנק הסקוטי יפרע את ההלוואה בעתיד. איזה ביטחונות? משכנתאות שהציבור מחזיק בבנק. ״שאלתי את הצוות שלי: מה אנחנו יודעים על המשכנתאות האלה? 'כלום' הם ענו לי. אבל לא הייתה לנו ברירה, אלא למצוא פתרון כיצד להלוות כספים לאותו בנק״.

התנאים שהיו לפני המשבר של 2008 עדיין כאן. כמעט כלום לא השתנה. זה מוביל אותנו למשבר נוסף

כך גם פעלו יתר הבנקים המרכזיים. הם הדפיסו כספים והלוו אותם לבנקים הנכשלים. ״זה סוג של משכך כאבים״, אומר קינג. ״אבל כיום, כמה שנים אחרי המשבר, אנחנו ממשיכים להדפיס כספים, ממשיכים להוריד את הריבית, ואנחנו לא רואים שהמצב משתפר. אנחנו לא היכן שאנחנו אמורים להיות. איכות החיים של הציבור לא משתפרת כפי שהייתה אמורה להשתפר. אמנם התפוקה גדלה, אבל זה קורה רק בזכות ריביות נמוכות להחריד והדפסת כסף בכמויות חסרות תקדים. ההתאוששות בארה״ב ובבריטניה דועכת, יפן במצב לא מזהיר וחלק נכבד ממדינות גוש האירו בצרות. הצמיחה בסין בהאטה כבר כמה שנים, והמערכת הפיננסית שלה בצרות״.

ומי אשם בבעיה? בניגוד לאינספור ספרים שנכתבו אחרי המשבר ומצביעים על כלכלנים תאווי בצע בוולסטריט, קינג מצביע דווקא על עצמו ועל חבריו בבנקים המרכזיים שקיבלו החלטות שגויות ויצרו חוסר איזון עצום בכלכלה העולמית – דבר העשוי להוביל למשבר כלכלי נוסף.

״הם ממשיכים לטעות כי הם מקבלים החלטות על סמך מודלים מתמטיים צרים להחריד. המודלים שלהם מסיקים מסקנות על סמך קורלציות מהעבר. אבל בגלל חוסר האיזון שנוצר, המסקנות שלהם כבר לא נכונות.

״אנחנו צריכים למשל תיאוריה חדשה שתסביר מדוע בזמן שהריביות ברחבי העולם נמוכות כל כך, הביקושים גם הם חלשים כל כך. זו לא תופעה זמנית שתיעלם מעצמה, אלא תוצאה של היווצרות חוסר איזון. המודלים המתמטיים לא יכולים להסביר את זה״.

כלכלנים רבים עובדים בתוך הפרדיגמה הקיימת… זה מצער מאוד. צריך להרחיב את זה

אבל קינג לא עוצר כאן, והולך רחוק עוד יותר. ״כלכלנים מוכרים כיום תחזיות לגבי העתיד, מתוך רצון לספק לציבור תחושת ודאות״, הוא כותב בספרו. ״אבל אין ודאות, אז למה אנחנו לא רוצים לקבל את העובדה שהעתיד נמצא מעבר לשליטתנו?״

את הרעיון הזה שאב קינג מג'ון מיינרד קיינס, אבי הכלכלה הקיינסיאנית ואחד הכלכלנים החשובים של בריטניה. קיינס טען שהעתיד אינו ידוע, ולכן כשאנחנו הופכים את אי-הוודאות הקשורה בו לוודאות, אנחנו למעשה משלים את עצמנו. בדיוק מה שעושים הבנקים המרכזיים, לפי קינג, שמשלים את עצמם ואת הציבור.

איך כלכלני המיינסטרים בעולם מקבלים את מה שאתה אומר?


״כלכלנים רבים לא חושבים בדרך הזו. הם עובדים בתוך הפרדיגמה הקיימת, וזה גם מה שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להתקבל לעבודה באוניברסיטה ולהתקדם בקריירה. זה מצער מאוד. אני לא אומר שצריך לנטוש לגמרי את מה שאנחנו משתמשים בו, אלא להרחיב את זה. המודלים שנמצאים בשימוש אצל הכלכלנים המוניטריים בבנקים המרכזיים הם פשוט צרים מדי״.

לפרק את גוש האירו

אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להבריא את הכלכלה העולמית? אני שואל את קינג.

קינג מציע בשלב הראשון להגמיש את שערי החליפין בעולם – שבמלים פשוטות זה אומר לפרק קודם כל את גוש האירו, מהלך שישפיע על הכלכלה העולמית כולה ויעצב אותה.

כדי להבין מדוע קינג חושב שההצעה שלו היא הצעד הראשון בדרך להבראת הכלכלה, ואיך בדיוק היא תעבוד, צריך קצת רקע. כשגוש האירו הוקם בשנות ה-90, הרעיון המרכזי היה ליצור אזור עם שער חליפין אחיד. זה היה הימור, שדרש אמון ושיתוף פעולה בין המדינות החברות.

אבל נוצרה כאן בעיה: כל מדינה ומדינה שנכנסה לגוש האירו הגיעה עם פרמטרים כלכליים שונים לגמרי משכנתה. חלק מהמדינות נכנסו לגוש האירו עם רמת שכר גבוהה יחסית למדינות אחרות בגוש ועם אינפלציה שונה.

דיווויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. הציבור הבין שמה שהבטיחו לו אינו מה שיש | תמונה: Odd Andersen/AFP/Getty Images

מכיוון שהריבית בגוש היא אחידה, היא הובילה לעיוותים בכלכלות של המדינות השונות. אצל חלק מהמדינות היא גרמה לעליית האינפלציה עוד יותר. ״מאז שהוקם גוש האירו ועד 2013, מחירי הסחורות והשירותים עלו ב-16 אחוז בגרמניה, ב-25 אחוז בצרפת, ב-33 אחוז ביוון, ב-34 אחוז באיטליה, ב-37 אחוז בפורטוגל וב-40 אחוז בספרד״, כותב קינג.

העיוותים גרמו גם לחלק מהמדינות להיות תחרותיות פחות מאחרות. מדינה כמו גרמניה מייצאת כיום הרבה יותר מאשר היא מייבאת, ומשקיעה את עודפי הסחר שלה בחו״ל. לעומתה, מדינות בחלק הדרומי של אירופה מייבאות יותר מאשר מייצאות, ולוות כספים מחו״ל כדי לממן את גירעון הסחר שלהן.

זה גם הוביל לבעיה קשה של אבטלה. עד אמצע 2015, שיעור האבטלה בצרפת היה יותר מעשרה אחוזים, כ-12 אחוז באיטליה ובפורטוגל, כ-22 אחוז בספרד ו-25 אחוז ביוון.

בסוף 2009 פרץ המשבר הראשון בגוש האירו. זה קרה ביוון. התברר שהממשלה החדשה שנבחרה שיקרה לגבי הגירעון שלה שבמציאות היה גדול הרבה יותר מזה שדיווחה: במקום 7 אחוזים מהתמ״ג – 15 אחוז מהתמ״ג.

המצב הסתבך שנה לאחר מכן, כשיוון נזקקה להלוואה ופנתה לשווקים הבין-לאומיים, אבל גילתה שכמעט אף אחד לא רוצה להלוות לה. אז היא פנתה לחברותיה, מדינות הגוש, שהסכימו להקים קרן על סך 500 מיליארד אירו כדי לחלץ את יוון ומדינות נוספות שיזדקקו לכך. קרן שלא תספיק כמעט לשום דבר.

ביולי 2011 המשבר בגוש האירו קיבל תפנית, כשהתשואה על אגרות החוב של ממשלות יוון, אירלנד ופורטוגל קפצו לשיא של כמעט כל הזמנים, והפכו את ההשקעה בהן למסוכנת. איטליה, עם חוב ממשלתי של 1.7 טריליון אירו הצטרפה גם היא ״לחגיגה״.

מי שנקראה לדגל כדי להציל את חברותיה הייתה גרמניה, שהחלה לגייס כספים עבורן. בערך באותו הזמן נשלח מכתב סודי מנשיא הבנק האירופי המרכזי לראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, ודרש שאיטליה תבצע קיצוצים דרסטיים בהוצאותיה, לצד מספר רפורמות בשוק העבודה. כשהמכתב נחשף הוא הוביל להיחלשות ממשלתו של ברלוסקוני, שהתפטר בסוף אותה שנה.

בתחילת 2012 הזרקור חזר שוב ליוון, שהייתה המדינה הראשונה באירופה שחווה שפל כלכלי בעוצמה גדולה יותר מזו שנרשמה בתקופת המשבר הגדול של שנות ה-30 בארה״ב. במארס 2012 היא פשטה רגל, או ליתר דיוק – ארגנה מחדש את החוב שלה כשהעבירה אותו מהסקטור הפרטי במדינה למוסדות שונים באיחוד האירופי, ביניהם קרן המטבע הבין-לאומית.

כבר נדמה היה שיוון יוצאת מגוש האירו, אבל ברגע האחרון הגיעה הבטחה מהבנק המרכזי של אירופה – ״שיעשה הכול״ כדי לשמור על מדינות הגוש מאוחדות. במילים פשוטות, הבנק המרכזי מוכן לשקול לקנות את החוב של חלק מהמדינות. היו לכך השלכות. בקיץ 2015 החליט הבנק המרכזי, בסיוע קרן המטבע, להלוות כספי חילוץ ליוון בתמורה לשורה של קיצוצים במדינה. אבל בהצבעה ארצית שנערכה, דחו היוונים את ההצעה.

״גוש האירו בדרך למשבר פוליטי וכלכלי״, אומר קינג. ״נוצר כאן מצב שבו אי אפשר להתקדם וגם אי אפשר לסגת. המצב פשוט נשאר כמו שהוא, בתקווה שמשהו ישתנה. אבל שום דבר לא ישתנה.

״מה שאתה יכול לראות כיום הוא מאבק פוליטי בין אלה שהיו רוצים ליצור 'איחוד פיסקלי' – שזה למעשה משרד אוצר אירופי שבראשו יעמוד שר אוצר שיוכל לקבל החלטות לגבי כל המדינות החברות בגוש (ובכך לעקוף את הריבונות שיש למדינות החברות על החלטות פנימיות הקשורות במסים ובהוצאות שונות בשטחן, א"ל), לבין כל שרי האוצר במדינות השונות שלא תומכים בכך. המתח הזה בין הצדדים גדול מאוד. בעיה נוספת של גוש האירו היא ההגירה. ההגירה הפכה לגדולה מאוד, ואני לא רואה לזה פתרון״.

למעשה הפתרון היחיד שקינג רואה הוא פירוק גוש האירו. ״יציאה מגוש האירו, פירושה שהמדינות שיצאו ממנו יסגלו שערי חליפין נמוכים הרבה יותר, שיאיצו את הצמיחה שלהן״, הוא מסביר. ״זה יאפשר להן לאזן מחדש את הכלכלות שלהן, ולהחזיר לשיעור נורמלי את האבטלה״.

היו לי אז את אותן השקפות עולם. אבל כנגיד בנק, זה לא היה תפקידי להסביר את הבעיות המרכזיות בכלכלה

אבל מנקודת מבט אחרת, שערי חליפין נמוכים יכניסו את המדינות למשחק סכום אפס – שבו כל אחת תנסה לגנוב ביקושים ממדינות אחרות. זה יקרה לא רק באירופה, אלא בכל העולם. 


״זה נכון. כולן ינסו לעשות את זה, גם מחוץ לגוש האירו, וזו הסיבה שנצטרך להגיע למצב שבו למדינות מסוימות יהיו שערי חליפין גבוהים יותר. מדינות כמו סין, גרמניה והולנד יצטרכו להתרגל לשער חליפין גבוה יותר. בלי זה, לעולם לא ניתן יהיה לאזן את הכלכלה העולמית.

״במצב הנוכחי, כשהעולם כמכלול פועל בקיבולת נמוכה, אני חושש ממצב שבו כל מדינה בעולם תנסה להחליש את שער החליפין שלה. אם העולם כמכלול יצליח להגיע לאיזשהו הסכם בין המדינות השונות, שבו חלק מהמדינות יסכימו לקבל שער חליפין גבוה יותר, כשלאחרות יהיה שער חליפין נמוך יותר, הביקוש בכלכלה העולמית יחזור לקיבולת מלאה״.

איך איטליה ויוון יצליחו להתמודד עם החובות הגדולים שלהן כאשר הן יצאו מגוש האירו? 


״העניין הוא שאני לא חושב שיוון תוכל להתמודד עם המצב הכלכלי שלה כחברה בגוש האירו. יוון צריכה להכיר בכך שהגיע הזמן לעזוב. זו הדרך היחידה שתאפשר ליוון להתמודד עם הבעיות הכלכליות שלה״.

קינג תוקף את הבעיה האיטלקית מאותו כיוון – הדרך היחידה של איטליה לשרוד כלכלית היא להתנתק מגוש האירו. ״איטליה לא צומחת כבר עשר שנים. המצב שלה קשה מאוד. מערכת הבנקאות האיטלקית במצב גרוע מאוד, ולא נראה שבאיטליה יש מערכת פוליטית המסוגלת להתמודד עם זה.

״אין ספק שאירופה תשלוף מתי שהוא תוכנית שתטפל בבעיות של הבנקים האיטלקיים. אבל ראינו את זה קורה כבר בעבר. בקרוב יפורסמו בדיקות חוזק לבנקים האירופיים. זה הסבב הרביעי של הבדיקות האלה, שאף אחת מהן לא הייתה מהימנה עד עכשיו. בכל פעם נעשה רק המינימום האפשרי כדי לאפשר לספינה להמשיך להפליג, וזו הבעיה – מה שהם עושים זה לתקן זמנית את הבעיות עד שמופיעות בעיות חדשות, במקום למצוא תוכנית ארוכת טווח. אם איטליה תעזוב, גם ספרד, פורטוגל, יוון וקפריסין עשויות להיפרד מהגוש״.

אתה מאמין שנראה בעתיד את גרמניה יוצאת מהגוש ומפרקת אותו? אתה חושב שזה אפשרי? 


״ברור שאני חושב שזה אפשרי. אבל זה תלוי במה שיקרה עם האיחוד הפיסקלי שהבנק המרכזי של אירופה רוצה להקים, ואיך יגיב הציבור הגרמני שעשוי להתמרד ולומר: 'שילמתי מספיק'. כיום גרמניה צריכה לשלם עבור מה שקורה בחלק מהמדינות באירופה, כדי שגוש האירו ימשיך להתקיים, בזמן שקיים סנטימנט אנטי גרמני חזק במדינות כמו יוון ואיטליה, יותר חזק מאז סיום מלחמת העולם השנייה״.

למה לא דיברת על זה בתקופת כהונתך?


״דיברתי על כך בפגישות פרטיות. היו לי אז את אותן השקפות עולם בדיוק. כנגיד הבנק, זה לא היה תפקידי להסביר מה לדעתי הבעיות המרכזיות כיום. אם הייתי עושה כך זו הייתה טעות גדולה. הבהרתי בכל פגישה פרטית, בין-לאומית ומקומית, שאלה הדעות שלי״.

נותר רק להמתין ולראות האם ההצעה של קינג תאומץ, והאם היא רק עוד סוג של משכך כאבים או באמת פתרון עמוק וגלובלי.

האם איטליה תהיה הסנונית שתבשר על התפרקות גוש האירו?

מאז המשבר הכלכלי, הבנקים האיטלקיים מתקשים לקבל בחזרה הלוואות שנתנו למשקי בית ולעסקים

1 בחמש השנים האחרונות (2015-2010), כמות ההלוואות שהבנקים האיטלקיים נתנו ולא קיבלו בחזרה בזמן שהובטח להם (וייתכן שגם לא יקבלו בעתיד) עלתה ב-85 אחוז ל-360 מיליארד יורו. שזה 18 אחוז מסך כל ההלוואות שהם נתנו.

מרבית ההלוואות האלה – 287 מיליארד יורו (מתוך 360) הן של חברות פרטיות.

2 בכל שנה הבנקים האיטלקיים מנסים ״להציל״ חלק מההלוואות (החובות) שלא הוחזרו אליהם ממשקי הבית ומעסקים. יש הלוואות שכבר אי אפשר יותר להציל ולא יוחזרו לעולם (מה שמכונה Bad Debts). מאז המשבר הכלכלי גדל משמעותית סוג ההלוואות הזה.

מרבית ההלוואות שלא מוחזרות לבנקים הן של חברות נדל״ן ובניית תשתיות. ירידת מחירי הנדל״ן באיטליה ביותר מ-14 אחוז מאז 2010 רק חיזקה את המגמה הזו.

3 הבנק שנפגע הכי הרבה מהלוואות שלא מוחזרות הוא Monte dei Paschi di Siena, הבנק השלישי בגודלו באיטליה. יותר משליש מההלוואות שנתן הוא לא קיבל בחזרה. בעיה דומה קיימת בכל סקטור הבנקאות באיטליה.

מאז משאל העם שנערך בבריטניה להיפרדות מהאיחוד האירופי, נפלו מניות הבנקים האיטלקיים בכ-30 אחוז, כנראה מחשש שאיטליה, ובראשה הבנקים, תהיה המכה הבאה שתנחת על האיחוד.

מפה: Fotolia

"אם ניתן יותר כוח לערים הן יוכלו לפתור בעיות שמדינות לא יכולות. קחי לדוגמה את אוקראינה ורוסיה – קשה לפתור את הקונפליקט כשנותנים לפוטין לנהל משא ומתן מול פוליטיקאי אוקראיני. אבל מה היה קורה אם היית מבקשת משני ראשי ערים לנהל משא ומתן זה עם זה ולחשוב איך לעבוד יחד? כשראשי ערים מדברים ביניהם הם יותר יעילים".

לפרופ׳ בנג׳מין ברבר, תיאורטיקן פוליטי, מומחה לדמוקרטיה ומחבר רבי מכר, יש חזון מעניין. הוא טוען שבמקום להמשיך במה שנתפסת בעיניו כשיטה כושלת, שבה מדינות מנסות אבל לא מצליחות לפתור בעיות מורכבות שצצות בזו אחר זו ברחבי העולם, כמו הגירה מסיבית והתחממות האקלים, ניתן לראשי ערים לפתור אותן. למה? כי הם האנשים המנוסים ביותר בפתרון בעיות – הם יודעים להיות פרגמטיים וענייניים.

הערים אומרות, אנחנו פותרות את הבעיות, אנחנו מייצרות 80 אחוז מהעושר של העולם, אנחנו רוצות תפקיד חשוב יותר

"תמיד האמנתי שלחיפה ולחברון יש סיכוי גדול יותר לשתף פעולה מאשר לישראל ולרשות הפלסטינית. אני לא מדבר רק על שיתופי פעולה כלכליים, אלא גם ביטחוניים. ראש העיר של ניו יורק לדוגמה, מייקל בלומברג, כבר יצר רשת מודיעין נגד טרור שאינה תלויה רק במידע שסוכנויות הביון הממשלתיות מספקות לה, אלא מתחברת לערים אחרות בעולם ומקבלת מידע מרשתות המודיעין שלהן".

אתה מדמיין עולם שבו הערים שולטות, כמו שהיה בעבר בפירנצה, באתונה וברומא?

"אני לא אומר שהמדינות ייעלמו. אני מדבר על איזון מחדש של מערכת היחסים בין המדינות לערים. בנציבות האירופית למשל יש ועדה שאחראית על האזורים והערים באירופה. הייתי רוצה שלערי אירופה תהיה ועדה על הנציבות האירופית. יש לממשלות נטייה טבעית לחשוב שערים הן מעין ׳חברות בת׳ שנמצאות בדרגה נמוכה בהיררכיה. כי התפקיד שלהן הוא לציית.

"אבל הערים אומרות, רגע אחד. אנחנו פותרות את הבעיות, אנחנו מייצרות 80 אחוז מהעושר של העולם. כדי לתקן דברים אנחנו צריכות יותר סמכות שיפוטית. אנחנו רוצות תפקיד חשוב יותר, שוויוני ושתהיה לנו אוטונומיה".

בנג'מין ברבר, היזם של פרלמנט ראשי הערים העולמי שיתכנס לראשונה בספטמבר

זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. בישראל ובמדינות רבות אחרות, הרשות המקומית נחשבת למערכת המסואבת במדינה. ראשי ערים לא תמיד חושבים על אינטרסים של אחרים.

"אבל זה נובע מכך ששיטת השלטון בישראל ובמדינות רבות אחרות היא היררכית – המדינה שולטת בערים. אם ראש עיר רוצה להיות אפקטיבי הוא חייב לעבוד עם המפלגות הלאומיות. אבל אם חושבים על זה, מרבית אוכלוסיית ישראל נמצאת בערים. כל האוניברסיטאות ומרכזי התרבות הם בערים. גם רוב העושר נמצא בערים. כספי המסים באים מהעיר ואז הולכים למדינה, אבל המדינה מבזבזת אותם על נשק ועל מלחמות. מצד שני האנשים שמביאים את הכסף (ראשי הערים, מ"מ) לא מקבלים ממנו מספיק בחזרה כדי לטפל בבעיות שלהם.

"כך שהכוח האמיתי נמצא בערים. אבל כשהמדינה גונבת את הכוח הזה וטוענת שהוא שלה, היא מכריחה את הערים לשחק משחק דומה. מה שאני רוצה לעשות זה להפוך את זה".

מעט תיאורטיקנים מצליחים להפוך את השקפת עולמם למציאות. אבל נראה שברבר, שנפגש וייעץ במשך תקופה לנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון, עבד עם המפלגה הדמוקרטית בגרמניה ואפילו ייעץ לקדאפי בנושאי דמוקרטיה, עומד להגשים משהו מחזונו.

בספטמבר הקרוב הוא יקים את מה שהוא מכנה "פרלמנט גלובלי של ראשי ערים" מכל העולם. 100 ראשי ערים ייפגשו בו, ביניהם מישראל ומהרשות הפלסטינית, כדי לנסות לדון יחד כיצד לפתור בעיות עולמיות חשובות כמו טרור, הגירה והתחממות כדור הארץ. וגם כדי לדון בשינוי שיטת הדמוקרטיה כפי שהיא היום. "אנחנו רוצים לבחון איך הערים יכולות לתקן את הבלגן שהמדינות עשו", אומר ברבר.

מתיקון ביוב לשלום עולמי

מספרים שלפני כ-30 שנה, ראש עיריית ירושלים טדי קולק אירח במשרדו מנהיגי כמה דתות – אימאמים, רבנים וכמרים. כל אחד בתורו סיפר לראש העיר את הנרטיב שלו והסביר למה דווקא לקהילה שלו מגיעה גישה למקומות הקדושים בירושלים. כשכולם סיימו את דבריהם קולק קם ואמר: "תחסכו ממני את הסיפורים שלכם, ואני אתקן את הביובים שלכם".

"זאת שורה נפלאה", אומר ברבר, שכתב על הסיפור על קולק בספרו "אם ראשי ערים היו שולטים בעולם" (2013). "כראש עיר אתה אומר לעצמך שאתה לא יכול לפתור את השאלות הנרטיביות ההיסטוריות הגדולות, את השאלות הדתיות, או את אלו הקשורות לאידיאולוגיה. אבל אתה יכול לגרום לאוטובוסים לנסוע, אתה יכול לתקן את הביוב ואתה יכול להפוך את ירושלים לעיר אפקטיבית עבור כולנו, לכל האנשים מכל הדתות".

אנחנו מנסים לפתור את הבעיות הגלובליות של המאה ה-21, עם שיטות מהמאה ה-17

איך מתיקון ביוב הסקת שהפתרון הוא לתת לראשי הערים יותר סמכויות?


"הדבר הראשון שצריך להבין הוא שמדינות הלאום לא מתפקדות כמו שצריך, ושאנחנו מנסים לפתור את הבעיות הגלובליות של המאה ה-21, עם שיטות מהמאה ה-17". ברבר מסביר שלפני 400 שנה נמצאה צורת שלטון חדשה שהתחילה באירופה והתפשטה לכל רחבי העולם: מדינות הלאום. לפני זה היו אימפריות וערי מדינות.

"המדינות קמו במאות ה-16 עד ה-18 כדי ליצור סוג של ממשלה שתאפשר לנבחרי ציבור לטפל בכל הבעיות שיש לאנשים בתוך גבולות מסוימים", הוא מסביר. "כך נוצר הלאום הצרפתי, האנגלי, הגרמני, הדני, המקסיקני והיפני. הממשלות בארצות האלו יכלו בקלות לטפל בבעיות כלכליות, באבטלה, במחלות, בבריאות הציבורית, בתחבורה וכמעט בכל הדברים שאיתם האנשים מתמודדים.

ניר ברקת. האם גם ראשי ערים ישראלים יצטרפו לפרלמנט ראשי הערים? | תמונה:U.S. Embassy Tel Aviv/Flickr

"המדינות גם איחדו את האנשים באמצעות היסטוריה משותפת, דת משותפת וגזע משותף. כך התבססה הלאומנות, המונו תרבות – תרבות אחת שיש לה לאום. במשך 400 שנה זה עבד די טוב. הייתה כלכלה צרפתית, תחבורה צרפתית, חינוך צרפתי, ביטחון צרפתי, הכול קרה בתוך צרפת. ואותו הדבר קרה במדינות אחרות. רוב בעיות העולם התחלקו בתוך הגבולות.

"אבל בעולם המודרני, מאז מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד מאז מלחמת העולם השנייה, החלה להיווצר בעולם תלות הדדית. כל הבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים הפכו לגלובליות. אין התחממות בניו יורק, או התחממות בתל אביב, יש התחממות גלובלית. אין יותר מחלות סיניות או אפריקאיות, הן מופצות בכל העולם. קרטלי הסמים הם גלובליים וארגוני הטרור לא רק באים מתימן או מאפגניסטן, הם הפכו לגלובליים. אנחנו חיים בהדרגה בעולם בלי גבולות, אבל עדיין משתמשים בשיטה מלפני 400 שנה. זה פשוט לא עובד".

אבל גם בתוך השיטה הנוכחית אפשר לפתור בעיות. מדינות העולם מנהלות ביניהן קשרים רבים, הן נפגשות לדון על בעיות האקלים והטרור ויש ועדות שהוקמו לכך. זה לא אומר שזה לא עובד, אלא שהבעיות הפכו לסבוכות יותר. 


"קחי לדוגמה את עניין ההתחממות הגלובלית, במשך 20 שנה מנהיגים נפגשים ושום דבר לא קורה. המצב מתדרדר בינתיים והמדינות לא מצליחות למצוא מספיק דרכים לשתף פעולה. אנחנו רואים גם איך קשה להם לפתור בעיות הקשורות בכלכלה הגלובלית. המדינות לא יכולות לשלוט על מקומות העבודה ועל ההון שנע מסביב לעולם, כי הדברים האלה זזים כאילו שאין גבולות.

"אז שאלתי את עצמי האם יש היום בעולם ישויות פוליטיות שהן כן אפקטיביות בפתרון בעיות. ערים היו התשובה. הערים הן פרגמטיות, לא אידאולוגיות, הן פותרות בעיות. הן גם הרבה יותר רב-תרבותיות מהמדינות. פריז יותר רב-גונית מצרפת, ניו יורק יותר רב-גונית מארה"ב, דמשק יותר מגוונת מסוריה, קהיר ממצרים, טוקיו מיפן וכו׳. ערים תמיד היו מקום מעבר שמשתנה, מקום מסחר שאנשים באים והולכים אליו. לאום לא יכול להגדיר את תושבי העיר וזה דבר טוב, כי זה קרוב הרבה יותר למציאות הרב-תרבותית שבה אנחנו חיים. מציאות שבה יש אנשים שונים. השורה התחתונה היא שערים יכולות לתפקד באופן יעיל היכן שהמדינות אינן יכולות.

"הבעיה הבסיסית היא בשיטה הדמוקרטית, שבה מדינות עם גבולות וחומות כבר לא יכולות לטפל בעולם ללא גבולות".

לפעמים גבולות הם מה שנחוץ לביטחון שלך. 


"את רואה היום אנשים שרוצים לשים גבולות, כמו דונלד טראמפ שאומר: ׳בואו נבנה חומה בגבול מקסיקו׳, כאילו שהחומה הזאת תטפל בעובדה שכבר יש בארה"ב 12 מיליון מקסיקנים בלי אישורי עבודה. ולמקסיקו יש מיליון גואטמלים בלי אישורי עבודה. באירופה רואים שהרבה מהמהגרים שמגיעים מהמזרח התיכון ומאפריקה מגיעים בלי ויזות, הם פשוט שם. הם חוצים את הגבולות. דונלד טראפ, המפלגה הקיצונית באוסטריה או מרי לה פן בצרפת, מנסים לחזור אחורה – לשים חומות וליצור צרפת בשביל הצרפתים".

לנו גם יש חומות. 


"אבל זה לא עובד, לא אצלכם ולא בשום מקום אחר. כשאנשים מפחדים הם רוצים ללכת לאחור, לעולם של גבולות ומדינות נפרדות. חומה על גבול מקסיקו לא תעצור את המעבר, ולא תטפל ב-12 מיליון מקסיקנים שכבר נמצאים בארה"ב. כשזה לא יעבוד יצטרכו לשים חומה בגבול עם קנדה, ואז חומה באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט. וגם אז, מחלות, מטוסים, כלכלה ופרנסה ייצרו מצב שהחומות לא משנות שום דבר".

החומה או הגדרות שבונים בישראל מצליחות להפחית בשיעור ניכר את ניסיונות הפיגועים ומסייעים לשמור על ביטחון המדינה. 


"אבל אז הם חופרים תעלות כדי לעבור מתחת. אתה בונה חומה והם באים דרך הים, אתה בונה חומה וערבים מוסלמים שגרים בתוך ישראל הופכים לכלי טרור. מצד שני אני לא נאיבי, ואני יודע שעד שהנושא ייפתר ישראל זקוקה לחומה כדי להגן על עצמה.

"בנוסף, יש כאן סיטואציה רחבה יותר, שבה רוב הפלסטינים שנכנסים לישראל לא באים לעשות טרור, הם באים לחפש עבודה. מציאות דומה קיימת במקומות רבים אחרים בעולם. זו מציאות של תלות הדדית. אנשים נוסעים ממקום למקום. יש 60 מיליון אנשים בעולם שנקראים ׳אנשים ניידים׳. האם חומות יעבדו בטווח הארוך?

"אז אם נחזור למה שדיברנו עליו, גם בישראל יש שיטה היררכית של שליטה מלמעלה למטה, שבה המדינה שולטת, אבל קשה לה להודות שהיא כבר לא יכולה לפתור את הבעיות ולעשות מה שעשתה בעבר. אני חושב שאם נחזור לשיטת ׳מלמטה למעלה׳ נחיה בעולם יותר דמוקרטי יותר, סובלני יותר ושליו יותר. האם זה יצור גן עדן? כמובן שלא. אנחנו בני אדם, עדיין תהיה שחיתות. אבל האם העולם ישתפר? אני מאמין שכן".

״הם ממתינים להוראה לצאת למלחמה ולהילחם. זה עלול לקרות בקרוב מאוד״, אומר לי בנז׳מן אֶרְבִּיבּוּ, בטון לא מתלהם, אחרי עוד יום עבודה שגרתי שבו נפגש עם מוסלמים קיצוניים במטרה ״לנטרל אותם״ – להניא אותם מלבצע ג'יהאד בפריז, בניס או בכל מקום אחר במדינה.

״רק מסביב לניס, יותר מ-650 איש עברו הקצנה דתית״. הוא מסביר. ״חלקם נסעו לסוריה או לעיראק [להצטרף לדאע״ש], אבל אחרים נשארו כאן. יש לנו כיום כ-15 אלף מקרים מדווחים של קיצוניים דתיים בצרפת כולה״.

ארביבו אינו סתם אדם מהרחוב שהחליט ביום בהיר אחד להיפגש על דעת עצמו עם אלה הנחשבים כ״פצצות זמן״ מהלכות. הוא מומחה למדעי החברה העובד לצד פסיכולוגים, מומחים לאסלאם וסוציולוגים, בארגון הכפוף לממשלת צרפת, Entr׳Autres, ומתמחה ב״פירוק״ פצצות מהסוג הזה.

הם מרגישים מושפלים. האידאולוגיה הג'יהאדיסטית מספקת להם את התשובה המתאימה שהם מחפשים

הארגון מנסה באמצעים הפשוטים ביותר – שיחה של פנים מול פנים – לשנות את הרדיקלים המוסלמים שבין תושבי צרפת, שלא רוצים להשתלב בחברה, אלא בדיוק להיפך – לשנות אותה ולשלוט באמצעות הנחלה של חוקי שריעה קיצוניים. מטרה שהם רוצים להשיג, לפי כמה הערכות, באמצעות אינתיפאדה או אף מה שמכונה "מלחמת אזרחים".

הערכות שהתחזקו כאשר ביולי 2016, ראש השב״כ הצרפתי (DGSI) פטריק קלבר, אמר: ״אנו על סף מלחמת אזרחים״, משפט שממש לא נפלט לו במקרה. הוא אמר את הדברים בפני ועדה פרלמנטרית העוסקת במתקפות הטרור שהתרחשו בשנה שעברה.

כחודשיים קודם לכן, במאי, הוא אמר דברים דומים בשימוע פרלמנטרי שנערך בדלתיים סגורות בפני ועדה אחרת, וחלקו הודלף לתקשורת. ״יהיה עימות בין הימין הקיצוני והעולם המוסלמי״, הוא אמר בהתייחסו לצרפת, ״העימות בלתי נמנע… עוד מתקפה אחת או שתיים, וזה יקרה״. איזה סוג של עימות? ״עימותים בין-קהילות״ – שם מכובס ל״מלחמת אזרחים״.

אבל למה באמת מתכוון קלבר כשהוא מדבר על "מלחמת אזרחים", והאם בכלל מדובר בתסריט ריאלי?

הרבה מעבר לבורקיני

בנג'מין ארביבו. נפגש עם מוסלמים קיצוניים במטרה להחזירם לחברה

אני מראיין את ארביבו באמצע חודש אוגוסט בצרפת, כשרוב הצרפתים בחופש מהעבודה, משתזפים בחופים, וחוקי הבורקיני יוצרים מתח ומעלים שאלות נוקבות אודות השתלבות האוכלוסייה המוסלמית במדינה. ארביבו הוא בחור צעיר, דובר ערבית, שמתעסק עם בעיות גדולות יותר מאיזה בגד ים צריכות ללבוש המוסלמיות. באמצעות כישוריו הוא מנסה למגר את הטרור שמאיים על צרפת.

״תספר לי איך אתה נפגש עם הקיצוניים, איך זה עובד״, אני אומר לו.

״אנחנו שישה אנשים בצוות במשרה מלאה שעובדים עם משרד ראש הממשלה הצרפתי, ששולח אלינו התרעות על אנשים קיצוניים שהוא מגלה. יש לנו כיום אלפי התרעות כאלה. כשמגיעה התרעה אנחנו יוצרים קשר עם האדם ומנסים לשוחח איתו. לפעמים הוא מגיע אלינו למשרד בניס או בפריז. בפעמים אחרות אנחנו נפגשים איתו בחוץ. אם הוא מתחת לגיל 18, התהליך פשוט יותר, מגיע אליו שוטר והוא מחויב להגיע אלינו״.

ומה אתם עושים עם אלו שלא מחויבים להגיע? 


״במקרה של אנשים מבוגרים יותר אנחנו מנסים להגיע אליהם דרך ההורים שלהם, כי לאנשים האלה יש בדרך כלל קשר טוב עם הוריהם. ההורים הם גם אלו שדואגים לילדיהם וממש סובלים, כיוון שהם לא מבינים איך הילדים שלהם הגיעו למצב הזה, ומה הם עשו רע.

״בשיחות שאני עורך עם קיצוניים הם אומרים לי דברים כמו 'אימא שלי שותה אלכוהול – היא תלך לגיהינום, אלא אם אמות כקדוש מעונה ואגיע לגן עדן'. הם אומרים את זה כי בדרך לגן עדן מותר לקחת 70 איש. הם חושבים: 'אקח אותה, אעשה את זה עבורה כי אני אוהב אותה'.

״לכן גם ייסדנו קבוצת הורים שנפגשת איתנו בכל חודש. המטרה שלנו היא ללמד אותם איך לשכנע את ילדיהם להגיע אלינו. בשלב מסוים הם הולכים ואומרים לבן שלהם: 'אם אתה רוצה לעשות לי טובה, אתה חייב להיפגש עם הבחור הזה. דיברתי איתו הרבה והוא מבין אותך'. כך אנחנו מתחילים להיפגש ולעבוד איתם.

״אבל אני חייב לומר לך – כשמגיע אלינו מישהו רדיקלי לגמרי, קשה לנו מאוד לעשות משהו. קשה מאוד 'להחזיר' אותו״.

מה אתם עושים במקרה כזה?


״אנחנו מדווחים לרשויות״.

כמה זמן בממוצע לוקח לכם ״להחזיר״ מישהו? 


״זו שאלה מורכבת מאוד, כי רדיקליזציה היא תהליך. כשמישהו נמצא בתחילת התהליך, אנחנו יכולים להחזיר אותו בחזרה. זה עשוי לקחת בין חודש לשמונה חודשים״.

הפגנה בצרפת נגד הנחלת חוקי שריעה ברחבי המדינה | תמונה: Kenzo Tribouillard_AFP_Getty Images

מאיפה מגיעים במקור רוב האנשים הקיצוניים שאתה עובד איתם?


״רובם צרפתים שנולדו כאן, ושמדינת המקור של הוריהם היא אלג'יריה, מרוקו או תוניס. חלקם היגרו לכאן, אחרים תמיד חיו בצרפת והמירו את דתם. הרוצח שנהג במשאית בניס ורצח מעל 80 איש היה תוניסאי הנשוי לאישה צרפתייה.

״בהתחלה הם רצו להשתלב ולהיות חלק מהמדינה. הם רצו לעבוד. אבל כעבור כמה שנים הבחנו בתופעה שצוברת תאוצה – ראינו שהם כבר לא רוצים להשתלב. זה קרה אחרי שהם נחשפו לדברים אלימים. אני מתכוון להטפות ששמעו והציגו את צרפת כמדינה גזענית שלא רוצה לסייע להם למצוא עבודה או להשתלב. בהטפות האלה הם שומעים שהם תמיד הקורבן – שהם מופלים לרעה בחברה, ושהחברה הצרפתית היא סוג של חברה נאצית, כמו גרמניה במלחמת העולם השנייה״.

אתה חושב שיש משהו נכון באמירה שצרפת חברה גזענית?


״אני חושב שבכל מדינה בעולם יש גזענות, ואנשים שמופלים לרעה, אבל זה לא אומר שהמדינה עצמה גזענית. אבל התפיסה הזו גורמת להם לרצות להתנתק מהחברה הצרפתית. אם אתה אומר לילדים שלך, בכל יום, שהמדינה שבה הם גרים היא גזענית, שהיא לא רוצה אותם ולא אוהבת אותם, מה הסיכוי שהאנשים הצעירים האלה ירצו להשתלב?

״דבר נוסף שהם שומעים קשור בתיאורית קונספירציה שיש נגד מוסלמים ונגד האסלאם. התיאוריה אומרת שהעם היהודי רוצה לשלוט בעולם ולהשפיל את האסלאם ואת המוסלמים. ושכל העולם מנסה להפוך את המוסלמים למגוחכים. בכל יום אני עובד עם רדיקלים. כיום אנחנו עובדים עם יותר מ-100 איש, ומכל אחד מהם אני שומע את תיאורית הקונספירציה הזו.

״אז אתה יכול להבין מדוע אלימות יכולה להיות התגובה שהם בוחרים בה – כשאתה מרגיש מושפל, ושכל העולם נגדך, אתה רוצה להתנתק מהחברה ומחפש תשובה אחרת. האידאולוגיה הג'יהאדיסטית מספקת להם את התשובה המתאימה שהם מחפשים״.

ראש השב"כ הצרפתי פטריק קלבר (במרכז): "צרפת על סף מלחמת אזרחים" | תמונה:Patrick Kovarik_AFP_Getty Images

איפה הם שומעים את ההטפות ותיאוריות הקונספירציה האלה? 


״הם שומעים אותן בכמה מקומות שונים, ומאנשים שונים. חלקם, כמו פוליטיקאים מסוימים מאוד מהשמאל, מטיפים את הדברים האלה מבלי להבין מה הם עושים, הם לא מבינים שהם למעשה מסייעים לאנשים האלה להפוך לקיצוניים״.

פוליטיקאים מסוימים מהשמאל?


״כן״.

זה משהו שהקיצוניים שאתה מדבר איתם אומרים לך?


״כן, זה מה שהם אומרים בכל פעם. הם שומעים את זה בטלוויזיה. בחודש שעבר למשל, פוליטיקאי מהשמאל הגיע למקום הפיגוע בניס ואמר שהפיגוע קרה כי צרפת היא מדינה גזענית ומדינה חילונית מדי״.

הכסף מקטאר

הסופר הצרפתי המפורסם, מישל וולבק, כתב בספרו האחרון ״כניעה״, על אדם בשם מוחמד בן-עבס, מנהיג מוסלמי בדיוני, שעולה עם מפלגתו המוסלמית לשלטון בצרפת ב-2022. את דרכו לצמרת ההנהגה הצרפתית הוא מתחיל מאוניברסיטת סורבון המפורסמת, שמקבלת מימון מהסעודים ומהקטארים.

לא ברור מהיכן שאב וולבק את השראתו לסיפור שיצא בינואר 2015, אבל מעניין לדעת שהחל מספטמבר 2015 אוניברסיטת סורבון באמת החלה לקבל מימון מקטאר – 1.8 מיליון יורו כדי שתקלוט לשעריה מהגרים מהמזרח התיכון.

"הם ממתינים להוראה לצאת למלחמה ולהילחם. זה עלול לקרות בקרוב מאוד. יש לנו כיום כ-15 אלף מקרים מדווחים של קיצוניים דתיים בצרפת כולה

כבר ידוע שקטאר נחשבת למכונת הכסף שמניעה את החמאס ומטפחת אין-ספור תנועות ג'יהאדיסטיות במזרח התיכון. ח'אלד משעל, ממנהיגי החמאס, מנהל מקטאר את ענייניו הכספיים של הארגון, ובאמצעות רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה שממומנת על ידי הקטארים, מופצת לפעמים הסתה נגד ישראל והמערב.

אבל נראה שהמימון ל״סורבון״ הוא רק צעד אחד נוסף בתוכנית רחבה יותר של הקטארים על אדמת צרפת, שלא ברור מה מניעיה ומטרתה. בספטמבר 2012 פורסם שקטאר תוציא 65 מיליון דולר בפרברים המוסלמיים, ובמקביל אנשי עסקים קטארים ״קונים״ נתח לא מבוטל מהכלכלה הצרפתית באמצעות השקעה בחברות גדולות כמו לואי ויטון, חברת הנפט Total, מלון קרלטון בעיר קאן, ואפילו רכישת קבוצת הכדורגל פריז סן ג'רמן.

נתלה בפרברי המדינה: "האזור הזה נשלט על ידי השריעה"

פוליטיקאים צרפתים, כמו הנשיא פרנסואה הולנד, מקווים שהכספים הקטאריים יסייעו למגר את העוני בשכונות המוסלמיות. כך שמלבד וולבק, שאולי עובד כעת על ספרו הבא, רובם לא מעלים בדעתם את האפשרות שהכסף הזה עשוי לממן, אפילו באופן עקיף, ח'ליפות אסלאמיות בפרברי צרפת. עבור ארביבו, שפוגש בכל יום כמות הולכת וגדלה של אנשים שעברו הקצנה דתית בפרברים, האפשרות הזו נראית דווקא ריאלית.

״הכספים מגיעים לפרברים מאנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים״, הוא אומר לי. ״אלה אנשים שמגיעים מסעודיה, מאיראן ומתוניסיה ומנסים לבצע מניפולציה על הציבור המוסלמי. הם רוצים שהציבור המוסלמי יתנתק מהחברה הצרפתית וישנה אותה, במטרה לבנות, בסופו של דבר, צבא של מוסלמים שמתנהגים כמו בסעודיה.

״הם מגיעים למסגדים בפרברים, שם נמצאת רוב האוכלוסייה המוסלמית, ומטיפים כיצד על הגברים להתנהג, איך על הנשים להתלבש ואילו חוקים למלא, כמו שהם עושים בערב הסעודית. המסגדים במקומות האלה ממומנים על ידי אנשים עשירים מקטאר״.

אתה באמת מרגיש שכמות האנשים שעוברת רדיקליזציה הולכת וגדלה בשנים האחרונות?


״כן. הכמות ללא ספק עולה. זה מדאיג מאוד. גם כמות 'הרשתות' שמטיפות לרדיקליזציה גדלה. הן רוצות לשנות את החברה שלנו ולא רואות בה משהו לגיטימי. מבחינתן החוק היחיד שצריך לשלוט בצרפת הוא חוק השריעה. הם רוצים להחליף את הדמוקרטיה ואת כל ערכיה, הם אומרים שאין לנו לגיטימציה, ושאין לנו שום זכות ליצור את החוקים שלנו״.

ובכל זאת, בתוך התמונה החשוכה שמצייר ארביבו יש גם נקודות אור פה ושם. אחת מהן היא למשל בחורה בת 14 שעברה הקצנה דתית והגיעה לשוחח עם ארביבו. ״היא התחילה לקרוא את הקוראן וללבוש לבוש דתי מלא. הוריה חשבו שאם היא רוצה להיות מוסלמית, אז למה לא. הם היו פתוחים מאוד. אבל כשהיא החלה לומר להם שהם כופרים, הם התחילו לדאוג.

המשטרה לא מעזה להיכנס ל"אזורים האסורים" | תמונה:Philippe Huguen_AFP_Getty Images

״ניסינו להבין ממנה מה היא אוהבת באידאולוגיה הזו. היא נמצאת בגיל שבו מחפשים זהות עצמית ושואלים הרבה שאלות. האידאולוגיה הזו ענתה על כל השאלות שהיו לה – החל מאיך להתנהג, איך להתלבש, ועד מה לחשוב. זה היה נוח מאוד עבורה. המשימה העיקרית שלנו הייתה לסייע לה לחשוב בכוחות עצמה – שתשתמש במוח שלה במקום לחפש את כל התשובות במקום אחר״.

ארביבו מספר שאחרי כמה חודשים הם הצליחו לשכנע אותה להפסיק לעסוק בזה. ״כיום היא לא רוצה לדבר על זה יותר. היא רוצה לשכוח. אבל שוב, זה לא היה מקרה אמיתי של קיצוניות. כשמגיע אדם קיצוני באמת, קשה מאוד לעשות משהו. לפעמים אנחנו מצליחים להתקדם איתו במשך כמה שבועות, אבל ברגע שהוא חוזר לסביבה הרגילה שלו ופוגש חברים, הוא הופך שוב לקיצוני״.

מישהו מהטרוריסטים שביצעו את הפיגועים האחרונים בצרפת היה ברשימות שלכם?


״לצערי לא. לא קיבלנו שום סימן לגבי האנשים האלה. העניין הוא שהאנשים המסוכנים ביותר מסתתרים. הם דיסקרטיים מאוד״.

אזורי המחבוא

ב-2005, החליטה העיתונאית הבלגית אינד פראהי שהיא רוצה להסתנן לאזור שנחשב למסוכן ביותר בבלגיה, שזכה בתקשורת לכינוי ״בסיס הג'יהאדיסטים״ – הפרבר הבלגי ״מולנבק״. הפרבר נהפך בעשורים האחרונים לחממה לקיצוניות אסלאמית שממנה יצאו טרוריסטים לפיגועים, ביניהם הטבח בתיאטרון הבטאקלאן בפריז, בנובמבר 2015.

מה שפראהי ראתה בחודשיים ששהתה שם הצליח לזעזע אותה, אבל את הזעזוע שלה אף אחד לא רצה לשמוע באותה תקופה. ״הופצו שם פרסומים שבהם כתוב באופן ברור שצריך לרצוח את אלו שלא מאמינים באסלאם ואת היהודים״, היא כתבה בספרה Undercover in Little Morocco. ״בפרסומים האלה נכתב שהנשים צריכות להישאר מכוסות בביתן, ושהחוק האסלמי חשוב יותר מהחוק הדמוקרטי. זה הופץ במסגדים, בספריות ובארגונים באזור״.

המשטרה פושטת על הפרבר הצפוני של העיר פריז, סן סן דני, לאחר הפיגועים הרצחניים בנובמבר 2015 | תמונה:Eric Feferberg_AFP_Getty Images

עשור מאוחר יותר, לאחר הפיגועים הקשים שהתרחשו בבריסל, השר הצרפתי לנושא עירוניות, פטריק קאנר, אמר כי הוא מעריך ש״יש כמאה רבעים בצרפת״ עם ״פוטנציאל דומה לזה של מולנבק הבלגית״, כפי שצוטט בלה-מונד.

רבעים מהסוג הזה נמצאים בפרברי פריז, בניס ובאזורים נוספים בצרפת. הם מכונים ״האזורים האסורים״ – המשטרה מפחדת להיכנס אליהם והם מנוהלים באופן נפרד מהחוק הצרפתי ומשמשים כמקומות לגידול ולהשבחה של הקיצוניות הדתית על אדמת הרפובליקה.

״אנחנו קוראים להם 'הטריטוריות האבודות של הרפובליקה הצרפתית'. אני פוגש לא מעט אנשים מהאזורים האלה״, אומר ארביבו.

״אלו מקומות שאליהם שוטר רגיל לא יכול להיכנס כי יפרצו לרכב שלו או ישרפו אותו. רק שוטר סמוי או כמה שוטרים ביחד יכולים להיכנס. האזור הגדול ביותר הוא סֵן-סַן-דני (צפון-מזרחית לפריז, א״ל), המאכלס לא מעט לוחמי דאע״ש. יש גם אזור מרכזי כזה בניס שבו מתרחשת הקצנה דתית חמורה״.

עצרת בכיכר הרפובליקה לזכר הנרצחים בפיגועים בפריז | תמונה: Kenzo Tribouillard_AFP_Getty Images

תחקיר באורך 2,200 עמודים בשם ״פרברי הרפובליקה״ מצא שסן-סן-דני ופרברים נוספים של פריז הופכים ״לקהילות אסלאמיות נפרדות״ מהרפובליקה הצרפתית, ושחוקי שריעה מחליפים בהם את חוקי המדינה. לפי המחקר, המהגרים המוסלמים באזורים האלה דוחים יותר ויותר את הערכים הצרפתיים, ומתמסרים לאסלאם הרדיקלי.

את התחקיר שפורסם באוקטובר 2011 על ידי מכון החשיבה הצרפתי L'Institut Montaigne, הוביל חוקר האסלאם המוערך ג'יל קפל, שהראה שצרפת נמצאת על סף פיצוץ חברתי, שייגרם בגלל חוסר יכולתם של המוסלמים להשתלב בחברה הצרפתית.

קפל גם הראה כיצד הבעיה מחריפה בזכות המטיפים המוסלמיים הקיצוניים, שמקדמים את הפירוד של המוסלמים מהחברה הצרפתית, כדי ליצור חברה מוסלמית מקבילה הנשלטת על ידי חוקי שריעה.

״כל זה התחיל בפוליטיקאים שלנו שקנו את השקט באזורים האלה״, אומר ארביבו, ״הם רצו לעצור פשעים שבוצעו שם בעבר, וחשבו שאם יאפשרו למטיפים דתיים לקבל שליטה על האזורים, הפשעים ייעצרו. כי כך הציבור יתקרב לדת, וכשאתה בתוך הדת אתה לא צריך להילחם, אתה לא צריך לגנוב – אתה צריך להתעורר בבוקר ולהתפלל״.

לאחרונה מגיעים דיווחים גם על בתי ספר חילוניים בפרברים שנכנעים ללחצים ומונהגים בהם חוקי שריעה שהקהילה המקומית דורשת. שמעת על זה משהו מהאנשים שאתה מדבר איתם?


״בהחלט. בשנה שעברה למשל הוזמנתי לבית ספר ציבורי בפרברים שבו אחד התלמידים סיפר לי שאסור לו ללכת לשיעורי מוסיקה. למה? כי 'אלוהים אוסר לשמוע מוסיקה'. כלומר, הבעיה מתרחשת אפילו בבתי ספר ציבוריים.

״יש דוגמאות רבות נוספות לדברים כאלה. היה למשל מקרה שבו מורה למדעים הגיע להתייעץ איתי וסיפר שהוא לא יכול יותר להעביר שיעורים על דרווין או על תיאוריית האבולוציה, כי יש תלמידים שאומרים שאסור לומר דברים כאלה. הם חוששים ממה שיקרה להם כשיגיע יום הדין״.

באפריל 2014, מגזין Le Figaro פרסם מסמך של המודיעין הצרפתי שהודלף, המזהיר מכפיה של חוקי שריעה בבתי ספר צרפתיים באזורים המכונים ״גטאות עירוניים״ של מוסלמים. המסמך, שאורכו 15 עמודים, מספק 70 דוגמאות ספציפיות לדרך שבה רדיקלים מוסלמים משתלטים כביכול על בתי ספר חילוניים ברחבי המדינה.

אבל למה בכלל הכוונה בכפיית חוקי שריעה? ״שריעה״ באופן כללי מתייחס ל״דרך״ שבה המוסלמים חיים את חייהם ומתקרבים לאללה. ל״דרך״ הזו יש פרשנויות רבות, שמהן נגזרים כללי התנהגות ספציפיים.

העיר פריז צבועה בצבעי כחול, לבן, אדום ומזכירה את ערכי הרפובליקה | תמונה: Matthieu Alexandre_AFP_Getty Images

אם מישהו רוצה לקבוע זמנים קבועים לתפילה, לאכול ״חלאל״ (בשר שנשחט על פי הלכות האסלאם) או להימנע מאלכוהול, בהתבסס על הבנתו את השריעה, זה עניינו האישי. ובמדינה חופשית – זה לא צריך להעסיק אף אחד. למעשה מוסלמים רבים עושים בדיוק כך.

הבעיה מתחילה כשמישהו מנסה לכפות ״שריעה״ על אנשים אחרים ולהכניס את זה כחוק במדינה, כפי שמיושם בדרגה כזו או אחרת בערב הסעודית ובאיראן, בהן זה מוביל פעמים רבות לפגיעה בזכויות נשים, לקוד דיבור המגביל את חופש הביטוי, להוצאה להורג של הומוסקסואלים ולהתעללויות אחרות, כמו קטיעת איברים. או בקיצור – מה שמכונה ״שלטון שריעה״ – מסוג הדברים שארגונים קיצוניים כמו דאע״ש רוצים.

״הבעיה היא לא שיש בתי ספר מוסלמיים או בתי ספר יהודיים, אלא מה שמלמדים בהם״, אומר ארביבו. ״צריך לזכור שצרפת היא מדינה חילונית, ושהממשלה לא רוצה קשר לדת. הקו הרשמי שלה הוא לא להיכנס בכלל למסגדים או לבתי ספר דתיים. אבל כך היא גם לא יודעת מה קורה בתוכם. זה משהו שצריך לשנות״.

האם תהיה מלחמת אזרחים

ראש השב״כ הצרפתי חושב שצרפת על סף מלחמת אזרחים. בתור מי שבא במגע עם האוכלוסייה הקיצונית בצרפת, אתה מרגיש כמוהו? אתה חושב שזה אפשרי? 


״כן, אנחנו מרגישים את זה, כי יש הרבה מתח באוויר. אתה יכול להרגיש את זה. זה יכול לקרות בכל זמן. אתה ודאי זוכר שב-2005 נהרגו שני צעירים על ידי המשטרה שרצתה לבדוק את זהותם. זו הייתה תאונה. הם התחילו לרוץ ונכנסו לאזור עם שנאי חשמל, התחשמלו ומתו. זה כמעט הוביל למלחמת אזרחים כאן. הצעירים בשכונות יצאו והתחילו להצית מכוניות. מהומות התחילו. משהו כזה יכול לקרות שוב בקרוב מאוד״.

אז תחילתה של מלחמת אזרחים, אם תהיה, תיגרם לדעתך על ידי האוכלוסייה המוסלמית-רדיקלית שתצא לרחוב? 


״כן, בפעם האחרונה שזה קרה ב-2005, הם נלחמו נגד המשטרה, הציתו מכוניות, וזה יכול להיות הרבה יותר גרוע עכשיו. כיום יש פיגוע מדי שישה חודשים. זה עלול להתגבר יותר ויותר״.

ומה לדעתך הסיכוי שדווקא האזרחים, אלה שאינם מוסלמים, יצאו לרחובות ויתקפו את הקהילות המוסלמיות?


״אנחנו שומעים מדי פעם על אנשים שמוכנים להרוג כל מוסלמי שיראו ברחוב. אבל בינתיים המציאות היא שאחרי הפיגוע בשארלי הבדו, אחרי הפיגועים בפריס וגם אחרי הפיגוע האחרון בניס, לקחו חזיר ושמו אותו בכניסה למסגד, אבל מעבר לזה שום דבר לא קרה. אפילו מוסלמי אחד לא נרצח.

״מצד שני צריך לשים לב לא ליפול למלכודת הזו. האסטרטגיה של דאע״ש, שהארגון מפרסם בכל מקום, היא לגרום לציבור המערבי להשפיל ולתקוף בסופו של דבר את האוכלוסייה המוסלמית כולה, כדי לגרום לאוכלוסייה המוסלמית כולה להתמרד ולהצטרף לדאע״ש. זה דבר בסיסי מאוד״.

איור: ליזה וורונין

1כשמדברים על צמיחה של משק צריך להבחין בין צמיחה מבנית לצמיחה מחזורית. צמיחה מבנית היא צמיחה הנובעת משיפור בפריון של כוח העבודה במדינה. צמיחה מחזורית היא צמיחה של משק הנמצא באבטלה כתוצאה מכך שאנשים חוזרים למעגל העבודה.

אחת הטעויות הגדולות שעושים כלכלנים כשבוחנים מצב מחזורי של כלכלה היא להתמקד בשאלה ״כמה?״ ולא בשאלה ״למה?״. מעניין אותם כמה המשק צומח וכמה מקומות עבודה נוספו, ולא השאלה למה הוא צומח ולמה נוצרו מקומות העבודה.

כלכלנים מצאו ששוק העבודה הישראלי מגלה עוצמה רבה. אלו ששואלים למה הנתונים חזקים כל כך, הם קצת פחות אופטימיים

ההבדל הקטן הזה יכול לשנות לחלוטין את התפיסה לגבי מצבו של משק מסוים. כך לדעתי קורה בשנים האחרונות במשק הישראלי. הסתכלות על ״כמה״ מראה תמונה חיובית מאוד של משק צומח עם תעסוקה מלאה וגירעון ממשלתי נמוך. הסתכלות על ״למה״ מראה תמונה מדאיגה של צמיחה מלאכותית המבוססת בעיקר על בועת נדל״ן ומשכנתאות.


2 עיקר הצמיחה בישראל מאז המשבר של 2008 בארה״ב היא בזכות בועת הנדל״ן שהתפתחה כאן. בעקבות המשבר ירדה הריבית בעולם לשפל חסר תקדים, ובעקבות כך גם בנק ישראל נאלץ להוריד את הריבית בחדות.

הריבית הנמוכה הביאה לגידול חד באשראי שניתן על ידי הבנקים, שזה הדלק של כל בועה. במקרה של בועת נדל״ן, הגידול הוא במשכנתאות שניתנות לציבור.

כל עוד האשראי (המשכנתאות) ממשיך לגדול, הציבור ממשיך לרכוש דירות, מחירי הדיור ממשיכים לעלות והנתונים הכלכליים מצוינים. כך היה בארה״ב, כשכמות המשכנתאות שניתנו גדלה כל הזמן והגיעה לשיא ב-2006; וכך היה גם בספרד ובאירלנד שנחשבו ל״נס כלכלי״ כל עוד האשראי המשיך לגדול עד 2009.

הבעיה היא שבשלב מסוים האשראי שניתן לא יכול להמשיך לגדול ואז כדור השלג מתחיל להתגלגל לצד השני – המחירים מפסיקים לעלות, דבר המוביל לשינוי בפסיכולוגיה של הציבור, שמובילה להאטה נוספת בשוק הנדל״ן ולפגיעה נוספת בפסיכולוגיה. התהליך מוביל בסופו של דבר לגידול בהפסדי האשראי של הבנקים, שהופכים להיות זהירים יותר במתן אשראי, דבר שפוגע עוד בשוק וכך הלאה.

קשה מאוד להעריך מתי האשראי מפסיק לגדול. זה תלוי הן בריבית והן בפסיכולוגיה של הלווים והמלווים. אבל עושה רושם שנוצרו התנאים הכלכליים לכך.


3 האם נוצרו התנאים להפסקת גידול המשכנתאות בישראל? לדעתי יש שלושה נתונים שעשויים להראות שהתשובה לכך היא חיובית.

הראשון הוא מלאי הדירות. למרות הדיבורים הרבים על מחסור בדירות, מלאי הדירות למכירה ממשיך לגדול והוא יותר מהוכפל בחמש השנים האחרונות, על פי נתונים שפרסמה הלמ״ס.

״אין מחסור בדירות״, אמר שר האוצר משה כחלון בראיון למתן חודורוב בחודש יולי. ״היום יש 30 אלף דירות במלאים של הקבלנים שהם עדיין לא מוכרים אותן״. והוסיף: ״המשקיעים הפסיקו לרכוש – את זה רואים מהנתונים. ולפי הנתונים של החודש האחרון – גם הזוגות הצעירים לא רצים לקנות״.

נתון נוסף שכדאי להסתכל עליו הוא הריבית על המשכנתאות שעולה די בחדות בשנה האחרונה, לפי נתוני בנק ישראל, ומייקרת את נטילת המשכנתאות עבור הציבור. זאת תופעה מעניינת במיוחד, מכיוון שבשנה האחרונה ריבית בנק ישראל לא השתנתה והריביות על אג״ח ממשלתי לטווח ארוך דווקא ירדו (בעבר הפער בין ריבית המשכנתה לתשואת האג״ח הממשלתי היה קבוע יחסית. בשנה האחרונה התנתק הקשר ביניהן).

לכן קשה לדעת מה הסיבות לעליית הריבית על המשכנתאות: אולי הבנקים מתקרבים לסף הלימות ההון שלהם (אין להם מספיק הון כדי לתת עוד אשראי), אולי הם מתקשים לגייס מקורות מימון לזמן ארוך ואולי הם סתם החליטו לתמחר מחדש את הסיכון ללקיחת משכנתה.

בכל מקרה, מדובר בהתפתחות חשובה מאוד שמקשה על הציבור לקחת משכנתאות. אחת השאלות המעניינות היא מדוע העלייה החדה בריבית המשכנתה בשנה האחרונה לא השפיעה עדיין על מחירי הדירות.

לפי נתוני הלמ״ס, מחיר עסקה ממוצעת לרכישת דירה כמעט ולא השתנה בשנה האחרונה, לכן ככל הנראה הציבור, שכושר הקניה שלו נפגע, מעדיף לקנות דירות קטנות יותר ולשלם עליהן יותר.

הנתון השלישי הוא תכנית מחיר למשתכן של כחלון, המקנה לזוגות צעירים את האפשרות לקנות דירה במחיר זול משמעותית ממחיר השוק. חשוב להבין כי שינוי בשווקים בכלכלה מתחיל בדרך כלל בשוליים. מספיק שינוי קטן בשוליים כדי לגרום לשינוי משמעותי כמעט בכל שוק. כלומר, מספיק שחלק מהזוגות הצעירים ייצאו מהשוק כדי לשנות לחלוטין את שיווי המשקל בו.

לדעתי הדבר היחיד שמונע מהבועה להתפוצץ הוא הפסיכולוגיה של הציבור, שבאופן טבעי חיובית מאוד כלפי השוק הזה אחרי כל כך הרבה שנים חזקות. אבל בסופו של דבר חוקי הכלכלה חזקים יותר מהפסיכולוגיה של הציבור וברגע שהיא תשתנה סביר להניח שהדברים יתחילו להתדרדר במהירות.


4 ולמרות זאת, עולה לא פעם הטענה שמה שקרה בארה״ב בשנות הבועה לא יקרה בישראל, מכיוון שהבנקים בישראל הרבה יותר שמרנים מהבנקים בארה״ב. הטענה הזאת אכן נכונה לדעתי, והבנקים הישראלים אכן זהירים הרבה יותר ממה שהיו הבנקים האמריקנים בשנות הבועה. ולמרות זאת, הם חוזרים על הטעות העיקרית של הבנקים האמריקנים.

הבנקים האמריקנים הלוו כספים ללקוחות עם דירוג אשראי נמוך ונתנו הלוואות במינוף גבוה. אבל לא זאת הייתה הטעות העיקרית שלהם, שמיד אגיע אליה. הבנקים האמריקנים הבינו שמדובר בהלוואות מסוכנות ונקטו צעדי זהירות – הם בדקו מה היה שיעור ההפסדים אצל לקוחות בדירוג נמוך בעבר (כ-3 אחוזים) ולקחו תוספת סיכון בהתאם. בהלוואות במינוף גבוה הם ביקשו מהלקוחות לעשות ביטוח משכנתה בחברת ביטוח חיצונית.

וכאן הייתה הטעות שלהם – הם לא הבינו שהתנאים בשוק הנדל״ן היו חריגים: אף פעם לא ניתן כל כך הרבה אשראי לדיור ואף פעם מחירי הבתים לא היו כה גבוהים ביחס להכנסה. עקב כך, אי אפשר היה להסתמך על נתוני העבר.

כשהגיע המשבר התברר שההפסדים אצל לקוחות בדירוג נמוך לא היו 3% כמו בעבר, אלא 30%, ופחות או יותר כל חברות ביטוח המשכנתה פשטו את הרגל.

גם בישראל התמונה היום דומה. אף פעם לא ניתן כל כך הרבה אשראי לדיור (ובטח שלא בריבית משתנה) ואף פעם מחירי הבתים לא היו כל כך גבוהים ביחס להכנסה. ולכן נתוני העבר לא רלוונטיים.

אני חושש מאוד שגם הבנקים הישראליים יופתעו כשיבוא משבר

יש הבדל בין לתת משכנתה ב-70% מינוף כשמחירי הבתים הם 80 משכורות (המקסימום שהם מגיעים בד״כ במדינות מערביות) וכאשר מחירי הבתים הם 140 משכורות כמו בישראל כיום (שלא לדבר על כך שחלק מ״ההון עצמי״ שמביאים הלקוחות מקורו בהלוואות שנלקחו במקום אחר). וכמובן שנתוני עבר לגבי משכנתאות בריבית משתנה פשוט אין. אני חושש מאוד שגם הבנקים הישראליים יופתעו כשיבוא המשבר.

סטנלי פישר, הוריד והשאיר את הריבית ברמה נמוכה מידי | תמונה: Lior Mizrahi/Getty Images


5 בחודש אוגוסט אישרה הממשלה את התקציב לשנתיים הקרובות. כמו בכל פעם שמאשרים את התקציב, מתנהל ויכוח סוער סביב מספר סעיפים שתפסו כותרות. הסעיף החשוב ביותר לדעתי הוא יעד הגרעון בתקציב שהועלה מ-2.5% ל-2.9%.

כדי להחליט האם גירעון של מדינה הוא גבוה או נמוך, חייבים לדעת איפה נמצאת הכלכלה שלה. הכלל הוא פשוט – ככל שהמצב של המדינה טוב יותר, כך הגירעון שלה צריך להיות קטן יותר.

כלומר, במדינה הנמצאת במיתון עם אבטלה גבוהה, נורמלי שיהיה גירעון גבוה. לעומת זאת, במדינה כמו ישראל הנמצאת ב״תעסוקה מלאה״, רצוי שיהיה גרעון נמוך מאוד שרק ילך ויקטן.

הניסיון בעולם מראה שכשמתפוצצת בועת נדל״ן הגירעון עולה בחדות והחוב הממשלתי תופח בקצב מסחרר. גם אירלנד וגם ספרד היו בעודף תקציבי גדול בשיא הבועה, והחוב הממשלתי שלהן היה נמוך מאוד (בסביבות 30% תוצר).

בישראל החוב עומד כיום על כ-65% תוצר. על רקע זה, גירעון מתוכנן של כ-3% נראה גבוה ומסוכן.


6 ולמרות זאת, שוק העבודה הישראלי מגלה עוצמה רבה. בחודש אוגוסט פרסמה הלמ״ס את נתוני התעסוקה לחודש יולי, שהראו כי שיעור האבטלה בגילאי העבודה העיקריים נמצא בשפל של כל הזמנים (כ-4%), וגם שיעור ההשתתפות גבוה מאוד.

עבור כלכלנים שמתמקדים ב״כמה״ מדובר בנתון מעודד בהחלט, שמראה על עוצמת המשק. אבל כלכלנים שמתמקדים בשאלה ״למה״ נתוני התעסוקה חזקים כל כך, קצת פחות אופטימיים.

התשובה לשאלה למה נתוני התעסוקה כה חזקים היא פשוטה: בועת הנדל״ן. הניסיון בעולם מראה ששוק התעסוקה במשקים שיש בהם בועות כלכליות בכלל ובועות נדל״ן בפרט מראה עוצמה גדולה, שנמשכת כל עוד הבועה לא מתפוצצת. כשהיא מתפוצצת, בדרך כלל נרשם זינוק חד בשיעור האבטלה.

יתרה מכך, גם במשקים שאין בהם בועת נדל״ן, נתון האבטלה לא ממש רלוונטי לגבי עוצמת המשק. מדובר בנתון שמפגר אחרי המחזור הכלכלי, כלומר הוא משתנה רק אחרי שקצב צמיחת המשק משתנה, ולכן הוא לא יכול להעיד על חוזק המשק ועל עתידו.

השורה התחתונה היא שמנתוני התעסוקה לא ניתן ללמוד כלום לגבי עתיד המשק. כשהם חזקים בגלל בועה, זה בדרך כלל ההפך מסימן לעוצמה.

7 דבר מעניין נוסף הוא ויכוח שהתעורר לאחרונה בין כלכלנים בשאלה האם על בנק ישראל להתערב בשער השקל או לא. לדעתי זו שאלה לא רלוונטית. ראשית, רכישת הדולרים של בנק ישראל כמעט ולא משפיעה על שער החליפין של השקל. בנק ישראל קונה כמה מיליארדי דולרים בודדים בשנה – מהלך חסר משמעות בשוק שיש בו מסחר של 4 מיליארד דולר בקירוב ביום.

מה שבאמת משפיע על שער החליפין זה תנועות הון לזמן קצר. ומה שמניע בעיקר את התנועות האלה זו הריבית של הבנק המרכזי, וההתחייבות להשאיר אותה נמוכה זמן רב.

הבעיה היא שבנק מרכזי שמוריד ריבית יותר מדי כדי להחליש את המטבע, מנפח בועות נכסים (נשמע מוכר?).

בנוסף, כשמחלישים את המטבע זה הופך את הייצוא לאטרקטיבי יותר, אבל גם מייקר את הייבוא ואת יוקר המחיה. כך בנק מרכזי שמחליש את המטבע יותר מדי הופך את האזרחים שלו לעבדים – יש להם עבודה אבל הם לא גומרים את החודש בגלל יוקר המחייה.

כל זה נכון למשק הנמצא באבטלה. במצב כזה החלשת המטבע יכולה להגדיל את הביקושים לייצוא וכך לגרום לצמיחה וליצירת מקומות עבודה. אבל כשמשק נמצא בתעסוקה מלאה, כפי שקורה כיום בישראל, החלשת המטבע לא יכולה לגרום לצמיחה.

בכלל, צמיחה אמתית לאורך זמן באה רק מדברים אמתיים: עבודה קשה ויצירת התנאים והמערכות הנכונות במשק. משחקים מוניטריים למיניהם לא משפיעים על צמיחה ורמת חיים לאורך זמן. אם הם היו משפיעים, מדינות דרום אמריקה (שיאניות הדפסת הכספים) היו המדינות העשירות בעולם.

ועכשיו לגבי ישראל. מי שהוריד את הריבית לרמה נמוכה ב-2009 והשאיר אותה מאז ברמה נמוכה מדי היה סטנלי פישר. הריבית הנמוכה אכן יצרה צמיחה מהירה מאוד ויצרה הרבה מקומות עבודה. אבל מדובר היה בצמיחה מלאכותית (בועת נדל״ן) תוך העלאת יוקר המחיה.

כיום, כאמור, המשק הישראלי בתעסוקה מלאה, ומשחקים מוניטריים למיניהם הם חסרי משמעות – אין בכוחם לפתור את הבעיות המהותיות של הכלכלה הישראלית.


 8 כמו מדינות רבות בשנים 2007-2003, גם ישראל נהנית בשנים האחרונות מצמיחה מחזורית חזקה המבוססת על בועת נדל״ן. כשהיא תתפוצץ נלמד כולנו שהמרחק בין ״נס כלכלי״ ל״משבר היסטורי״ הוא קצר מאוד.