טים קלי | צילום: אלכס גורביץ׳

מתי התחלת להתעסק בדברים כמו ״משמעות החיי ו״ייעוד״?

״התחלתי לחשוב על הנושאים של תכלית גבוהה יותר, או ייעוד, כשהייתי בן חמש או שש. שאלתי שאלות עמוקות, וגיליתי שלמבוגרים לא היה מושג מה הם עושים ולמה הם עושים את זה. אתה יודע, ילדים קטנים שואלים ׳למה למה׳, גם אני עשיתי את זה, אבל אף פעם לא הייתי מרוצה מהתשובות שנתנו לי. הרגשתי ש׳אתם המבוגרים – אין לכם מושג מה אתם עושים!׳״

אני מניח שבגיל שש עוד לא עשית יותר מדי עם התובנה הזו והמשכת במסלול חיים רגיל. 


״נכון, זה המשיך כך עד גיל 21 כשהבנתי שהשגתי כל מטרה שהצבתי לעצמי. אחרי ששירתתי בחיל הים כמדריך ואחר כך התקבלתי ל-MIT, נגמרו לי המטרות בחיים. הבנתי שאין לי דרך לבחור מטרות טובות עבור עצמי, ולא ידעתי למה אני עושה דברים. זה הכניס אותי לדיכאון.

״אז פשוט המשכתי בלימודים, וידעתי שאם אלמד את זה לפחות אהנה. לאחר מכן שלחתי קורות חיים לכל מקום אפשרי. כך מצאתי את עצמי ב-Oracle (אורקל), מלמד תוכנה, ובהדרגה מתקדם מעלה בתפקידים״.

יש דבר אחד שכולם מסכימים איתו: כשאני אומר שלישראל יש ייעוד שהיא לא מגשימה, כולם מהנהנים ולא מאתגרים אותי איך אני יודע את זה. הם פשוט מהנהנים

ואז הגיעו מחשבות על זה שאתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות. 


״בתוך כמה שנים התקדמתי לתפקיד שהיה שתי דרגות מתחת למנכ״ל אורקל. אבל אז הסתכלתי על הבוס שלי – והוא לא נראה מאושר. הוא היה לחוץ תמיד, מתרוצץ במעגלים. ואז הבנתי – להגיע לדרג הבא, דרגה אחת מתחת למנכ״ל, לא יעשה אותי מאושר יותר. אהיה אומלל אם אגיע לשם, אז מדוע שארצה את התפקיד הזה?

״רק לספק את הצרכים של הקיבוץ זה לא מניע חזק מספיק. פעם, לקיבוצים היה תפקיד חשוב בהקמת מדינת ישראל.״ | צילום: יגאל אשוח (ארכיון יד טבנקין)

״מגיל צעיר מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להתקדם מעלה, לשאוף ליותר, ושזה יביא לנו סיפוק ואושר. זאת גם הייתה המטרה שלי בחיים. אבל אז הבנתי שאם התקדמות בדרגים לא תעשה אותי מאושר יותר, אז אני חוזר לאותה בעיה – לא ידעתי למה אני עושה את מה שאני עושה. אז הפסקתי לנסות להתקדם״.

הפוסט טים קלי: ״הייעוד שלי הוא לעזור לישראל למצוא את הייעוד שלה״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

ג׳או בו-וון היה ילד מחונן וסקרן. הוריו עודדו אותו תמיד לחפש בעצמו את התשובות לשאלות האינסופיות שלו, ושלחו אותו ללמוד באחד מבתי הספר היוקרתיים בבייג׳ינג. אבל בגיל 15 הוא החל להבריז מהשיעורים וברח למקום בלתי צפוי – האקדמיה לחקלאות. הוא שטף מבחנות, קרא ספרים בגנטיקה והשתתף בניסויים שחקרו את הרצף הגנטי של מלפפונים. כאשר תוצאות המחקר התפרסמו ב-Nature Genetics ב-2009, שמו הופיע בין המחברים.

משם הדרך הייתה קצרה להתקבל בגיל 17 לחברת Beijing Genomics) BGI Institute) שמתמחה במחקר גנטי. גם שם הוא הוכיח את עצמו מעל המצופה, ומונה לנהל את סניף החברה בהונג קונג שחוקרת את הגנים האחראים לאינטליגנציה גבוהה. מבחינתו של ג׳או זו הייתה התגשמות חלומותיו הגדולים ביותר.

החברה אספה דגימות די-אן-אי של אלפי אנשים, חלקם ילדים שהשתתפו באולימפיאדות מדעיות בסין, והחלה לנתח את הרצף הגנטי שלהם. כשג׳או יסיים את המחקר, הוא מתכנן לערוך או לשנות את הגנים של תינוקות כדי ליצור ילדים בעלי אינטליגנציה גבוהה.

ג׳או מוביל תחום שאולי יגיע בעתיד הלא רחוק לכל בית, ואולי לכל ילד בישראל. כל זה הודות לטכנולוגיה חדשה שפותחה בשנים האחרונות הידועה בשם CRISPR CAS9 (קריספר), המאפשרת לערוך ולשנות די-אן-אי של צמחים, של חיות וגם של בני אדם בקלות, במהירות ובמחיר זול יחסית שלא היה אפשרי קודם.

תמונות: Fotolia

בשלב הראשון יוכלו אנשים הסובלים ממחלות תורשתיות כמו סיסטיק פיברוזיס להחליף גנים פגומים בגנים בריאים; לאחר מכן נוכל להוסיף לעצמנו גנים שיחסנו את גופנו מזיהומים או יעכבו הזדקנות; ובעתיד הלא רחוק נוכל אפילו לעצב תינוק משופר לפי הזמנה: בלונדיני, גבוה, בריא, אתלט, עם אינטליגנציה גבוהה.

מעבדות וחברות ביו-טכנולוגיות ברחבי העולם מתחרות ביניהן בימים אלה על פיתוח פטנטים, החל מריפוי גני, דרך החזרה לחיים של חיות נכחדות כמו הממותה הצמרית, ועד להעצמה של תכונות פיזיות ומנטליות של בני אדם.

הטכנולוגיה תאפשר גם לשלוט על ההורשה לדורות הבאים. אם למשל נשתמש בה כדי לערוך שינויים בדי-אן-אי של תאי דם או כבד, השינויים יחולו עלינו בלבד. אבל אם נערוך שינויים בדי-אן-אי של תאי ביציות, זרעונים או עוברים, זה יעבור גם לדורות הבאים, מה שנקרא בעגה המקצועית ״הנדסת קו תאי הנבט״ (Germline). האפשרות הזו מעוררת ויכוחים סוערים בקהילה המדעית, הרפואית והאתית, כי היא מאפשרת לשנות את התורשה האנושית.

בינתיים הציבור הרחב עדיין לא שותף ברובו לוויכוחים וגם אין לו מספיק אינפורמציה לגבי הסיכונים שהטכנולוגיה הזאת מציבה. מתברר ש״קריספר״ רחוקה משלמות וסובלת משיעור טעויות גבוה. במילים פשוטות, שינוי בגן מסוים יכול ליצור שינויים מזיקים בגנים אחרים שיגרמו לסרטן למשל.

רוב הניסויים שפורסמו עד היום נערכו על בעלי חיים, אבל באפריל 2015 סין פרסמה שכבר החלה לבצע ניסויים בשינוי גנים של עוברים אנושיים, בינתיים עוברים שמלכתחילה היו פגומים. לאן כל זה מוביל בסופו של דבר? והאם צריך לעצור את התהליך?

הפוסט לתכנן את התינוק המושלם הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

מקס מקסוול, חי כמו סוקרטס.

זה היה יום ככל הימים בקיץ של 1981. מקס מקסוול ישב על הספה בבית אביו, וכמו תמיד, הוא היה עסוק בלעשות שום דבר. הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות וגם לא היה לו אכפת.

אבל באותו יום קרה משהו ששינה את חייו. ידיד של המשפחה הגיע לביקור. הוא ראה את מקסוול יושב ולא עושה דבר ורתח מכך. ״הוא לקח ספר מהמדף וזרק אותו עליי״, מספר מקסוול בראיון לאפוק טיימס, 30 שנה מאוחר יותר. ״הספר פגע לי בחזה ונפל לרגליי. הרמתי אותו וראיתי שזה ספר בפילוסופיה״.

״אם אתה מתכוון רק לשבת שם, לפחות תקרא משהו״, אמר החבר. אז מקסוול התחיל לקרוא. הספר שהיכה בחזהו מתאר שיחה בין הפילוסוף היווני הקדום סוקרטס וחברו אותיפרון. סוקרטס שואל את חברו מה לדעתו המשמעות של ״מעשה טוב״. החבר משיב, וסוקרטס שואל עוד שאלה על התשובה, החבר עונה, וסוקרטס שואל עוד שאלה ועוד שאלה במעין חקירה צולבת.

אנשים שקועים במצוקות של חייהם ושוכחים לשאול את השאלות החשובות, למשל איך להיות אדם טוב

סוקרטס לא מנסה לנצח בוויכוח ביניהם, וגם לא להוכיח את בורותו של חברו, אף ששאלותיו אולי נראות על פני השטח כמקניטות. האמת היא שדרך השאלות והתשובות סוקרטס מנסה לברר לעצמו ולחברו מה המשמעות האמיתית העמוקה של ״מעשה טוב״, תוך שהוא שוב ושוב מצביע על הסתירות הפנימיות בתשובות של חברו.

״כשקראתי את הספר הרגשתי כאילו סוקרטס שואל אותי את השאלות האלה, וגם הבנתי שאני לא יכול לענות עליהן״, מספר מקסוול, ומוסיף שבעבר חשב שאם הוא רוצה לדעת משמעותם של מושגים כמו ״צדק״, ״מידה טובה״, או ״יושר״, הוא צריך פשוט לחפש אותם במילון. ״אחרי שקראתי את הדיאלוג הבנתי שלא משנה כמה מילונים יהיו לי, עדיין לא אדע לעומק מה המשמעות האמיתית של המושגים״.

הספר על סוקרטס הפך את חייו של מקסוול. ״מסיבה כלשהי שאני לא יכול להסביר, זה הכה בי כמו ברק. תוך חודש החלטתי שאני רוצה לחיות את חיי באותו אופן שסוקרטס חי״.

הפוסט ״החלטתי שאני רוצה לחיות את חיי כמו
 סוקרטס״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

איור: Fotolia

המתמטיקאי אנרי פואנקרה ישב שעתיים בכל יום ליד שולחן העבודה שלו, במשך שבועיים, וניסה לפתור בעיה מתמטית סבוכה שעבד עליה. בחיבורו המפורסם ״בריאה מתמטית״, הוא מתאר כיצד ניסה בכל כוחו לחשוב על הפתרון לבעיה, אבל פשוט לא מצא אותו.

לבסוף הוא החליט לוותר: הוא עזב לגמרי את חדר העבודה בביתו ויצא לטיול עם חבריו. ״הטיול גרם לי לשכוח את הבעיה המתמטית שעבדתי עליה״, הוא כתב. אבל ברגע שעלה לאוטובוס בדרך ליעד הבא בטיול, קרה דבר בלתי צפוי. ״ברגע שכף רגלי דרכה על מדרגת האוטובוס, ומבלי שהיה דבר במחשבתי שהיה עשוי לסלול את הדרך לכך, הפתרון לפתע צץ. כשחזרתי הביתה, רק מטעמי מצפון וידאתי בזמני החופשי שהפתרון נכון״.

חווייתו של פואנקרה אינה יוצאת דופן. כ-50 שנה לפני כן, לכימאי אוגוסט קקולה היה רגע הארה (״אהה!”) דומה: אחרי שנים של מחקר, היה לו חלום בהקיץ בו ראה נחש מתעקל כשזנבו בתוך פיו. ״הצורה הזאת הסתחררה והסתחררה מול עיני, ופתאום בבת אחת התעוררתי״. מתוך הצורה הטבעתית שהופיעה מול עיניו, צץ בראשו של קקולה המבנה המשושה של מולקולת הבנזן, שנחשב לרגע האהה הגדול ביותר בכימיה.

בשביל רגע של הארה, צריך להפסיק לחשוב על הבעיה

ומימים קדומים יותר האגדה מספרת על ארכימדס, שבשעה שטבל במרחץ ציבורי וראה את נפח המים שגופו דוחה כשהוא נכנס לאמבטיה, הוא לפתע בבת אחת הבין איך יוכל לבדוק האם כתר המלך עשוי מזהב טהור. סיפרו שמרוב התרגשות הוא רץ עירום ברחובות סיראקוס כשהוא צועק: ״אאוריקה!!״ (מצאתי).

איור: Fotolia

בכל הסיפורים המפורסמים האלה, שיש עוד רבים דומים להם, הפתרון לבעיה מציקה מכה לפתע כמו ברק, מגיח פתאום כמו משום מקום. במשך שנים רבות לא ידעו להסביר איך ומאין הפתרון לפתע מגיע, ומעטה מסתורין אפף את תופעת ה”אהה!”.

אבל בעזרת טכנולוגיות של הדמיה מוחית ופעילות חשמלית במוח, בעשור האחרון נוירולוגים ופסיכולוגים התחילו לחקור מה קורה במוח כאשר מתרחש רגע אהה. ד״ר דייוויד רוק, יועץ ארגוני, ומנכ״ל חברתNeuruLeadership שמיישמת את ממצאי המחקרים, ראיין כ-30 מדעני מוח ועקב לאורך עשור אחרי המחקרים בתחום. בראיון לאפוק טיימס הוא מספר על המודל שבנה, שיכול לדבריו ליצור את התנאים שיביאו ליותר רגעי אהה ובעזרתם להגביר את היכולת היצירתית ופיתוח המצאות וחידושים.

הפוסט איך לפרוץ
 מוח נעול? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית, ערך במאה ה-13 ניסוי שספק רב אם מישהו היה מאשר לערוך היום. הקיסר רצה לדעת באיזו שפה ידברו ילדים שלא דיברו אליהם בכלל מרגע לידתם. כך, הוא חשב, יצליח לגלות את שפת הקודש.

כשתינוק מקבל תשומת לב רבה מההורים, בעתיד הוא יציית יותר כאשר ישימו לו גבולות

בכתבים היסטוריים של הנזיר סלימבנה די מתואר כיצד נעשה הניסוי: הקיסר הורה לנשים שטיפלו בתינוקות מאומצים לגדל אותם בבדידות מוחלטת. לספק להם מזון ולשמור עליהם נקיים, אבל לא ליצור איתם שום קשר. לא לחבק אותם, לא לערסל אותם, לא לדבר אליהם, לא לשחק איתם ולא לשיר להם שירי ערש.

מה הייתה תוצאת הניסוי? האם התינוקות דיברו את שפת הקודש? לא. הם מתו, כולם. ״הם לא יכלו לחיות מבלי ששמעו מילות שבח או עידוד, מבלי שמחאו להם כפיים והביעו שמחה בהבעות פנים או בדברי חיבוב ושידול״, נכתב בכתבים.

״קיסר האימפריה הרומית לא גילה את שפת הקודש, אלא דבר חשוב הרבה יותר: תינוקות לא יכולים לשרוד בלי אהבה, ושכולנו זקוקים לה כדי לצמוח״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ד״ר לאורה פטרסון, שעבדה במשך עשור כתרפיסטית לילדים אמריקנים שנותקו ממשפחתם מסיבות שונות.

״בעבודתי הבחנתי שאחוז מסוים מהילדים כבר לא ניתן להציל. אי אפשר לעזור להם יותר. אם בשנתיים הראשונות לא היה לתינוק קשר עם מבוגר שחיבק אותו, חייך אליו, יצר קשר עין ודיבר איתו, חלקים מסוימים במוחו לא מתפתחים לעולם. הוא מתקשה לאהוב ולהיות נאהב. הוא עלול לפתח הפרעות אישיות כמו דיכאון, התמכרויות, אלימות קיצונית, אכזריות כלפי בעלי חיים והיעדר מצפון. והדבר הכי מתסכל הוא שאחרי שזה מתפתח – כמעט אי אפשר לרפא את המצב הזה״.

ב-2004 גילתה לאורה שבאסיה לבדה, יש מיליון תינוקות יתומים מתחת לגיל 6, והחליטה לעשות משהו בעניין. היא הקימה את ״ידיים ללבבות״ (Hands to hearts), ארגון ללא מטרות רווח שמלמד מטפלות בבתי יתומים כמה חשובה האהבה שהן נותנות לתינוקות.

שנתיים לאחר מכן היא כבר הגיעה לשטח, לבית יתומים בהודו. ״זה לא מקום לגדל בו ילדים. על פני השטח נראה שהמטפלות מפעילות את הילדים, נותנות להם אוכל ועוברות מפעילות לפעילות. אבל הן כמעט לא מתייחסות לצרכים האישיים של הילד. במשך היום הילד יכול להכיר עשרה אנשים שונים, אבל לכמעט אף אחד מהם לא באמת אכפת ממנו. המטפלות היו אפקטיביות, אבל לא אמפתיות״.

אחרי ארבעה ימי הכשרה המטפלות החלו לשנות את התנהגותן. הן חיבקו את התינוקות והראו להם חום ואהבה. ״ואז, אחרי כמה שבועות, מנהל בית היתומים אמר לי: ׳אף תינוק לא מת מאז ההכשרה׳. זה היה מוזר. לא ידעתי שכך הם מודדים הצלחה. איך בכלל יכול להיות שאחרי ארבעה ימי הכשרה תינוקות הפסיקו למות?״

תמונה: Fotolia

ד״ר פטרסון העבירה סדנאות דומות גם באוגנדה, האיטי, שווייץ וארה״ב, באותה מידת הצלחה. ״אפשר לומר שמצאנו את פתרון ה׳לואו-טק׳ הזול והאפקטיבי ביותר לטיפול בתינוקות – אהבה״.

פינוק מסוכן

מי שחווה על בשרו את התופעה שמתארת ד״ר פטרסון הוא אדם ששמו ג׳ון בולבי (Bowlby). כשהיה תינוק בילה בולבי עם אמו רק שעה אחת ביום, לאחר שעת התה, במשך ארבע השנים הראשונות לחייו. אמו האמינה, כפי שהיה מקובל במעמד הבינוני הגבוה בבריטניה בתחילת המאה ה-20, שתשומת לב וגילויי חיבה לילד עלולים להפוך לפינוק מסוכן.

הפוסט השפה הסודית של התינוקות הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

אולי גם אתמול יצאתם מהבית, נעלתם את דלת הכניסה, ירדתם במדרגות, עקפתם את החתול ששכב באותה תנוחה כמו בכל בוקר ונכנסתם למכונית האדומה שלכם. רגע אחרי שיצאתם מהחניה, עצרתם בפתאומיות את האוטו, כדי לא לדרוס בטעות את השכן שרץ לקראתכם בהתלהבות, רק כדי לומר שלום.

כשאנחנו מכים בכדור ביליארד וגורמים לו להתגלגל ולפגוע בכדור אחר, אנחנו חושבים שכדור אחד גרם לשני להתגלגל בכך שפגע בו. אני טוען שזאת פיקציה

נשמע תסריט מספיק קרוב למציאות היום-יומית שלכם? פרופ׳ דונלד הופמן טוען שכל הדברים שראיתם – אינם אמיתיים. זה לא שיש לכם בעיה בראייה. דלת הכניסה, המדרגות, החתול, המכונית האדומה וכן גם השכן – כולם אובייקטים מאוד ממשיים. אבל התפיסה שלנו מוגבלת רק למראה החיצוני שלהם. פרופ׳ הופמן טוען שכולם משמשים כתמונות, ייצוגים שטחיים של הדברים ולא הטבע האמיתי של הדברים עצמם.

בראיון לאפוק טיימס הוא אומר אף יותר מכך – שהעיניים שלנו מטעות אותנו בכוונה. שאם היינו רואים את כל הדברים בחיינו כפי שהם באמת, ייתכן שלא היינו נזהרים לדרוך על החתול שישן בדיוק על המעבר, או עוצרים בפתאומיות את המכונית האדומה.

אז מהי האמת מאחורי הדברים עצמם? הופמן, היום חוקר ופרופסור באוניברסיטת קליפורניה באירווין, יצא לפני כמה עשורים למסע אישי ומדעי במטרה לחשוף באמצעות נוסחאות מתמטיות את המציאות שלא הכרנו. ויש לו כמה תחזיות מעניינות לגבי העתיד שלנו.

הפוסט המציאות כפי שלא ראינו אותה מעולם הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

״אמנות האושר״, ״פרויקט האושר״, ״12 אסטרטגיות לאושר״, ״מדריך לאושר״ – הם רק ההתחלה של רשימה ארוכה של מאות ספרים באמזון שהמילה ״אושר״ מופיעה בכותרתם. גם בחנויות הספרים בישראל אפשר למצוא מדפים עמוסים בספרי עזרה עצמית בסגנון ״איך להגיע לאושר״. עשרות מנטורים ויועצים שואלים אותנו איפה נרצה להיות בעוד מספר שנים ואיך נראית התמונה המנצחת שלנו, זו שתגרום לנו להרגיש מאושרים. והדבר החשוב ביותר עבור מרבית ההורים הוא שילדיהם יגדלו להיות מאושרים. אבל האם המרדף אחרי האושר יוכל בסופו של דבר לגרום לנו להיות מאושרים באמת?

אנשים היום מעריצים כוכבי רוק וידוענים, מתייחסים אליהם כמו לסוג של אלוהות, ומחפשים בדמויות שלהם משמעות

במחקר שהתפרסם בכתב העת Journal of Positive Psychology 2013, הבחינו החוקרים בין אנשים המחפשים אושר לאנשים המחפשים משמעות בחייהם. 400 נבדקים בגילים 78-18 נשאלו האם הם חושבים שחייהם מאושרים ו/או בעלי משמעות. לפי המחקר, חיפוש אחר אושר קשור בעיקר לסיפוק רצונות וצרכים אנוכיים שאפשר לקנות בכסף, כמו מכונית למשל, או קבלת דבר מה מאנשים אחרים, לדוגמה עזרה או מתנות. ואילו חיפוש אחר משמעות קשור לביטוי עצמי, כמו למשל באמנות, ובמיוחד הוא קשור בנתינה ובעשיית דברים טובים למען אחרים.

במילים אחרות, בעוד שבחיפוש אחר האושר האדם מרוכז ב״אני״ וב״עצמי״, אדם המחפש משמעות יוצא ועובר את הגבולות של עצמו, ונוטה יותר לעזור לאחרים.

מה הראה המחקר? שאדם הרודף אחר אושר מרוכז יותר בתחושות וברגשות של הנאה בהווה, שדוהים עם הזמן, כמו השמחה ממכונית חדשה שקנה. אדם כזה ירגיש רע כאשר יופיעו בחייו קשיים ומצוקות, כפי שמופיעים בחייו של כל אדם, ותחושת האושר תיפגם. לעומת זאת, אדם שמצא משמעות אמיתית בחייו, עובר לא רק את גבולות העצמי, אלא גם את גבולות הזמן – המשמעות בחייו נשארת מעבר להווה, אל העתיד – אפילו כאשר הוא חווה מצוקות או סבל.

ממצאי המחקר מהדהדים לדברים שכתב ויקטור פרנקל כבר לפני כמעט 70 שנה בספרו הידוע ״האדם מחפש משמעות״, שעד לפטירתו של פרנקל ב-1997, נמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים בכל העולם. בספר הוא כתב: ״התרבות האמריקנית מתאפיינת בכך שהיא מצווה על האדם שוב ושוב להיות מאושר. אבל אי אפשר לרדוף אחר אושר. אושר חייב לנבוע ממשהו. לאדם חייבת להיות סיבה בשביל להיות מאושר״. לפי פרנקל, הסיבה לאושר מתגלה לאחר שאדם מוצא משמעות בחייו.

ויקטור פרנקל, שספרו ״האדם מחפש משמעות״ נמכר בעשרה מיליון עותקים | תמונה: Prof. Dr. Franz Vesely/Wikipedial

מה החיים מצפים ממך

כבר כנער צעיר בתיכון חשב פרנקל על משמעות החיים. כאשר המורה למדעים אמר: ״החיים אינם יותר מאשר תהליך של בעירה, תהליך של חמצון״, קפץ פרנקל ממקומו וקרא: ״אדוני, אם כך, מה יכולה להיות משמעות החיים?״

הפוסט העיקר שתהיה מאושר. ואולי דווקא לא?
 הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

כביש פתלתל במעלה ההר, בתוך הצמחייה הירוקה של הגליל המערבי, מוביל להרחבה של קיבוץ חניתה. ישוב בפריפריה, על גבול לבנון, רחוק מההמולה ומיוקר המחיה של המרכז. כאן בחרה משפחת וייסמן להתגורר, ולגדל את ילדיה בחינוך ביתי.

חינוך ביתי לא מתאים לכל משפחה. יש הרבה גורמים שצריך להתחשב בהם

אחרי קבלת פנים נרגשת של כלבה ענקית שכמעט מפילה אותי מרוב התלהבות, וכוס קקאו להתחממות אחרי הקיפאון ברכבת, אימא ענבל מפנה את השולחן הגדול, בין המטבח לסלון, המשמש לארוחות או ללימודים. שאר בני המשפחה מתכנסים גם הם לאט מסביב לשולחן.

אימא ענבל היא מורה לביולוגיה, עם תואר נוסף בהוראת המדעים ורכזת לחינוך חברתי; אבא, גיל, הוא מהנדס שמקדם סטארטאפ; וליד השולחן מתיישבים הילדים: ליה (12.5) ואדם (10) שעד עכשיו היה שקוע בנגינה על הפסנתר.

למה החלטתם לעשות חינוך ביתי?


ענבל: “האמת שבהתחלה רק החלטנו להישאר עם ליה בבית עד גיל שנה שזו החלטה שהרבה אימהות עושות. כשליה הייתה בת שנה בערך ביקרתי בבית של חברה מהלימודים. הילדים שלה, שהיו בני שנתיים, נשארו בבית, לא הלכו לשום מסגרת, ושאלתי אותה, כמו ששואלים אותי כל הזמן, ‘מה, אין גן היום?׳. היא ספרה לי שהם בחינוך ביתי. ‘מה יש דבר כזה, וזה חוקי?’ שאלתי אותה בתימהון, כמו ששואלים אותנו. היא הפנתה אותי לקרוא עוד באינטרנט. אחרי שקראתי אמרתי לעצמי, ‘וואו, זה מדהים, גם אני רוצה׳. חזרתי הביתה וסיפרתי לגיל. וגיל שאל האם באמת אני רוצה לעשות את זה״.

אני מאוד מאמינה בגבולות וכללים ולא מקובל עלי מצב שלא ׳צריך׳ כלום

גיל: “שאלתי אותה כי רוב העומס מוטל עליה בעצם. היא הייתה צריכה להיות שלמה עם ההחלטה, אחרת זה לא שווה את זה. החלטנו שנתחיל בחינוך ביתי ונראה איך זה מסתדר, ונחליט תוך כדי. אנחנו לא עושים את זה מתוך אידיאולוגיה. המטרה היא שלכל המשתתפים בתהליך יהיה טוב״.

הפוסט אימא מורה – צלילה לתוך תופעת החינוך הביתי בישראל הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

טרנד המדיטציה במקומות העבודה | Neilson_Barnard_Getty_Images

הכול התחיל בשנות ה-70 כשמהרישי מהש יוגי החליט להביא את המדיטציה למערב. בין החסידים הראשונים שלו היו חברי להקת ״החיפושיות״ שיחד עם ״הצוללת הצהובה״, ואנשי אקדמיה עזרו להפוך את מה שנקרא אז מדיטציה טרנסדנטאלית לטרנד ענקי בקולג׳ים ובאוניברסיטאות בארה״ב.

״כדי לזכות בהכרה ובהערכה במערב החילוני, מהרישי נתן חסות לתריסירי מחקרים מדעיים בפיסיולוגיה, בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה״, מספר לאפוק טיימס מיגל פאריאס (Farias), ד״ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת קובנטרי בבריטניה, שחקר את התפשטות המדיטציה במערב לאורך יותר מ-40 שנה. ״מטרת המחקרים הייתה להראות שמדיטציה באמת עובדת, ושלתהליך הרוחני יש גם בסיס מדעי״.

מהרישי עצמו הצהיר שאם מספיק אנשים בעולם יתרגלו מדיטציה על בסיס קבוע, אפשר יהיה להביא לשלום עולמי, ושבעתיד, כל מתרגל מדיטציה יוכל להתרומם מהקרקע ולשייט באוויר. כשההבטחות לא התממשו, ההתלהבות דעכה מעט, ואיתה גם המחקרים המדעיים. רק אחרי כמעט 30 שנה, בתחילת המאה העשרים, המדיטציה חזרה שוב להיות טרנד עצום במערב, והפעם בלבוש של מה שנקרא ״מיינדפולנס״.

מדיטציה בלחיצת כפתור. עוברים ושבים ברחובות ניו יורק מתנסים באפליקציית Headspace לתרגול מיינדפולנס.
| Neilson_Barnard_Getty_Images

בניגוד למדיטציה הטרנסדנטאלית, ששאפה להגיע לאחדות מיסטית עם היקום, מסביר פאריאס בספרו The Buddha Pill, במיינדפולנס השאיפה היא להגיע למודעות שלמה בלתי שיפוטית של כל המושגים, המחשבות והרגשות שלנו. ״הניסיון הזה להפוך את המיינדפולנס לטכניקה שהתרוקנה מהתכנים הבודהיסטים שלה, זו כנראה הסיבה שהפעם קל לנו יותר במערב לקבל אותה״, הוא כותב. ״והפעם, הגורואים של השיטה הם לא נזירים סגפנים, אלא אנשי מדע״.

בזכות התקשורת שקידמה את המחקרים המדעיים, מסביר פאריאס, המיינדפולנס הפך לטרנד ענקי, ולתעשייה שמגלגלת מיליונים. ספרים, תקליטורים ואפליקציות מספרים לנו שמיינדפולנס יכולה להפוך אותך למאושר יותר, חומל יותר, חכם יותר ומדוכדך פחות. אחת הפלטפורמות המצליחות להדרכה במיינדפולנס, Headspace, צברה מאז 2010 שני מיליון הורדות, ואנליסטים מעריכים את שווי החברה בכ-50 מיליון דולר.

ידוענים כמו ג׳רי סיינפלד ואופרה ווינפרי מצהירים שהם מתרגלים מיינדפולנס, ארגוני בריאות בארה״ב ובבריטניה ממליצים עליה כטיפול, ופסיכולוגים מאמצים אותה כחלק מטיפול קליני. חברות ותאגידים מציעים 15 דקות של מדיטציה בהפסקת הצהריים, בצבא ארה״ב מנסים סדנאות מיינדפולנס לחיילים לפני ואחרי קרב, ובבתי סוהר מציעים מדיטציה לאסירים. מאות קורסים וסדנאות מזמינים את האנשים המודרניים, המסוחררים מהקצב של המאה ה-21, להשיג רגעים של שקט וטרנספורמציה של האישיות. יש סדנאות לאכילה מיינדפול, צילום מיינדפול וטעימת יינות מיינדפול. יש אפילו סדנאות למדיטציה יחד עם חברו הטוב של האדם, הכלב. המיינדפולנס הפך לתרופת פלא לכל המצוקות הפיזיות, המנטליות והרגשיות, וכפתרון פלא לבעיות חברתיות.

אבל לפי פאריאס, המחקרים מראים שההבטחות לא ממומשות. ״יש אמנם ראיות בינוניות לכך שמדיטציה יכולה להגביר את הרגשות החיוביים ולהפחית חרדה, אבל פחות ברור לפי המחקרים עד כמה השינויים האלה הם חזקים ובני קיימא״. נוסף על כך, יש אנשים שבמהלך המדיטציה עולים אצלם רגשות קשים מהעבר, או טראומות בלתי פתורות, שיכולים דווקא להגביר את החרדה ואת הדיכאון, אם הם לא יודעים איך להתמודד עם הרגשות שצפו.

המדיטציה, כדאי לזכור, היא כלי השייך לפרקטיקה רחבה יותר, לדרך רוחנית כלשהי. המיינדפולנס, למשל, הוא כלי מתוך הבודהיזם. אם מקלפים מהמדיטציה את כל המעטפת וההקשר שבו היא צמחה, האם אפשר לצפות שהיא תענה לכל הציפיות שתולים בה?

מדיטציה יכולה לעזור לנו להתבונן פנימה, לתוך כל אוסף הרגשות, המושגים והדעות שצברנו במהלך החיים, שמנהלים אותנו מבלי שאנחנו שמים לב, ולאפשר לנו לאט לאט, בהדרגה, לוותר עליהם, להשתחרר מהם, ולוותר על האשליה שכל המושגים והמחשבות האלה הם ה״אני״ האמיתי שלנו. הסבל ימשיך להתקיים בעולם, אבל מתוך השקט הפנימי של ה״אני״ האמיתי שיתגלה לנו בתהליך, נתייחס אליו אחרת.

Fotolia.com

זה קורה לאט לאט, בתהליך ממושך, שדורש נחישות רבה והתמדה. אין כאן תיקון מהיר בלחיצת כפתור באפליקציה, וככל הנראה גם לא בסדנה של שמונה שבועות. זהו מסע לכל החיים עם הרבה עליות ומורדות. ד״ר ניל מיילס (Neale Miles), פסיכולוג קליני ומורה לבודהיזם, אומר בראיון לבי-בי-סי: ״במיינדפולנס [כפי שמלמדים אותה במערב] חסרה השקפת עולם וקוד של התנהגות מוסרית. בתוך מעט מאוד פגישות אפשר ללמד כל אחד להאט, להרגיש שקט יותר, ולהוריד מתח, וזה נהדר, אבל בקונטקסט המסורתי שלו, אתה גם משנה את ההשקפה שלך.

״לקחנו רק את הטכניקה, וזו הסיבה שאם אתה נותן לעובד בחברה עשר דקות הפסקה לעשות מיינדפולנס, אתה לא באמת מתייחס לעובדה שהוא עובד 12 שעות ביום. זה לא מתייחס לתרבות הארגונית של החברה, לשאיפה האגואיסטית לטפס בסולם ההצלחה, ואתה לא חושב על האפקט המצטבר של הפעולות שלך״.

מיילס נרתע מימי העבודה הארוכים והעמוסים שהוא רואה בקרב הסובבים אותו בניו יורק, שבה הוא חי כעת. ״ואז אתה נותן לעובדים 20 דקות של מיינדפולנס, ועם כל המחקרים שיש, הם מאמינים שאם הם יעשו מדיטציה קצרה הכול יהיה טוב יותר. מוכרים את זה כסוג של תרופת פלא״.

מספרים ששאלו פעם את בודהא מה יהרוס את העולם הזה, והוא ענה במילה אחת: ״חמדנות״. עם ניצול גדול כל כך של משאבים, של הסביבה ושל עובדים, האם אפשר לצפות שמדיטציה קצרצרה תפתור את כל הבעיות?

הפוסט האם טרנד המדיטציה במערב מועיל או מזיק? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

צילום: ואדים ברסטצקי

״ממש עכשיו התחלנו לעשות מעקבים״, אומר תומר אביטל בראיון שערכנו איתו באמצע חודש אוקטובר בבית קפה תל-אביבי.

אנחנו משתמשים בחוקרים שמחוברים אלינו אידאולוגית וגם עושים לנו הנחה. חקירות זה עסק יקר מאוד

אחרי מי אתם עוקבים?


״אחרי כל חבר כנסת שמתנגד לשקיפות או שלציבור יש עניין לדעת מה הוא מסתיר״.

איך המעקבים מתבצעים?


״אנחנו משתמשים בחוקרים שמחוברים אלינו אידאולוגית וגם עושים לנו הנחה. חקירות זה עסק יקר מאוד. כל יום מעקב עולה 3,000 שקל. יש בזה גם כמה אתגרים, למשל אם אני עוקב אחריהם מבוקר עד לילה אני עלול להיחשף לדברים אישיים שאני לא רוצה להיחשף אליהם, כמו מאהבת. אנחנו משתמשים בחוקרים במשורה, בעיקר במקומות ציבוריים. במקביל, התחלנו להפעיל סיירת שקיפות של מתנדבים שיתעדו פגישות שהפוליטיקאים רוצים לשמור בסוד. יש כבר 20 מתנדבים״.

איך הסיירת פועלת?


״היא יוצאת למקומות שפוליטיקאים נוהגים לשבת בהם לפגישות, ומצלמת את הפוליטיקאים נפגשים עם בעלי אינטרסים שהציבור צריך להכיר. לאחרונה הם הצליחו לצלם תמונות של ח״כים עם אנשים שעדיין לא זוהו. אני מתכנן להעלות את התמונות לרשת ולבקש מהציבור לזהות אותם״.

חברי הכנסת רוצים להמשיך לשמור על המנגנון המושחת. זו חוצפה. בגלל זה נשבר לי מהכנסת ומהעיתונאות הרגילה

תמונה: Fotolia

יש לך דוגמה שהספיקה כבר להתפרסם?


״יש תמונה שפרסמה עמיתה שלי, טל שניידר. בתמונה רואים את נדב פרי, הלוביסט של יצחק תשובה, יושב במסעדה יקרה בנמל תל אביב עם מנכ״ל משרד ראש הממשלה. למה זה חשוב? כי אנחנו יודעים שראש הממשלה רוצה לאשר את מתווה הגז, והנה המנכ״ל שלו – שלא הסכים להיפגש עם הלוביסטים של הצד החברתי – יושב עם הלוביסט של תשובה״.

״שיחות בירור״

הבחור הצעיר עם הסנדלים, המכנסיים הקצרים והלוק הקיבוצניקי שפוגש אותנו, לא דמיין בחלומות הכי פרועים שלו שכך תסתיים הקריירה העיתונאית שלו – במעקבים יזומים אחרי חברי כנסת ובגיוס תרומות מהציבור כדי להיאבק למען השקיפות.

״בהתחלה בכלל רציתי להיות סופר״, מספר אביטל (32) כשהוא נשאל איך הכול התחיל. “ניסיתי לכתוב חמישה ספרים, אבל זנחתי את כולם בעמוד 50. התייאשתי״.

את תחילת דרכו בעולם העיתונאות עשה אביטל מיד אחרי השירות הצבאי, כשמצא מודעת דרושים שחיפשה כתב מוניציפלי באזור חדרה וזיכרון יעקב, שם התגורר. “עיתונאות נשמעה לי טוב, זה מקצוע מושלם לסקרנים״, הוא נזכר, “שלחתי סיפור קצר שכתבתי לעורך והתקבלתי לעבודה. תוך חודש כבר היה לי סקופ ראשון, שראש עיריית חדרה מעסיק אנשים בלי מכרז״.

אחרי שיצא ללימודי מדע המדינה וספרות באוניברסיטה העברית, במהלכם כתב בכמה מקומונים, עבד כתחקירן בערוץ הראשון וגם עבר התמחות בכנסת, בלשכתה של ח״כ שלי יחימוביץ׳, ב-2010 הצטרף ל״כלכליסט״ בתור הכתב בכנסת. “כך הגעתי לכנסת, מקום שנראה לי זוהר בהתחלה. עזרתי לכל מיני גורמים שם, ללוביסטים, לח״כים, הייתי כלי שרת״.

כשנכנס באקראי לאחת הוועדות גילה אביטל שח״כ אלי ישי מנסה לקדם הצעת חוק שתגדיל את הפנסיה לאדם ספציפי שאף אחד לא ידע מי הוא. | Gali Tibbon/AFP/Getty Images

מתי התחלת להבין שאתה צריך לעשות דברים אחרת?


״בוקר משעמם אחד הסתובבתי במסדרונות הכנסת, ובאופן אקראי לגמרי החלטתי להיכנס לדיון בוועדת הפנים. דיברו שם על תיקון פנסיוני שנשמע מוזר מאוד. חברי הכנסת לא הבינו במה מדובר, אבל רצו לאשר את ההצעה. התקשרתי למשרד האוצר, והם אמרו שהם אפילו לא ידעו שיש דיון כזה. אחרי שבדקו, אמרו לי שאלי ישי מקדם את התיקון הזה לחוק, שיחול על חמישה אנשים שהפנסיה שלהם תגדל ב-3 מיליון שקל. התקשרתי לאלי ישי ושאלתי אותו אם הוא מכיר את חמשת האנשים. הוא אמר שלא.

״אחרי בירורים נוספים שעשיתי, גיליתי שהתיקון חל למעשה רק על אדם אחד  

הפוסט ״שלחתי חוקר פרטי למעקב ראשון אחר חבר כנסת, זה היה מפחיד״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

צילום: Jeff Turnbulll

בדרכו הביתה מבית הספר, מרטין פיסטוריוס בן ה-12 תכנן את המכשיר האלקטרוני הבא שהוא הולך לבנות, משהו עוד יותר מתוחכם מהכוכב המהבהב שתלה על עץ חג המולד. ואז הוא נזכר שלפני שיצא מהבית הוא שכח להפעיל את האזעקה שבנה והתקין במו ידיו בכניסה לחדרו. מה אם אחיו ואחותו הקטנים ייכנסו לחדר ויהרסו את עולם הלגו המופלא שבנה? אבל הכאב הצורב בגרון הציק לו יותר מדי מכדי להיות טרוד באזעקה.

הייתי מודע לכל דבר, כמו אדם נורמלי, אבל לא יכולתי להתנועע או לדבר. המוח שלי היה לכוד בתוך גוף שלא יכולתי להשתמש בו

מרטין לא ידע שאותו יום, בינואר 1988, יהיה היום האחרון שבו ילך לבית הספר. כאב הגרון התפתח למחלה מסתורית שהפכה את כל חייו ואת חיי משפחתו. בשבועות ובחודשים הבאים גופו הלך ונחלש. הוא הפסיק לאכול ושקע במשך היום לשעות ארוכות של שינה. גם מוחו הלך ונחלש. בהתחלה הוא שכח עובדות, אחר כך הוא שכח דברים שאהב לעשות, כמו להשקות את עץ הבונזאי שלו, ושכח פנים מוכרות. אמו הראתה לו שוב ושוב תמונות של בני המשפחה בתקווה לעורר את זכרונו, אבל זה לא עזר. לאט לאט הוא הפסיק ליצור קשר עין, שכח מי הוא ואיפה הוא נמצא, ולבסוף שכח גם לדבר. המילים האחרונות שאמר לאמו לפני ששקע לגמרי בתרדמת היו בבית החולים ביוהנסבורג, דרום אפריקה, שנה אחרי שחלה: “מתי הביתה?״

הרופאים היו אובדי עצות. סריקות המוח לא העלו דבר, ותרופה אחר תרופה שניסו לא עזרה. הוריו טלטלו אותו מבית חולים אחד לשני בכל רחבי דרום אפריקה, כתבו מכתבים נואשים למומחים בחו״ל שגם הם לא יכלו לעזור.

תמונה: באדיבות מרטין פיסטוריוס

שנה אחרי שמרטין חלה הודו הרופאים שהוא סובל ממחלה ניוונית לא ידועה ושהם מיצו את כל אפשרויות הטיפול. הם אמרו שהוא נסוג למצב שיש לו מוח כשל תינוק בן שלושה חודשים, עם מודעות אפסית, וצפי של שנתיים לחיות, ויעצו בעדינות להוריו לטפל בו כמיטב יכולתם עד שמותו יביא גאולה לכולם.

אבל מרטין לא מת. יום אחד, אחרי ארבע שנים, מוחו החל לחזור לחיים, התמלא שוב במחשבות ובדמיונות, מודע לגמרי לסביבתו. אבל הוא הזדעזע לגלות שמוחו, שהיה שוב מלא חיים, כלוא לחלוטין בתוך גופו, כמו בתוך קבר.

“אני חושב שהמוח שלי התחיל להתעורר בערך בגיל 16, ובגיל 19 הוא חזר לעצמו לגמרי. הייתי מודע לכל דבר, כמו אדם נורמלי. ידעתי מי אני, איפה אני נמצא, אבל המוח שלי היה לכוד בתוך גוף שלא יכולתי להשתמש בו. לא יכולתי לעשות שום סימן או צליל שאנשים יידעו שאני מודע. הייתי בלתי נראה, נער רפאים״

הפוסט ילד רפאים הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

נפילת הבנקים ביוון, ההתנגדות האוקראינית לרוסיה, ההפיכה בתוניס, החלפת משטרו של מובארכ ונפילתו של מילושביץ׳ – האם יש קשר בין כל האירועים? אם בוחנים לעומק, מגלים מכנה משותף מעניין, איש אחד, שפעולותיו עשויות להמשיך לשנות את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. אם נבחן את פעולותיו, אולי גם נוכל לחזות כמה מהתהפוכות הבאות בעולם.

את המסע הזה נתחיל בשנת 2011 בקהיר, מצרים – כאשר ממשלת מובארכ נופלת – סיפור שלמעשה התחיל ארבע שנים קודם לכן, ב-2008, כאשר עובדים במפעל טקסטיל ממשלתי בעיירה מצרית מכריזים שהם פותחים בשביתה בגלל מחירי המזון הגבוהים והשכר הנמוך.

המיליארדר היהודי ג׳ורג׳ סורוס. היד הנעלמת שמכוונת תהליכים פוליטיים בעולם? | Eric Piermont/AFP/Getty Images

השביתה תופסת את תשומת ליבה של קבוצת “גיקים״ הנמצאת במרחק שעה נסיעה משם, שמחליטה לפתוח דף פייסבוק ולארגן דרכו הפגנות ושביתות ברחבי מצרים, כאות הזדהות עם עובדי מפעל הטקסטיל. להפתעתם, כ-70 אלף עוקבים מצטרפים לעמוד במהרה.

אבל מה שעבד בפייסבוק, לא כל כך עבד ברחוב. המשטרה המצרית פשטה על מפעל הטקסטיל וחיסלה את ההפגנה. כך הפכו ההפגנות לאלימות: בניינים הוצתו ומספר מפגינים נורו למוות, וכך גם התפוגגה הסולידריות עם המפגינים והמשטרה חסמה הפגנות שאורגנו ברחבי מצרים.

מארגני המחאות בפייסבוק מעולם לא הסכימו על טקטיקה מסוימת. הם לא החליטו האם המצרים צריכים להישאר בבית או לצאת לרחובות להפגין. אנשים פשוט הרגישו שהם צריכים לעשות משהו, אבל לאף אחד לא היה רעיון ברור מה הוא אותו דבר שצריך לעשות.

מהפכות נראות לפעמים ספונטניות, אבל זו תוצאה של הכנה שנמשכה חודשים ושנים

בכל מקרה, דבר אחד למדו המארגנים מההפגנות שהחלו ב-6 באפריל: הן היו מקרה בוחן, מעין ניסוי, שהראה כי כוחן של הרשתות החברתיות ככלי לביצוע מהפכות דמוקרטיות מוגבל. פייסבוק הצליחה לקבץ ביחד עשרות אלפי “מעריצים״, אבל לא הצליחה לארגן אותם ברחובות לאחר שהתנתקו מהמחשב. הרשת החברתית הייתה כלי תקשורת יעיל שקרא לאנשים ל… ובכן, קרא למה? מנהיגי ה-6 באפריל לא ידעו מה התשובה לשאלה, ולכן החליטו ללמוד מאחרים שכן ידעו.

בקיץ 2009, מוחמד עדל, בלוגר בן 20 ואחד האקטיביסטים של ה-6 באפריל, טס לבלגרד. בירתה של סרביה היא ביתו של “המרכז לפעילות ואסטרטגיה יישומית לא אלימה״ (Canvas), ארגון שהוקם ב-2003 על ידי שני אנשים: סלובודן ג׳ינוביק וסרג׳ה פופוביץ׳.

הפוסט היהודי העשיר שמנווט את המהפכות הפוליטיות הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

בתמונה המפורסמת של שחרור זוגות הילדים התאומים ממחנה ההשמדה אושוויץ, אווה קור הייתה עם אחותה בשורה הראשונה. זהו רגע סמלי, כבר בימים הראשונים במחנה, קור הבטיחה לעצמה שהיא תעשה הכול כדי שהיא ואחותה יצאו משם בחיים.

אמרתי לו שאני לא מפחדת ממנו יותר ושאני סולחת לו. הוא מצדו אמר שהוא מעדיף שאתן לו אגרוף בפרצוף ולא שאסלח לו

במשך הרבה שנים עשתה קור כל שביכולתה לספר לעולם את אשר קרה במחנה. היא סיפרה על הרגע בו הופרדו מאמן על ידי ד״ר ג׳וזף מנגלה שחיפש תאומים, על הניסויים שעשה בה ובאחותה, ועל האסירים האחרים. היא ידעה שיש דברים שהדחיקה ואינה זוכרת, ולכן חיפשה במשך זמן רב את זוגות התאומים האחרים. כשמצאה אותם, יצאה למסע של ריפוי עצמי במהלכו גם הקימה ארגון ומוזיאון המוקדש כולו לילדים שעשו עליהם ניסויים במעבדת המוות של אושוויץ.

יום אחד הוזמנה קור לדבר בכנס רופאים בבוסטון. להזמנה צורפה בקשה שהפתיעה וזעזעה אותה: “הביאי אתך רופא נאצי שהיה גם באושוויץ ושיוכל לדבר על מה שקרה שם״. קור נשארה ללא מילים. אחרי כמה רגעים היא נזכרה שבאחד מהסרטים התיעודיים שהתראיינה אליהם התראיין גם רופא שהיה במחנה: ד״ר האנס מונץ.

ג׳ודית אורלוף, פסיכיאטרית שמנחה מטופלים להגדיל את ליבם ולסלוח | באדיבות ג׳ודית אורלוף

היא יצרה איתו קשר, ומונץ הסכים לספר את זיכרונותיו, אך רק בראיון וידאו. כך, ביולי 1993 הגיעה קור לביתו של הרופא הנאצי, שאירח אותה כיד המלך. במהלך הפגישה היא שאלה אם הוא ראה את תאי הגזים. הוא סיפר לה שזה סיוט שרודף אותו, ותיאר לה את הזוועות שראה. קור שאלה אותו אם יהיה מוכן להיפגש איתה באושוויץ ולחתום על הצהרה שהיו תאי גזים. הוא ענה שישמח לעשות זאת.

במשך כמה חודשים לפני הפגישה המיוחלת באושוויץ, קור לא מצאה מנוחה. היא הרגישה שהיא צריכה לתת משהו בתמורה לרופא. היא רצתה להודות לו. היא הסתובבה בכל החנויות ולא מצאה דבר, ולבסוף, אחרי התחבטויות פנימיות, היא מצאה את המתנה המושלמת: היא תכתוב לו מכתב מחילה ממנה על מה שעשה.

״ידעתי שזאת מתנה משמעותית, אבל היא בעצם הפכה למתנה שנתתי לעצמי״, כותבת קור בטקסט שנכתב לפרויקט מיוחד הנקרא ״פרויקט המחילה״ , שמאגד התנסויות של אנשים שבחרו לסלוח. “פתאום הבנתי שאני לא קורבן חסר תקווה וחסר כוח״, מוסיפה קור. לאחר שהגישה את המכתב לחברתה הטובה למטרת הגהה, הציעה החברה רעיון נוסף: “אז עכשיו, מדוע שלא תסלחי גם לד״ר מנגלה?״

כשאמרתי את המילים ׳אני סולח לך׳, הרגשתי הקלה עצומה. ברגע ההוא הבנתי שעשיתי את הטובה הגדולה ביותר לעצמי

קור הופתעה. היא תמיד חשבה שלעולם לא תוכל לסלוח למנגלה על מה שעשה. אבל באותו רגע משהו קרה. “הבנתי שהיה לי את הכוח עכשיו… את הכוח לסלוח. הייתה לי הזכות להשתמש בו, ואף אחד לא יכול היה לקחת את זה ממני״, היא כותבת.

ביום השנה החמישים לשחרור אושוויץ עמדו קור וד״ר מונץ לצד הריסות תאי הגזים במחנה. הוא חתם על הצהרה שתאי הגזים התקיימו, וקור אמרה בנאומה: ״אני, אווה מוזס קור, תאומה ששרדה את ניסויי הילדים של ג׳וזף מנגלה באושוויץ לפני 50 שנה, סולחת לכל הנאצים שהשתתפו בדרך ישירה או לא ישירה ברצח משפחתי וברצח מיליונים אחרים״.

״כשעשיתי זאת, הרגשתי נטל כבד שמוסר ממני. לא הייתי יותר אחוזה על ידי השנאה, הייתי סוף סוף חופשיה״, היא כותבת. התאומים האחרים שהיו בין החיים התקשו לתפוס את המעשה שלה, כמו גם ניצולי שואה נוספים. רבים מהם טענו שאין זו זכותם של הניצולים לסלוח, מה שעשוי להשתמע כסליחה בשם כל הקורבנות. אחרים אמרו שהסליחה מפחיתה מן המשמעות של הזוועות שקרו, או פוטרת את האחראים ממשפט צדק. אך קור נשארה בשלה. הסליחה, היא הסבירה, משמשת כזרעים לשלום, ואילו הרצון בנקמה מזין את השנאה ואת המלחמה.

כמו קור, אלפי אנשים בעולם, שנפגעו פיזית ונפשית מפשעים חמורים, או שאיבדו את משפחתם, בוחרים לסלוח לתוקף שלהם. אבל מה זה בדיוק אומר לסלוח למישהו שפגע בך? האם זה אומר שאינך דורש שייעשה צדק? האם זה אומר שאתה פוטר את התוקף מהאחריות למעשיו? איך מגיעים למצב שבו אפשר לשחרר את הכעס על מה שקרה או את הרצון לנקמה ופשוט לסלוח?

התאומות מרים ואוה קור ביום השחרור ממחנה ההשמדה אאושוויץ (הילדות עם כובע הצמר על ראשן)

הפוסט איך אפשר לסלוח לאויב הכי גדול שלך? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

אילוסטרציה: אלכס גורביץ׳, תמונות: Fotolia

ביל פלאק (55) קימט את מצחו בניסיון לענות על השאלה שהופיעה על מסך המחשב בביתו: “האם צפון קוריאה תעשה ניסוי גרעיני לפני סוף השנה?״

זו לא הייתה השאלה היחידה שהוא ניסה להשיב עליה. היו עוד, למשל: “האם בשנה הקרובה מדינה מסוימת תפרוש מהאיחוד האירופי?״, ו״כמה מדינות נוספות ידווחו על התפרצות אבולה בחצי השנה הקרובה?״

כשפלאק סיים להזין את תשובותיו לשאלות שהופיעו בטופס האינטרנטי, הוא לחץ על כפתור “סיום״, ששלח את התשובות לגוף המחקר של קהילת המודיעין האמריקנית. אנשי המודיעין שקיבלו אותן התייחסו לתשובות ברצינות תהומית. הם ניתחו אותן בכובד ראש, ובדקו את נכונותן לאורך זמן.

אבל פלאק לא עשה מזה עניין גדול, ובטח שלא התרגש או נלחץ מכך. הוא בכלל עושה זאת כעבודה חלקית, שעה או שעתיים ביום, להנאתו. “את מבינה, אני בסך הכול צפָּר״, הוא אומר לי בריאיון. “אני לא מישהו שמבין בפוליטיקה או בכלכלה. אני אפילו לא קורא בקביעות עיתונים״.

לפני הריאיון שערכנו, פלאק אפילו דיווח בהתרגשות לארגון הצפרות שהצליח לזהות את ציפור השיר “ציצנית״ שחיה בפינלנד, ומשום מה בחרה לנדוד דרך מקום מגוריו בנברסקה, ארה״ב.

בין משפחה ומכרים פלאק לא נחשב לעילוי, אבל בתוך קהילת המודיעין, כך מתברר, החיזויים שלו זוכים לכבוד רב. למעשה פלאק די טוב בזה – הוא מצליח לחזות אירועים עולמיים שיקרו בעתיד, בסבירות גבוהה למדי.

ביל פלאק, עתידן-על / תמונה: Viktor Drachev/AFP/Getty Images ,Chung Sung-Jun/Getty Images

יותר מדויק מאנשי ביון

בארבע השנים האחרונות, פלאק ו-3,000 אנשים פשוטים כמוהו ערכו חיזויים למגוון אירועים חשובים, החל מתנודות במחיר הזהב ועד לשאיפות הפוליטיות של ארדואן, כחלק מפרויקט בשם The Good Judgment Project – שהקימו שלושה פסיכולוגים ידועים, במסגרת מחקר מקיף שערכה קהילת המודיעין האמריקנית.

באופן בלתי צפוי, התחזיות שמספקים “פשוטי העם״ שמשתתפים בפרויקט – טובות אפילו יותר מאלה שמספקים אנליסטים מקצועיים עם גישה למידע מסווג – תחזית מעניינת בפני עצמה שאף אחד בקהילת המודיעין לא חזה שתתממש בעקביות, שוב ושוב.

כשפלאק קרא על הניסוי דרך איזשהו בלוג, הוא לא חשב שהוא יהיה טוב במיוחד בכך. “זה פשוט נראה לי מעניין והחלטתי להצטרף״, הוא מספר לאפוק טיימס. לא היה לו ידע מוקדם בגיאופוליטיקה או בכלכלה, אלא רק מיומנות בזיהוי ציפורים וידע בינוני בגלישה באינטרנט.

אחרי שנרשם הוא קיבל הדרכה קצרה וכללית מאנשי הפרויקט, וסיסמה לאתר האינטרנט שהציג שאלות על אירועים עתידיים בעלי משמעות לקהילת המודיעין. בסוף כל שאלה נדרש פלאק להעריך את ההסתברות שהיא תקרה.

כיוון שפלאק לא הגיע עם ידע קודם כמעט בשום נושא, הוא התחיל לחקור כל שאלה בחיפוש פשוט בגוגל. “אולי המיומנות שפיתחתי בזיהוי ציפורים, היכולת להיות בטוח שהציפור שאני רואה היא זו ולא אחרת, עזרה לי גם בחיזוי״, הוא מהרהר באפשרות.

פלאק גילה להפתעתו שהמספרים שמילא היו מוצלחים להפליא, והוא דורג בשני האחוזים העליונים בפרויקט. כלומר, החיזויים שלו היו טובים יותר ב-60 אחוז מיתר 3,000 המשתתפים, וב-30 אחוז מהחיזויים של אנליסטים מקצועיים בקהילת המודיעין.

הוא נקרא “עתידן על״, או במילים אחרות – מישהו שמצליח לחזות יותר טוב מאנליסטים מקצועיים האם למשל יהיה פיגוע טרור נוסף בפריז לפני סוף החודש הבא.

פלאק היה טוב כל כך, שהכניסו אותו לפורום של אנשים נוספים כמוהו, משני האחוזים העליונים שהשתתפו בפרויקט. כך הם יכלו להתייעץ ולשמוע דעות שונות, אבל עדיין, המידע שבו השתמשו היה זמין לכל אדם עם גישה לאינטרנט.

וכאן עלתה שאלה: איך יכול להיות שקבוצה של אנשים ממוצעים עם גישה לגוגל יכולה להגיע לתחזיות טובות יותר מאנשי קהילת המודיעין? איך זה בכלל אפשרי?

טורניר חיזוי

“לאנשים האלה, כמו פלאק, יש את זה״, אומר לי פרופ׳ פיליפ טטלוק, אחד משלושת הפסיכולוגים שהקימו את הפרויקט. “יש להם מיומנות אמיתית ומדידה של חיזוי, איך אירועים שונים בעולם יתפתחו, בין שלושה חודשים עד שנה וחצי קדימה״.

פרופסור פיליפ טטלוק, פסיכולוג וממקימי הפרויקט לשיפור יכולת החיזוי / תמונה: Viktor Drachev/AFP/Getty Images ,Chung Sung-Jun/Getty Images

טטלוק החל להתעניין בחיזוי עוד בתחילת שנות ה-80, כשערך מחקר שנמשך עשרים שנה והשווה בין תחזיות של אנליסטים, של מומחים מהאקדמיה ושל מקצוענים אחרים. טטלוק ביקש מהם לחזות מה יקרה בשוק המניות, אילו ממשלות יעלו לשלטון, והאם יפרצו מלחמות ובעיות בוערות אחרות.

כך הוא הגיע למסקנה מפתיעה: תוצאות החיזוי של המומחים לא היו טובות יותר מניחוש מקרי. או כפי שהוא ניסח את זה, הן היו דומות לאלה של שימפנזה שמנסה לקלוע חיצים למטרה. למען הדיוק, המומחים הצליחו לחזות לא רע לטווח של שנה, אבל ככל שהטווח היה ארוך יותר, התוצאות התקרבו לחיצי השימפנזה.

ממצאיו ושורת המחץ על השימפנזה צוטטו בכלי התקשורת והוא הפך לשם דבר בתחום המחקר על חיזוי. כמה שנים מאוחר יותר, המודיעין האמריקני התחיל להתעניין בו.

ב-2003 קהילת המודיעין בארה״ב עברה טלטלה עזה. תחזיות שירותי הביון על הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק הופרכו, ובקהילה הוחלט שצריך למצוא דרך לשפר משמעותית את יכולת החיזוי של 20 אלף האנליסטים שלה.

כך נולד טורניר תחרויות חיזוי. חמש קבוצות שונות השתתפו בו, כל קבוצה עם שיטת חיזוי שונה. המטרה הייתה לבדוק מי מהן תמציא את שיטת החיזוי הטובה ביותר לאירועים שאנליסטים בשירותי הביון מתמודדים מולם כל יום: האם נשיא תוניסיה יברח למקלט מדיני נוח בחודש הבא, האם היורו יצנח מתחת ל-1.20 דולר במהלך השנה הקרובה ועוד.

פרופ׳ טטלוק הוזמן ליצור את אחת הקבוצות ולעמוד בראשה. וכך הוא יצר את The Good Judgment Project. כ-20 אלף מתנדבים היו בקבוצה שלו, שגויסו דרך בלוגים ופורומים מקצועיים. התמורה שקיבלו המשתתפים הייתה שובר מתנה מאמזון בשווי 250 דולר. פלאק היה אחד המתנדבים. ארבע הקבוצות האחרות הורכבו מאנשי אקדמיה ומומחים.

במשך ארבע שנות מחקר התבקשו הקבוצות לענות על 500 שאלות זהות, ולנצח קבוצה נוספת – קבוצת ביקורת שהשתמשה בשיטת “חוכמת ההמונים״.

“בשנה הראשונה למחקר, הקבוצה שלי הייתה טובה ב-60 אחוז מקבוצת הביקורת״, כותב טטלוק בספרו Superforecasting (ו2015), “ובשנה השנייה עברנו את המתחרים מאוניברסיטאות כמו מישיגן ו-MIT ב-30 עד 70 אחוז, והוחלט לפרק את הצוותים שלהם״.

כך הגיע פרופ׳ טטלוק לשתי מסקנות חשובות: אחת היא ששני אחוזים מהאנשים בקבוצה שלו מצטיינים במיוחד בחיזוי, ב-30 אחוז יותר מאנשי הביון. והמסקנה השנייה היא שקשה מאוד לאפיין אותם, אבל בכל זאת יש מכנה אחד משותף שמחבר ביניהם.

משוריינים רוסיים בחצי האי קרים / תמונה: Viktor Drachev/AFP/Getty Images ,Chung Sung-Jun/Getty Images

השיטה של עתידני העל

טטלוק ניסה לגלות את המכנה המשותף לעתידני העל. הוא מצא ביניהם עקרות בית לצד מהנדסים. אמנים לצד עורכי דין, וסטודנטים לצד פרופסורים. “בהתחלה היה מפתה מאוד לחשוב שעתידני העל האלה הם אולי סופר אינטליגנטים״, הוא אומר. אז הוא ערך להם מבחני אינטליגנציה.

מהמבחנים עלה שעתידני העל משתייכים לקבוצה העליונה של 20 אחוז באוכלוסייה, אבל רובם לא נמצאים בטווח הגאונות – אנשים עם איי-קיו 135 ומעלה. “אז נראה שאינטליגנציה וידע עוזרים, אבל הם עוזרים רק מעט מעבר לסף מסוים״.

מה אם כך הדבר העיקרי שמאפיין אותם?


“אני לא רוצה לצמצם את היכולת המיוחדת של עתידני העל לאיזו סיסמה קצרה, זה יהיה שטחי מידי, אבל אם הייתי חייב לצמצם, הייתי אומר שיש להם מידה נדירה של ‘חשיבה פתוחה פעילה׳״.

“חשיבה פתוחה פעילה״ הוא מונח שטבע הפסיכולוג פרופ׳ ג׳ונתן בארון מאוניברסיטת פנסילבניה. זה מתייחס לאנשים שלא רק מוכנים לשמוע ולהכיל אמונות, דעות ונקודות ראות של אנשים אחרים, אלא אפילו מחפשים אותן באופן פעיל, כדי לבחון ולשקול מחדש את האמונות והדעות של עצמם. כדי להוכיח את זה, טטלוק ביקש מעתידני העל לענות על מבחן פסיכולוגי שבארון בנה. תוצאות המבחן הוכיחו שעתידני העל הם אכן בעלי חשיבה פתוחה פעילה ברמה גבוהה מאוד.

איך זה התבטא בשיטות החיזוי שלהם?


“אחרי הפיגוע במערכת השבועון הסאטירי ‘שארלי הבדו׳ בפריז, בתחילת 2015, שאלנו את קבוצת המתנדבים שלנו מה ההסתברות שיהיה פיגוע נוסף כזה בצרפת, גרמניה, הולנד, דנמרק, ספרד, פורטוגל, או איטליה בין התאריכים 21 בינואר ועד ה-31 במארס 2015״.

טטלוק מסביר איך אחד מעתידני העל, מהנדס תוכנה בגמלאות, ניגש לענות על השאלה. בהתחלה הוא בדק כמה אירועי טרור איסלמיים היו בעולם בעבר, כדי לבסס מסגרת רחבה יותר של השאלה. אחר כך הוא בדק את פרטי המסגרת הספציפית שבה הוצגה השאלה: כמה אירועי טרור איסלמיים היו במדינות הספציפיות בחמש השנים האחרונות, מהם אמצעי הבטיחות שנוקטים במדינות השונות, וכיצד עלייתו של דאע״ש בעיראק ובסוריה שינתה את מפת הטרור.

לאחר ששקלל את כל הנתונים, ובהתחשב בטווח הזמן הקצר שאליו השאלה התייחסה, הוא הגיע להסתברות של 34 אחוז שיהיה פיגוע נוסף. אבל בשבילו זו הייתה רק תחילת הדרך, חומר הגלם הראשוני. בשלב הבא הוא הציג את תשובתו לעתידני העל האחרים, הסביר כיצד הגיע אליה, והשווה עם התשובות שלהם.

ניסוי טילים בצפון קוריאה / תמונה: Viktor Drachev/AFP/Getty Images ,Chung Sung-Jun/Getty Images

עתידן על אחר בנה מאגר אינטרנטי עם מאות מקורות אינפורמציה שמתויגים לפי נושאים, אזורים גאוגרפיים ונטיות אידאולוגיות. הוא מקפיד לקרוא כל הזמן ניתוחים ודעות מנוגדים שסותרים אחד את השני. עתידן על אחר נוהג להתבונן תמיד מבחוץ על המסקנה שהגיע אליה ושואל את עצמו: “האם הייתי משתכנע אם מישהו אחר היה מציג לי את המסקנה הזאת? האם אין בה חורים?״

כשאני שואלת את פלאק, איך הוא יכול לחזות האם שרשרת פיגועים כמו שהייתה בפריז תתרחש שוב, הוא נותן תשובה מפתיעה בפשטות שלה. “במקרה כזה אני מבקש מעמיתים בצוות לקבל רקע כללי על האירוע, ואחר כך מחפש פרטים נוספים בחדשות. יש לי תואר שני במתמטיקה, אז מכל הפרטים שאני אוסף אני מנסה לבנות מודל מתמטי לחיזוי. אבל השאלה הזאת קשה במיוחד, כי שרשרת הפיגועים שהתרחשה עכשיו הייתה ראשונה מסוגה, כלומר אין לי נקודות התייחסות מהעבר״.

אז מקרים שקרו בעבר הם נקודת מפתח ביכולת לחזות את העתיד?


“פעמים רבות כן. זו נקודת התייחסות טובה, סוג של עוגן שממנו אפשר להתחיל. כי אם אני שוקע יותר מידי בפרטים של המקרה הספציפי, מבלי להתייחס להיסטוריה של אירועים קודמים, קל לי יותר לעשות הטיה לכיוון של הסתברות גבוהה שזה יקרה בערים אחרות גם כן״.

פליטים מגיעים בסירת גומי מסוריה. כמה מהם עוד יגיעו? / תמונה: Bulent Kilic/AFP/Getty Images

מה לדעתך התכונה החשובה ביותר של עתידן על? 


“גמישות מחשבתית, לא להיצמד יותר מידי לתחזית שעשית, או לדעה מסוימת שגיבשת בהתחלה, ולא להיות קשור במיוחד לאינפורמציה שמאשרת את הדעה שלך. בשלב מסוים התחלתי לאמן את עצמי בלהעלות טיעונים נגד עצמי. הייתי מדמיין מה עמית אחר בקבוצה היה אומר על הטיעון שלי״.

פלאק מספר לי על שאלה שהייתה קשה מדי עבורו – האם נתניהו יישאר ראש הממשלה בבחירות האחרונות בארץ. “בסופו של דבר ויתרתי על הניסיון לחזות את זה. זה היה קשה מדי, כי לא היה כאן רק עניין פוליטי של ימין ושמאל, אלא גם חיבה וחוסר חיבה אישיים, משתנים שהפכו את הכול למורכב מדי״.

התחזיות שמספקים “פשוטי העם״ טובות אפילו יותר מאלה שמספקים אנליסטים מקצועיים עם גישה למידע מסווג

מאת
 דינה גורדון

פרופסור דוד פסיג, חוקר עתידים וראש המעבדה למציאות מדומה באוניברסיטת בר אילן / צילום: יאירה יסמין

״המומחים עושים אקסטרפולציה לינארית״

מה דעתך על הטענה שיש אנשים שיכולים לחזות את העתיד טוב יותר ממומחים?

“אנחנו יודעים הרבה זמן שמומחים איבדו את יכולתם לחזות את העתיד. הסיבות לכך פשוטות. המומחים לומדים באותן אוניברסיטאות ואצל אותם מרצים, קוראים את אותם ספרים וגרים באותן שכונות. בסופו של דבר הם הופכים להיות אותו הדבר. אני מדמה את זה לכך שתיבת התהודה שלהם נאטמת. הם חיים בתוך תיבת תהודה שמזינה את עצמה. יש הרבה מאוד סימנים שמגיעים מבחוץ, אבל מכיוון שהם נמצאים בתוך תיבת התהודה שלהם, הם לא נותנים משקל נכון לסימנים האלה״.

אם המומחים איבדו את יכולתם, למה ארגונים כלכליים וממשלות ממשיכים להעסיק אותם?

“זאת הבעיה. ראשית, עוד לא השכילו להבין שהמומחים טובים בלהבין את העבר, הם טובים מקסימום בלהבין את ההווה. אבל הם אינם טובים בהבנת המגמות העתידיות. אנשים לא מבינים שמה שהמומחים עושים זה אקסטרפולציה לינארית. כלומר, משהו קרה היום ואני משליך את זה שנה או יותר קדימה. אין כמעט שום מערכת שעובדת ככה. הסבירות של אקסטרפולציה לינארית היא בין 30-20 אחוז. לכן לפעמים קורה שלאנשים שחזו משהו שהתממש נדבק דימוי של מומחה. זה קורה בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה״.

מה דעתך על “עתידני העל״?

“תמיד היה ידוע שיש קבוצה קטנה מאוד של אנשים שבאופן מקרי יכולה להגיע להבחנה מסוימת לגבי העתיד, אבל אין ביטחון שאם הם הצליחו לחזות טוב מספר פעמים, הם יוכלו תמיד להמשיך בכך. זה בדיוק הרעיון של חקר העתיד. לנסות לפתח שיטות עם מהימנות מדעית ברורה, שמצד אחד אינן סומכות על מומחים, ומצד שני גם לא מסתמכות על אנשים מקריים שהצליחו להגיע ביחד לאיזושהי תובנה טובה לגבי העתיד״.

אתה מתכוון לחוכמת ההמונים?

“כן, זו אחת השיטות. מה שפרופ׳ טטלוק מתאר שמאפיין את שני האחוזים של עתידני העל, אלו בדיוק המאפיינים של חוכמת ההמונים. תמיד יש מספר קטן מאוד של אנשים, זניח לחלוטין, עם יכולת בלתי רגילה לחזות את העתיד, וקשה מאוד לשחזר איך הם בדיוק עשו זאת, ואין לי יכולת למצוא אותם. יותר מזה, לפני שהעתיד התרחש, אין שום הבטחה שמה שהם אומרים אכן יתרחש. רק אחרי זה אני יודע שהם צדקו. לעומת זאת, בחקר העתיד, כשאני משתמש בשיטה מסודרת כלשהי, ומזהה עתיד מסוים, אני יודע באיזו סבירות אהיה צודק, כי השיטה מכתיבה לי את אחוז הסבירות. וכשמסתמכים על אנשים אין לנו מחוון כזה. בנוסף, אני יכול להשתמש בתחזיות של הרבה יותר אנשים, 100 אלף אנשים, וכך אגיע לדיוק הרבה יותר גדול״.

אתה משתמש בעבודה שלך בחוכמת ההמונים?

“כן, אבל זו רק אחת השיטות. יש מאות שיטות מחקר שבעזרתן אנחנו מנסים להבין מגמות, ולכל שיטה יש יתרון וחיסרון. לכל שיטה יש מידה של מהימנות, כלומר כמה היא מבטיחה לי שהתוצאה של החיזוי תתממש. אני יודע את זה מראש ומשקלל את זה בתהליך קבלת ההחלטות״.

כבר יצרו אלגוריתמים שבאמצעות ניתוח כמות עצומה של מידע מהעבר, חזו במדויק אירועים עתידיים שיתרחשו, כמו התפרצות כולרה למשל. מה שמביא חלק מהחוקרים לחשוב שבעתיד כבר לא יצטרכו להשתמש באנשים כדי לחזות דברים.

“גם במקרה של אלגוריתמים, אין הסתברות של 100 אחוז שהתחזיות יתממשו. המין האנושי עדיין פרימיטיבי מאוד בהבנה של מערכות מורכבות ומסובכות כמו העולם שלנו. כרגע המהימנות שלנו לזהות את הגורמים בתוך מערכות מורכבות ומסובכות היא בסביבות 60 אחוז. לכן אנחנו צריכים להיות מאד ענווים ואסור גם להסתמך על בן אדם מסוים, זה מסוכן מידי, אפילו אם הוא הצליח לחזות טוב מספר פעמים. אנחנו מכירים את זה מעסקים. מנכ״לים בעסקים מסוימים, שהלך להם מצויין פעמיים-שלוש, הופכים להיות כוכבים, משלמים להם הון עתק, ואז בפעם הרביעית הם מורידים את כל העסק לטמיון.

“הביקורת הכי גדולה שלי היא שכל המטרה שלנו היא בכלל לא לנסות לראות מה יהיה העתיד. המטרה היא לזהות מגמות כדי לנסות לראות מה אני יכול לעשות היום כדי לשנות אותן או לחזק אותן. ויש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לגביהם כלום, למשל אם נדע שאסטרואיד נע לכיוון כדור הארץ, אנחנו יכולים לעשות משהו?״

פסיכולוגיה

גיליון ״שליטה״

לאחר ששקלל את כל הנתונים, ובהתחשב בטווח הזמן הקצר שאליו השאלה התייחסה, הוא הגיע להסתברות של 34 אחוז שיהיה פיגוע נוסף

תמונה: Bulent Kilic/AFP/Getty Images

צילום: ואדים ברסטצקי

ארז צליק עזב את עבודתו ארוכת השנים בהייטק ובחינוך לטובת עבודה ב-SIT, חברה ישראלית שליוותה עד היום יותר מ-850 חברות בכל העולם שניסו למצוא פתרונות יצירתיים ולעשות חדשנות.

רוב העולם לא ירצה מכונית בלי מנוע. אבל אני רוצה לזהות את הנסיבות הספציפיות שבהן דווקא מכונית בלי מנוע תיחשב כרעיון גאוני

״כשאתה יודע לחשוב בדרך שמובילה אותך למצוא רעיונות ופתרונות כל הזמן – זה מפתה מאוד״, הוא מסביר לי את הסיבה להצטרפותו לחברה. ״ההנחה שלנו היא שקיימות תבניות חשיבה קבועות, ואם רק נלמד אותן, בתהליך פשוט ומהיר, נוכל למצוא פתרון יצירתי כמעט לכל דבר״.

אפשר ללמד מישהו להיות יצירתי?


״כן. אני מדבר על סוג היצירתיות שמיועדת ליצור ערך או תועלת, לא זו שמקושרת לאמנות. יש בעולם שלוש דרכים מקובלות להסביר יצירתיות. אחת מהן אומרת שיצירתיות זה כישרון, חלק מהאופי שלך. או שאתה נולד עם זה או שלא; תפיסה שנייה אומרת שיצירתיות היא תוצאה של נסיבות – כמו למשל גירויים מסוימים, או אם אתה במצוקה או בלחץ, או דווקא להיפך, אם אתה במצב של שפע שמאפשר לך לדמיין.

״הדרך השלישית, שבה אנחנו מתרכזים ב-SIT, אומרת שאפשר להסביר יצירתיות דרך דפוס החשיבה שהוביל לרעיון היצירתי. כשאתה לוקח מאות אלפי המצאות, פתרונות או רעיונות יצירתיים ומנסה לנתח עם האנשים שהמציאו אותם איך בדיוק הם הגיעו לרעיון הזה, אתה מגלה, באפון די מפתיע, שיש תבניות משותפות, שאפשר ממש לזהות.

פעילות ליצירת חדשנות בחבר SIT | באדיבות SIT

״זה גם אומר שאפשר לבדוק את זה אמפירית: אתה יכול לקחת מישהו שלא יודע לחשוב יצירתי ומלמד אותו את תבניות החשיבה האלה. אתה נותן לו משימה ובודק אם הוא מגיע לרעיונות שנתפסים על ידי מומחים כיצירתיים או לא. קל מאוד לבדוק את זה״.

וזה עובד?


״כן״.

תמיד?


״בגדול כן. אבל לא לכל בעיה יש פתרון. תדמיין שיש לנו איזשהו מנוע חיפוש במוח שמזינים לו רעיון והוא מחפש את הפתרון. תבניות החשיבה מייצרות אלגוריתם עבור מנוע החיפוש הזה. אבל לפעמים הוא לא מוצא, לא כי הפתרון קיים, אלא כי האלגוריתם לא טוב או לא מתאים.

״תבניות החשיבה שאנחנו מלמדים מגדילות מאוד את הסיכוי למצוא את הפתרון אם קיים אחד. הן גם מכריחות אותך לשקול רעיונות או פתרונות שמנוגדים לאינטואיציה שלנו״.

מה הבעיה באינטואיציה שלנו?


״אינטואיציה היא אחד החסמים ליצירתיות. היא אחת הסיבות לכך שאנחנו מפספסים המון רעיונות יצירתיים, כי תחושת הבטן שלנו אומרת שזה לא הגיוני. למה רעיונות מסוימים נתפסים בעינינו כיצירתיים מאוד? סיבה אחת לכך היא שהאינטואיציה לא אפשרה לנו ללכת בכיוון הזה, זה הרגיש לא הגיוני. זאת גם התשובה לשאלה ׳למה לא חשבו על זה קודם׳״.

באדיבות SIT

תן דוגמה לפתרון נפלא כזה שהיה מנוגד לחלוטין לאינטואיציה.


״תדמיין שאתה חברת רהיטים שמנסה להתחרות בשוק הרהיטים ולייצר רהיטים שאנשים ירצו לקנות לבית. אבל פתאום מישהו מציע שתמכור רהיטים מפורקים במקום רהיטים בנויים. זה נשמע הכי לא הגיוני בעולם. היום אנחנו מתייחסים לזה כמובן מאליו. אבל אם נחשוב על זה 30 שנה קודם, יש סיבה לכך שאיקאה יש רק אחת״.

גדר משטרתית חדשנית, ״בתוך הקופסה״. במקום להכניס גורם חיצוני, המפגינים עוצרים את עצמם | תמונות: באדיבות SIT

באדיבות SIT

אז אפשר פשוט ללמוד תבניות חשיבה ואז כל אחד יכול להגיע לפתרונות כאלה?


״כן. אנחנו מזהים חמש תבניות כאלה, ואנחנו יודעים להגיד שבערך 80 אחוז מההמצאות או הפתרונות היצירתיים מתאימים לאחת מחמש התבניות״.

תן דוגמה.


״למשל, יש תבנית שקוראים לה ׳החסרה׳. בדרך כלל כשאנשים חושבים על חדשנות, הם חושבים על ׳מה עוד׳, על משהו חדש, משהו נוסף – עוד פיצ׳רים, יכולות, משאבים – עוד ועוד. אחד הדברים שהכי פחות נתפסים לנו כקשורים לחדשנות, זה ׳פחות׳״.

מה זה אומר?


״אתה מנסים לזהות במוצר, בתהליך או בשירות שאתה מציע, כמה אלמנטים הכרחיים – לא שוליים או זניחים, אלה דווקא כאלה שנתפסים כסופר-הכרחיים. אחרי שזיהית אותם, אתה מכריח את עצמך בראש לוותר על אחד מהם, ולשאול את עצמך: אוקיי, ברור שמכונית בלי מנוע אני לא יכול למכור. רוב העולם לא ירצה מכונית בלי מנוע. אבל אני רוצה לנסות ולזהות את הנסיבות הספציפיות שבהן דווקא מכונית בלי מנוע תיחשב כרעיון גאוני. כי אם אני יכול למצוא את הנסיבות האלה, כנראה שעליתי פה על משהו שאף אחד לא חשב עליו״.

ואתה מכיר נסיבות כאלה?


״למכונית בלי מנוע, לא. אבל הרבה דברים שהיו פעם המצאות ששינו את העולם והיום אנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו, הם דוגמה טובה מאוד להחסרה. כמו למשל עדשות מגע. הן בעצם משקפיים בלי מסגרת. או כשאנחנו חושבים על כספומטים – נחמד לחשוב על כספומט כטכנולוגיה, אבל כשאני מסתכל עליו מנקודת מבט של יצירתיות, ויתרו פה על שני אלמנטים שנתפסו כהכרחיים, כי כספומט זה בעצם סניף בנק בלי הסניף. ויתרו פה גם על הצוות וגם על הנדל״ן״.

ספר לי על רעיון כזה שנולד אצלכם.


״עבדנו עם חברה בשם ׳ויתקו׳, שייצרה דטרגנטים, חומרי ניקוי. אחד מהדברים שהיא ייצרה היה נוזל כביסה. אבל השוק של אבקות הכביסה הוא שוק רווי מאוד, אז ויתקו הרגישו שהם חייבים לחדש.

״אחד הדברים שעשינו היה לקחת את הדבר הזה שנקרא נוזל כביסה, ולפרק אותו למרכיבים: יש לנו דטרגנטים, מים, בושם, עמילנים ששומרים את הבגד ישר יותר וקשה יותר, וכל מיני מייצבים וחומרים מסייעים. שאלנו את המהנדסים של ויתקו: תגידו, מה ממש חייב להיות בנוזל כביסה, שבלעדיו זה לא נוזל כביסה? התשובה הייתה דטרגנטים, זה מה שמנקה.

״אמרנו אוקיי, בואו נוציא אותם. לא את מה שקל לחיות בלעדיו, אלא דווקא את אותו הדבר שאי אפשר לחיות בלעדיו. כך נשאר לנו מוצר וירטואלי שהוא נוזל כביסה עם בושם, עמילנים, מייצבים ומים – אבל רק דבר אחד אין בו – דטרגנטים, אין לו סבון. הוא לא מנקה. נשמע טיפשי נכון?״

נכון.


״ואז השאלה בחדר הייתה: באילו נסיבות ספציפיות מישהו ירצה לשלם עבור המוצר הזה. הסיפור נעצר כאן.

״ב-1996 יוניליוור השתלטה על ויתקו הישראלית, וגם על כל הידע שהיה שם, כולל על הרעיון למכור נוזל כביסה בלי סבון. עכשיו בוא נסתכל מה קורה: יש סיטואציות בחיים שבהן אתה בבית או במשרד, יוצא לפגישה חשובה לשעה וחוזר, ולא מתאים ללכת לפגישה עם חולצת טי. לכן אתה לובש חולצה מעומלנת. לי תלויה מאחורי הדלת חולצה כזאת, מוכנה לפגישות.

״נניח שיצאתי לפגישה ואני חוזר אחרי שעה. מה אני עושה עם החולצה? זורק לכביסה? היא לא באמת מלוכלכת. תולה בארון? היא לא באמת נקיה. ביוניליוור עלו על הרעיון: מרססים אותה בפבריז. היום זה מוצר שנמכר בכל העולם בעשרות מיליונים. המוצר הזה הוא בעצם נוזל הכביסה של ויתקו, ללא הדטרגנטים, כי הוא פשוט מרענן את הבגד, נותן לו עמילנים, מיישר אותו קצת, נותן לו ריח טוב, ואז מרגיש נכון להחזיר את החולצה לארון.

״זה היה המוצר הראשון בתחום. אין לו מתחרים, והוא המציא את השוק. זה אוקיינוס כחול. הוא גם חוסך אנרגיה, וגם שומר על הבגד.

״איך הם הגיעו לרעיון הזה? לא שאלו אנשים ׳מה הייתם רוצים׳. נגיד שהיו עושים קבוצת מיקוד של משתמשי אבקות כביסה, מי היה חושב על זה בכלל? מה שגרם לאנשים לחשוב על זה היה המניפולציה הזאת שעשינו – החסרה של מרכיב שנתפס כהכרחי, לצד השאלה באילו נסיבות ספציפיות זה יכול היה להיות טוב״.

תן לי עוד דוגמה לתבנית החשיבה הזו.


״תחשוב על ה׳אייפוד שאפל׳ של אפל למשל. אפל לקחה מוצר שלה שהיה הצלחה עולמית כבירה, האייפוד, והחסירה ממנו משהו. מה היא החסירה ממנו?״

את המסך.


״במובן הפיזי החסירו את המסך. אבל בעצם החסירו משהו פי אלף יותר חשוב – את השליטה. כשאתה חושב על זה, ה׳אייפוד שאפל׳ של אפל היה המוצר הכי לא הגיוני בעולם. אתה משלם כסף כדי לקנות טכנולוגיה שבה תוכל לשמוע את מה שהמכשיר מחליט שתשמע.

״מה שמדהים הוא שלא רק שהשוק בחר בזה, אלא שממוצר שהיה אמור להיות מוצר מעבר שיחזיק שנה או שנתיים, עשר שנים אחרי עדיין מוכרים המון ׳אייפוד שאפל׳. זה גם שינה את הרגלי הצריכה שלנו, את מה שאנחנו מגדירים כסטנדרט במוסיקה.

״יש גם דוגמה ישראלית מצחיקה. באמצע שנות ה-90, כדי לפרסם את צי המטוסים שלה, אל-על יצאה בקמפיין, שהיה בצחוק, לא אמיתי: ״טיסה לשום מקום״. זה התחיל כקוריוז, אבל אז סוכני נסיעות התחילו לקבל טלפונים מלקוחות שביקשו את המוצר הזה״.

מוצר שלא באמת היה קיים. 


״לא היה כזה מוצר. אבל אל-על החליטה להפוך את זה למוצר. תחשוב על זה – אתה עובר את בדיקות הביטחון, הצ׳ק-אין, הדיוטי-פרי, ועולה על הטיסה. המטוס ממריא, אתה אוכל ארוחה קלה במגשית אלומיניום, ובסוף הארוחה המטוס חוזר, ואתה נוחת בבן גוריון. אל-על בעצם הציעה טיסה שהוחסר ממנה היעד. בעולם של מי שמתפרנס ממכירת טיסות, זה בלתי נתפס. אבל באותה תקופה שהדיוטי-פרי היה ביג דיל, אנשים שלא היה להם כסף לחופשה משפחתית בחו״ל יכלו לפתע לחזור עם אדידס הביתה.

״מה שתבניות החשיבה האלה בעצם עושות, הוא לסייע לנו להתגבר על קיבעונות מחשבתיים שיש לנו. קיבעונות הם דברים עמוקים מאוד בחשיבה. הם בעצם דבר טוב, כי הם עוזרים למוח לחשוב מהר יותר. המקום היחיד שבו הם מפריעים הוא כאשר אנחנו רוצים להמציא משהו חדש. הם פשוט לא נותנים לנו. הם יאפשרו לנו להמציא רק דברים שקרובים מאוד למה שאנחנו כבר מכירים. לכן צריך לעשות איזושהי מניפולציה שתכריח אותך לחשוב באופן שמנטרל, עוקף או שובר את הקיבעון״.

איזו תבנית חשיבה נוספת עוזרת לייצר פתרונות יצירתיים?


״תבנית נוספת נקראת ׳חלוקה׳. הרעיון הוא לקחת את מרכיבי המוצר, או השלבים בתהליך, או האלמנטים שקיימים בשירות שאנחנו נותנים, ולארגן אותם מחדש, או לשנות את הסדר שלהם.

״למשל, כשאתה נכנס לחנות שמוכרת מקררים ומסתכל על תמונה של אייס-בוקס, מקרר קרח מלפני מאה שנה, אתה מגלה שמה שהיה פעם די דומה למה שקיים היום. עדיין יש שני חלקים, שני חללים נפרדים שאחד קר מאוד והשני פחות, והאוויר בדרך כלל נע מהקר מאוד לקר פחות. ההבדל הוא שהמקררים המודרניים יעילים יותר והקירור הפך לחשמלי.

״אבל מה יקרה אם נפרק את המקרר למרכיבים? אחד ממרכיבי המקרר הוא מנוע. אם נחליט שאת המנוע לא נשים בתוך הקופסה הזאת שקוראים לה מקרר, אלא בחוץ, מה יקרה? בוא נשאל מה היתרונות בכך. קודם כל זה יחסוך מקום, המקרר יהיה קל יותר ורועש פחות, יהיה חיסכון אנרגטי כי המקור שמייצר חום לא יהיה ליד המקור שמייצר קור. עוד דבר מעניין: מנועי המקרר חזקים ואמינים, אבל פועלים בערך חמישה אחוזים מהזמן. לכן המנוע שנשים בצד יוכל לשמש אותנו למשל להפעיל מייבש כביסה, מדיח כלים או טוחן אשפה.

״כשהמנוע נמצא פיזית מחוץ למקרר, יש כאן גם משהו מעניין מבחינה עיצובית. במקום למכור עוד ארגז גדול שישב בפינת המטבח, הפרדתי אותו ליחידת אנרגיה, המנוע, ויחידה שנייה של חללי קירור. אני יכול למשל לשים את חללי הקירור במגירות בתוך ארונות המטבח״.

תוך כדי שצליק מדבר הוא מראה לי תמונה של מקרר מרשים ומפתיע שמיישם את העיקרון הזה בדיוק. ״כך אני מפסיק להתחרות בחברות אחרות שמייצרות מקררים, ומתחיל לעבוד עם מעצבי מטבחים, ויוצר שוק חדש. זה אוקיינוס כחול. איך הגענו לשוק החדש הזה? שברנו את המבנה המסורתי של מקרר, וסידרנו אותו אחרת במרחב המטבח. יש כבר חברות שעושות את זה״.

תן דוגמה נוספת.


״קח לדוגמה סקי מים. בסקי מים עם סירה, תמיד היה צריך נהג שישיט את הסירה. אבל חברה אחת החליטה להעביר את השליטה בסירה לאותו אדם שעושה את הסקי. הוא שולט בסירה מרחוק, באמצעות הידית שבה הוא מחזיק כדי לעשות סקי״.

זה לא שימוש בתבנית ״החסרה״?


״לא, אלא בתבנית ׳חלוקה׳, כי לא ויתרנו על האלמנט הכי חשוב, אלא העברנו אותו מפה לפה. לקחנו משהו שהיה ברור שצריך להיות בתוך הסירה, נהג, ובעצם העברנו אותו למקום אחר.

״כשמדברים על פתרונות יצירתיים, תזכור דבר נוסף: כשלעסק שלך יש בעיה למשל, אתה רוצה פתרון טוב. לא תמיד הוא חייב להיות יצירתי. הפכנו את החדשנות ואת היצירתיות למעין דת, כאילו זה הכי חשוב בעולם. אבל לפעמים לא צריך את זה״.

כולם מדברים על ״לחשוב מחוץ לקופסה״. אני מבין שלך יש גישה אחרת – לחשוב דווקא ״בתוך הקופסה״. למה?


״יש הנחה שאומרת שאם תיתן לדמיון שלך לפעול, תמצא רעיונות ופתרונות שלא תגיע אליהם בדרך אחרת. זה נכון, אבל יש לזה חיסרון נוראי. בעולם האמיתי קיימים אילוצים, והפירוש הטכני של לחשוב מחוץ לקופסה הוא להתעלם מאילוצים. זה אומר שסוג הפתרונות והרעיונות שתגיע אליהם יהיה מסעיר ומרגש, אבל מצד שני בלתי שימושי בעליל.

״אם לוקחים שתי קבוצות, ולאחת אומרים ׳תחשבו מחוץ לקופסה׳, ולשנייה ׳בואו נדבר על האילוצים׳, אחרי שעתיים נגלה שרמת שביעות הרצון של הקבוצה הראשונה הייתה גדולה מאוד. הם מרגישים יצירתיים מאוד, זה מאוד מעצים, ויש להם כמות רעיונות עצומה. אבל כשתבדוק את הרעיונות האלה בפילטר של ישימות, היכולת לבצע אותם תשאף לאפס.

״הקבוצה השנייה תהיה פחות מרוצה, הם הצליחו לייצר הרבה פחות רעיונות, והחוויה שלהם לא הייתה מגניבה. מצד שני, את כל הרעיונות אפשר יהיה להטמיע, ובאמת לייצר באמצעותם ערך או תועלת. בטווח הארוך הם יהיו מרוצים יותר כשיראו שהרעיונות שלהם מיושמים.

״יש מאות מחקרים שמראים שכשאתה חושב בתוך הקופסה, ועובד בתוך האילוצים, אתה שובר סוג מסוים של קיבעון״.

תן דוגמה.


״ישנם המחסומים האלה של המשטרה, שמשתמשים בהם בהפגנות למשל. הם מעולים כשיש לך כמה עשרות קוּטרים. אבל כשיש לך קהל כועס, או אלפיים בנות 14 שרוצות להגיע הכי קרוב לאליל הרוק החביב עליהן, זה לא ממש מחזיק. המחסומים האלה יכולים ליפול מיד.

״אפשר לפתור את זה בכל מיני דרכים: לעשות אותם חזקים יותר, גבוהים יותר, להוסיף מערכת של שוקים חשמליים במתח נמוך שתגרום לכך שלא יהיה נעים לגעת בהם, או לצפות אותם באיזשהו חומר מגעיל. אפשר גם להביא סוסים או תותחי מים אם מדובר בהפגנה. אלה פתרונות מבחוץ.

״אבל דבר אחר שאפשר לעשות הוא לתכנן את המחסום מחדש. משנים את העיצוב של הרגליים, ויוצרים רגל ארוכה בזווית של 90 מעלות לגדר, לכיוון המפגינים. למה זה מעניין? כי כדי לדחוף את הגדר צריכים לעמוד על הרגל הזאת. אתה לא יכול לדחוף משהו שאתה עומד עליו. אני לא מבין גדול בזה, אבל מומחי שיטור חושבים שזה פתרון סופר-יצירתי. למה? כי אנחנו משתמשים במשהו שכבר היה שם קודם – המפגינים. לא הבאנו כלום מבחוץ. העלות נמוכה, והאפקטיביות מושלמת. ניצלנו את המפגינים עצמם כדי לחסום את המפגינים. זה מאוד אלגנטי, ולא היית צריך לשלם על זה – הם כבר היו שם. זה משהו שמייצר ׳וואו׳״.

תמונות באדיבות סאני בראון

בפורום הכלכלי השנתי בדאבוס ב-2005, בתום אחת הפגישות, העובדים במקום אספו את שאריות פיסות הנייר שנותרו על השולחנות. על אחת מפיסות הנייר שנאספו גילו שרבוט שיוחס לראש ממשלת בריטניה דאז, טוני בלייר. השרבוט הועבר לבדיקה גרפולוגית שמסקנותיה התפרסמו ברבים: האדם ששרבט את הציורים הוא ״תוקפני״, ״בלתי יציב״, ״מגלומן״, ואולי לא ראוי להיות מנהיג מדינה. כאשר הערפל מסביב להאשמות התפזר מעט, התברר שהשרבוט לא שייך לבלייר אלא לביל גייטס.

ארגונים המשלבים שרבוטים בתהליכי העבודה, מגיעים לפתרונות יצירתיים שלא היו אפשריים קודם

האנקדוטה מופיעה בספרה של סאני בראון The Doodle Revolution שמוסיפה שאף על פי שבמחקרים אין ראיות לכך שאפשר להסיק על אופיו של אדם מתוך שרבוטיו, הרי שזו אולי אחת הסיבות לכך שאנשים לא ששים לשרבט ברבים.

נוסף על החשש להיחשף בציבור, רוב האנשים מקשרים שרבוט להפרעות קשב, למשהו שעושים בהיסח הדעת כשמשתעממים בהרצאה או בישיבה ממושכת, או למשהו שמראים לילדים קטנים. עם זאת, בין אלה שנהגו לשרבט באופן קבוע נמנים כמה מפורסמים כמו אלברט איינשטיין, הנשיא ג׳ון קנדי, וינסטון צ׳רצ׳יל, מארק טווין ולאונרדו דה וינצ׳י. אולי המצלול של המילה שרבוט באנגלית, ״דודלינג״, מסכם הכי טוב מה שרוב האנשים חושבים על שרבוט.

סאני בראון מנסה להוביל בשנים האחרונות את מהפכת השרבוט. כמי שנבחרה על ידי מגזין העסקים היוקרתי Fast Company כאחת מ-100 האנשים היצירתיים ביותר בעסקים, וכמי שמעבירה סדנאות שרבוט לחברות ולארגונים, היא טוענת ששרבוט הוא כלי לחשיבה וש״אנחנו צריכים להכיר בו כשווה ערך לקריאה, לכתיבה ולדיבור״. לדבריה, חברות וארגונים שמשלבים שרבוטים בתהליכי העבודה, מגיעים לשיתופי פעולה ופתרונות יצירתיים שלא היו אפשריים קודם. אז מה זה בכלל שרבוט?

האם שרבוט זה כמו קשקוש?


״לא, זה שונה. קשקוש זה מה שילדים קטנים עושים כשהם בשלב ההתפתחותי של לימוד קשר בין יד לעין. לקשקוש אין התכוונות, זה כמו פעילות גופנית, כאשר ילדים בודקים וחוקרים את הגוף של עצמם. הם עושים את זה גם עם הקול שלהם כשהם משמיעים ציוצים, צרחות, צווחות והמיות. ואילו בשרבוט משתמשים באופן מכוון בדימויים ויזואליים, במקום במילים, למטרה מסוימת. המטרה יכולה להיות תיאור טקסט של הרצאה או ספר כדי להבין או לזכור אותו טוב יותר, הצגת בעיה בניסיון לפתור אותה, או לנינוחות ולהנאה״.

איך נראה שרבוט?


״הוא יכול להיות המון דברים שונים, לפי הדמיון של כל אחד. החל מצורות גיאומטריות מופשטות כמו ריבוע, משולש או מעגל, ועד לאובייקטים ספציפיים כמו בית או פרח, או נופים, או אנשים או פנים, או אותיות, או משולב עם מילים״.

כיצד שרבוט פותח את המחשבה?


״כשאנחנו משתמשים במילים אנחנו מפעילים מסלולים עצביים מסוימים במוח. כשעוברים לשימוש בדימויים ויזואליים במקום במילים, מפעילים מסלולים עצביים שקודם לכן לא היו מעורבים, וכך מכניסים אלמנטים חדשים של הפתעה לתהליך החשיבה. כשמשרבטים אנחנו מאפשרים לעצמנו לצאת למסע, לשוטט, מבלי לדעת מה יהיו התוצאות, ולכן פעמים רבות יש לנו פתאום תובנות חדשות ופתרונות יצירתיים שקודם לא ראינו אותם.

״כשמשרבטים אנחנו גם נוטים להיות יותר בתנועה. יש אנשים שמתופפים עם הרגליים, יש כאלה שמשחקים בשיער. וככל שהגוף כולו מעורב יותר בתהליך החשיבה, נפתחים יותר ערוצים במוח שלנו״.

מתכון משורבט | באדיבות סאני בראון

אם יש אנשים שעדיין מרגישים נבוכים מהרעיון של שרבוט, אבל בכל זאת רוצים לנסות, בראון מציעה לבחון קודם לכן את הדעות הקדומות שעולות לנו כשמציעים לנו ״לצייר״ רעיון מסוים, במקום לכתוב אותו במילים. אולי המחשבה הראשונה שעולה היא ״אני לא יודע לצייר״, או ״זה מתאים רק לאנשים יצירתיים״ או ״זה בעצם אמנות״, או ״זה טיפשי וילדותי״. בראון מציעה לוותר על כל הדעות הקדומות ומזכירה ששרבוט הוא יכולת מולדת שיש לכולנו והזנחנו אותה אחרי שלמדנו להשתמש במילים ובמספרים.

אחרי שמנקים את הראש מכל הדעות הקדומות, אפשר להתחיל באופן ספונטני במקום שהכי טבעי לנו. ״לרוב האנשים יש סוג שרבוט שיוצא באופן טבעי, משהו כמו הדי-אן-אי או החתימה שלך״. בראון מזהה חמש קבוצות כאלה של סוגי משרבטים (ראו איור ״5 קבוצות של ה-DNA״).

משרבטי המילים הם אלה שכותבים מילה או כמה מילים, וחוזרים ומדגישים את קווי המתאר של האותיות פעמים רבות, או שמשתמשים בגופנים שונים לשרבוט המילה. משרבטי הצורות המופשטות מעדיפים צורות גאומטריות מוגדרות כמו משולש, או דמיוניות, כמו עננים. משרבטי האובייקטים הם אלה שאוהבים דימויים מוכרים כמו צוללת או תירס, משרבטי הטבע אוהבים נופים, עצים או הרים, ויש שמעדיפים לשרבט פרצופים או אנשים.

״סידרתי את השולחן שלי״ | באדיבות סאני בראון

אחרי שמרגישים נוח בתוך התהליך הספונטני, אפשר ללמוד כלי נוסף, מסבירה בראון, שהוא האלפבית של השרבוט (ראו איור ״The Visual Alphabet״). הצורות הפשוטות של האלפבית עוזרות לנו לפרק מושגים או אובייקטים מורכבים לצורות ולקווים פשוטים. האלפבית הזה ״הוא לא מדע טילים״ מדויק שחייבים לאמץ, מסבירה בראון, ״אבל זה מקום טוב להתחיל בו. זה דומה מאוד לתהליך של לימוד קריאה וכתיבה שדורש זמן וסבלנות״.

אם רוצים להתקדם הלאה, אפשר לשלב יחד מילים, צורות ודימויים, כדי לתאר תוכן מורכב של ספר או הרצאה, או להציג בעיה מסובכת שרוצים לפתור. השלב הזה נקרא אינפו-שרבוט (Infodoodling).

בראון מספרת בספרה איך עבדה עם צוות של ענקית הטלקומוניקציה AT&T בשרבוט קבוצתי. המטרה הייתה להעלות רעיונות להמצאות חדשות. ״בסוף הסדנה, קבוצה של 12 אנשים הציעו דגמים לחמש טכנולוגיות חדשות שלא היו קיימות קודם לכן ואפשר לרשום עליהן פטנטים״.

בראון מספרת בספרה על כמה חברות נוספות שאמצו את השרבוט, ״ביניהן גוגל, פייסבוק, דיסני וזאפוס״. בראון מסבירה שחשוב לזכור בתהליך הזה לא להתאמץ שהשרבוט יהיה ״יפה״. העיקר הוא תהליך החשיבה שהוא מעורר.

שרבוט בתהליך חשיבה קבוצתי | באדיבות סאני בראון

איך מקבלים ציון מאה

וירג׳יניה סקופילד הייתה סטודנטית באוניברסיטת טקסס, כאשר עמדה ב-1969 בפני מבחן גורלי בכימיה אורגנית. במבחן הראשון היא נכשלה, והמבחן השני היה אמור לחרוץ את גורלה האם תוכל להמשיך ללימודים מתקדמים.

היא ניסתה ללמוד בעל פה, לסמן משפטים בספר, לכתוב ראשי פרקים, אבל אף אחת מהשיטות לא עזרה לה להבין לעומק ולזכור את כל המושגים, הנוסחאות וההסברים שבספר הלימוד. ברגע של אינטואיציה והשראה, סקופילד החליטה לשרבט כל אחד מהמושגים וההסברים שהופיעו בספר. היא שרבטה, בדקה האם השרבוט מתאים להסבר, תיקנה, ושרבטה שוב ושוב כתהליך של למידה. הסוף הטוב של הסיפור הוא שסקופילד הצליחה לזכור ולהבין את החומר, עברה את המבחן בהצטיינות, התקבלה ללימודים מתקדמים וכיום היא ד״ר לאימונולוגיה שזכתה להוקרה על מחקר פורץ דרך במחלת האיידס.

סטודנטים משרבטים גודל ותנועה של חלקיקים

שנים מאוחר יותר היא קראה מאמר בעיתון על מהפכת השרבוט של בראון ובאה לבקר אותה בביתה כדי לספר לה את סיפורה האישי. ״לאורך עשרות השנים שסקופילד לימדה באוניברסיטת קליפרוניה (UCLA), ואוניברסיטת דרום קרולינה, ועד היום״, מתארת בראון בספרה, ״היא משתמשת בניסיונה האישי ומעודדת סטודנטים לשלב דימויים ויזואליים כשהם רושמים את מה שהיא אומרת בהרצאות שלה, במקום לנסות לכתוב בטירוף כל מילה שהיא אומרת. לדעתה, כתוצאה מכך, עלה במידה ניכרת מספר הסטודנטים שסיימו את הקורס בציון מאה״.

מה שסקופילד גילתה באופן אינטואיטיבי, נתמך היום גם על ידי מחקרים. במחקר אחד מ-2009, ג׳קי אנדראדה (Andrade), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פליימות׳ בבריטניה, בדקה את השפעת השרבוט על הזיכרון. במהלך המחקר הקשיבו 40 איש לשיחת טלפון ארוכה וסתמית שבה הוזכרו שמות של אנשים שהוזמנו למסיבה. למחצית מחברי הקבוצה נתנו הזדמנות לשרבט בצורה לא מודעת, כלומר, למלא באפור כל מיני צורות שהודפסו על נייר. לאחר מכן ערכו החוקרים מבחן פתע שבו בחנו מה זכרו חברי הקבוצה מהשיחה. המשרבטים 29 אחוז יותר מהפרטים בשיחת הטלפון, לעומת חבריהם שלא שרבטו.

הרצאה בעזרת שרבוט | באדיבות סאני בראון

במחקר אחר שהתפרסם ב-Scienceב-2011, שרון איינסוורת׳ (Shaaron Ainsworth) פרופסור למדעי הלמידה באוניברסיטת נוטינגהם בבריטניה, מסבירה למה חשוב שסטודנטים למדעים יתחילו לשרבט. ״החל מהיומנים של פאראדיי ומקסוול ועד לאלו של כימאים בימינו, רואים שמדענים משתמשים בדימויים ויזואליים כדי לבחון רעיונות, לתאר יחסים ולהרחיב ידע. אבל בכיתות באוניברסיטה נדיר שמעודדים סטודנטים ליצור בעצמם דימויים כאלה כדי לפתח ולהראות הבנה של החומר שנלמד. כאשר נותנים לסטודנטים הזדמנות לשרבט, רואים שהמוטיבציה והמעורבות שלהם בלימוד גבוהה יותר מאלו שלומדים בשיטות הרגילות״.

איינסוורת׳ מספרת שבכמה מקומות כבר משלבים שרבוט בתכנית הלימודים. היא מדגישה ש״אף אחד לא אומר שציור צריך לבוא במקום כתיבה, קריאה, הרצאה, אבל הוא יכול להשלים את הפעולות האלה״.

״ד״ר סקופילד״, מספרת בראון, ״מתכננת יחד עם הדיקאן של בית הספר לרפואה באוניברסיטת טקסס לשנות באופן רדיקלי את תכנית הלימודים כך שתדרוש מהסטודנטים ללמוד איך לרשום ואיך להציג אינפורמציה בצורה ויזואלית. התכנית תתחיל בסתיו 2016״.

תמונה: herbertnitsch.com

הוא קיבל את הכינוי “האדם העמוק ביותר בעולם״, לאחר שצלל ב-2012 לעומק של 253.2 מטר. הוא אוסטרי ושמו האמיתי הוא הרברט ניטש. הוא יכול לעצור את נשימתו ליותר מתשע דקות ומחזיק ב-33 שיאי עולם בשמונה הקטגוריות השונות של צלילה חופשית. ניטש הוא אוטודידקט שהחל לעסוק בצלילה חפשית כתחביב, כאשר היה טייס בחברת תעופה, ובשנים האחרונות פרש מהטיס ומקדיש את כל זמנו לצלילה בסגנון “ללא הגבלת עומק״.

“מה שמניע אותי הוא הדחף לחקור את הבלתי נודע, ואת גבולות היכולות הפיסיות והמנטליות שלי״, הוא אומר לאפוק טיימס. “בכל פעם שאני חושב שהגעתי לגבול היכולת שלי, עוד דלת נפתחת, והגבול נמחק״.

מסע רב סכנות

עשר דקות לפני הירידה למעמקים, ניטש שוכב על הסירה שלוקחת אותו לאתר הצלילה. עיניו עצומות, כולו ברגיעה עמוקה, כמעט כמו בשינה. “בזמן הזה אני עושה חזרה כללית על הצלילה בדמיון, עם כל הפרטים הכי קטנים. זה כאילו שאני יושב בסרט ורואה את זה לנגד עיני, לא את עצמי, אלא כאילו אדם אחר עושה את זה, ולכן אני פחות מרוגש. זה טוב, כי ההתרגשות שבהרבה ענפי ספורט טובה, בצלילה חופשית היא אסון. בצלילה למעמקים אתה חייב להיות רגוע ונינוח באופן מוחלט, כמו כשאתה מתעורר בבוקר ביום בהיר בסופ״ש, מתהפך וחוזר לישון.

״זה מצב מנטלי שקשה להשיג. בזכות החזרה שעשיתי בדמיון, כשאני נכנס למים, זה כבר מרגיש יותר מוכר, כאילו זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה״.

הנפילה החופשית בזמן הצלילה זו תחושה נפלאה. זה כמו לטוס מתחת למים בלי אווירון

כדי לעשות את המסע רב הסכנות הזה למעמקי האוקיינוס, ניטש צריך למלא את ראותיו בחמצן שיספיק לכל זמן הצלילה. רגע לפני הצלילה הוא לוקח כמה שאיפות עמוקות, ואחריהן הוא בולע עוד ועוד אוויר, דוחס לתוך ראותיו 15 ליטר של אוויר, בין שבעה לתשעה ליטרים יותר מהמצב הנורמלי.

“למרות שרופאים אומרים שזה בלתי אפשרי, זו עובדה, כי אני מדדתי את זה. בליעת האוויר היא פחות בשביל החמצן ויותר בשביל השוואת הלחץ בחללי הגוף, למשל בסינוסים באזניים, ללחץ המים שמחוץ לגוף. השוואת הלחצים היא המגבלה העיקרית של רוב הצוללנים, ואורך הנשימה הוא המגבלה המשנית. זה אתגר רציני למלא את הריאות בכל כך הרבה אוויר, כי הלחץ העצום הזה יכול לעצור את זרימת הדם למוח ולכן צריך לעשות את זה לאט ובהדרגה״.

כשראותיו מלאות באוויר עד קצה גבול היכולת, ניטש יושב על שפת הסירה, גופו שקט ורגוע לחלוטין. שתי רגליו מחוברות לסנפיר ענק דמוי משולש, וידו אוחזת בעדינות בכבל שמשתלשל עמוק לתוך האוקיינוס. השופט מתחיל לספור: אחת, שתיים, שלוש… שבע, שמונה, תשע עשר!!! ניטש מזנק בקפיצת ראש אל תוך המים, ידו עוזבת את החבל, והוא צולל יותר ויותר עמוק לתוך האוקיינוס.

“כשאני מתחיל לצלול לעומק אני שוחה בתנועות מרושלות. בעיני המתחרים שלי זה נראה כאילו אני לא יודע לשחות טוב, אבל אני בכוונה שוחה בצורה מאוד רפויה, כדי להשאר נינוח ורגוע ב-20 המטרים הראשונים״.

שניות אחדות מתחת למים גופו מתחיל להיכנס למצב של הישרדות כאשר רפלקס הצלילה נכנס לפעולה: דופק הלב יורד מ-70-60 לדקה לדופק של 40-30. במקביל זרימת הדם לאיברים הרחוקים הולכת ונפסקת, והיא מתרכזת באיברים החיוניים ביותר: הריאות הלב והמוח. זה רפלקס שקורה באופן טבעי, לכל בני האדם יש אותו וגם לכל היונקים הימיים, כמו דולפינים ולוויתנים.

תמונה: herbertnitsch.com

“הבעיה היא שמכיוון שאנחנו לא צוללים לעתים קרובות, הרפלקס הזה לא פועל כל כך ביעילות. אני גורם לו להיכנס לפעולה על ידי מספר צלילות שטחיות, עם ריאות ריקות, וכך הגוף מוכן לצלילה עמוקה, לפני שאפילו התחלתי״.

הוא ממשיך לצלול עוד ועוד לעומק, נעזר בסנפיר הענקי ובתנועות ידיים, ולחץ משקל המים על גופו הולך וגובר. כשהוא מגיע לעומק של כ-40 מטר, קורה דבר מופלא: הגוף מתחיל ליפול למטה בנפילה חפשית, כאילו כוח כבידה עצמתי מושך אותו ממעמקים. מהמקום הזה אפשר לצלול עד לקצה גבול הנשימה מבלי לעשות אפילו תנועה אחת. “זו תחושה נפלאה, כמו לטוס מתחת למים בלי אווירון״.

השופט מכריז: “60 מטר״ ומנגנון הישרדות נוסף נכנס לפעולה: נימי הדם בריאות מוצפים בדם וגורמים לדפנות הראות להתקשח ולמנוע את קריסת בית החזה תחת הלחץ של משקל המים.

בעומק של 80 מטר, הלחץ של משקל המים על הגוף הופך לבלתי נסבל. הסרעפת והצלעות נלחצים פנימה בעוצמה, יש תחושה של חנק ומבחוץ זה נראה נורא, אבל ניטש מצליח גם במצב הזה לשמור על רגיעה מוחלטת. “לפעמים מכנים אותי ‘רובוט׳ בגלל היכולת שלי בזמן הצלילה לנתק את עצמי לגמרי מרגשות ומדאגות יומיומיות״.

הצוללן הצרפתי גיום נרי (Guillome Neri), מתאר היטב, בהרצאה שלו בטד, איך הוא מתמודד עם לחץ המים בעומק הזה שמוחץ את הגוף: “בחיי היומיום כשאנחנו מרגישים לחץ, אנחנו מתנגדים לו בכוח, נלחמים נגדו, אבל מתחת למים זה לא עובד, אם מפעילים התנגדות נגד לחץ המים, ההתנגדות עלולה לגרום לקרע בריאות ולבצקת. לכן אני מוותר לגמרי על שליטה, ונכנס לרגיעה מלאה. לחץ המים מוחץ אותי, אבל זה לא מרגיש רע בכלל, להפך, אני מרגיש עטוף ומוגן כמו גולם״.

השופט מכריז: 200 מטר, וניטש הגיע לקצה הכבל. במעמקים האלה קרני האור כמעט לא מגיעות, הקור מקפיא, ולחץ המים על הגוף הוא פי 13 מאשר על פני המים.

איך אתה מרגיש במעמקים האלה?


“זה בשבילי כמו ביקור בעולמות אחרים קסומים. כשאני שם אני מרגיש חלק מהעולם המופלא הזה. כשאני צולל להנאתי, לא בתחרות של קביעת שיאים, זה עוד יותר קסום, ומרגיש כמו בחלום, להיפגש עם כל החיים שיש מתחת למים. כשאני נכנס למערות במעמקי האוקיינוס, זה לפעמים מרגיש מוזר ומפחיד, אבל כשאני עובר ליד מושבה של אלמוגים או ליד להקה של דגי טונה, אני מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים״.

תמונה: herbertnitsch.com

ונרי הצרפתי מוסיף: “אני מתבונן לכל עבר ורואה רק את הכחול העמוק של תחתית האוקיינוס, ובתוך המרחב העצום הזה אני מרגיש שאני רק נקודה קטנטנה, זערורית, כמו גרגיר של אבק כוכבים שמשייט בתוך הקוסמוס ואני מתמלא בתחושה גדולה של ענווה. אני גרגיר של כלום אבוד בתוך הזמן והמרחב״.

הדרך חזרה למעלה רצופה גם היא באתגרים. זה לא פשוט לקרוע את עצמך מהחופש והשקט של המעמקים ולהתחיל לחזור כשכל הדרך למעלה צריך לשחות בכפליים מאמץ, בגלל שאותו כוח שמשך אותך קודם למטה, ממשיך גם עכשיו למשוך אותך, והשרירים כבר עייפים מאוד בגלל המחסור בחמצן.


בכל פעם שאני חושב שהגעתי לגבול היכולת שלי, עוד דלת נפתחת, והגבול נמחק

״אני מרגיש שאני כבר בקצה כוחותי, אבל איכשהו אני בכל זאת מצליח להמשיך״, אומר ניטש.

ונרי מוסיף: “בדרך למעלה, עודף חנקן שמצטבר ברקמות גורם לתופעה מוזרה של בלבול שבה המוח מוצף במבול של מחשבות, מהמודע ומתת המודע. הדרך היחידה להתמודד איתן היא כמו קודם, לא להתנגד ולא לנסות לשלוט, פשוט לתת להן לחלוף. ובתוך זה מגיע האתגר הבא: כ-70 מטר מתחת לפני המים, מתעורר דחף חזק לנשום ואפשר בקלות להיכנס לפאניקה, להביט למעלה בתקווה שפני המים כבר ממש קרובים, אבל הפאניקה הזאת מסוכנת. במצב הזה אסור להביט למעלה ולחפש את פני המים בעיניים או בדמיון. חייבים להישאר ממקודים במקום שנמצאים״.

״הכה את המומחה״

ניטש הפך להיות אלוף עולם לאחר שהתאמן לבד, ללא כל מדריך.

למה העדפת להתאמן לבד?


“הייתי טייס כשהתחלתי להתעניין בתחום ולא היה לי זמן להתאמן עם מדריך בתוך המים כמו אחרים, אז פיתחתי שיטות משלי לאימון. אני עושה עד היום תרגילי כושר וסיבולת במשך כל השנה, ותרגילי מתיחה מיוחדים כדי להגדיל את הגמישות של הריאות והסרעפת, כך שיוכלו לעמוד טוב יותר בלחץ מתחת למים. כשבוע לפני תחרות או ניסיון להשיג שיא חדש, אני מתאמן בעצירת נשימה על הספה מול הטלוויזיה״.

אתה חושב שלא היית אלוף עולם אם היית הולך לפי השיטות של האחרים?


“כנראה שלא. אם אתה הולך בדרך של מישהו אחר, אתה יכול להיות רק טוב כמוהו, לא יותר טוב ממנו, ושיטת האימון שלי כל כך שונה מהשיטות של האחרים. התאמנתי לכל היותר עשרה אחוז מהזמן שבו הם התאמנו״.

מה אומר המחקר המדעי, כמה עמוק אפשר לצלול?


“ב-1961 רופאים אמרו לצוללן האיטלקי הידוע אנזו מיורקה שהגוף האנושי לא יוכל אף פעם לרדת עמוק יותר מ-50 מטר. מיורקה האמין בגופו וצלל לעומק של 100 מטר, והיום הוא בן יותר מ-80״.

יש מגבלות לגוף הפיזי?


״יש, אבל המדענים לא מכירים אותן. אני בטוח שאפשר להגיע עמוק יותר, אבל זה מסוכן מאוד ולכן צריך אמצעי בטיחות גדולים יותר, שהם גם יקרים מאוד״.

כשצללת לעומק של 253 מטר, עלית מהר מדי אל פני המים, ומשו אותך כשאתה חסר הכרה.


“כן, ראשית חשוב לדעת שכשאתה חלוץ במשהו, אין הרבה ידע בנושא ולכן אתה עושה גם טעויות. הבעיה הייתה שהייתי יותר מדי בטוח בעצמי, וגם השקעתי כל כך הרבה זמן, מאמץ וכסף ולא רציתי לדחות את הצלילה. אולי מזג האוויר לא היה מתאים ואולי אני לא התכוננתי מספיק טוב.

תמונה: herbertnitsch.com

״לאחר שמשו אותי מהמים עברתי שרשרת של אירועים מוחיים והרופאים אמרו שאהיה מרותק לכסא גלגלים לשארית חיי. אבל לא קיבלתי את האבחנה שלהם, מאותו מקום של לסמוך על עצמי, כמו בצלילה החופשית. ידעתי שכל אתלט מכיר את גופו יותר טוב מכל רופא. וכמו בצלילה חופשית לקחתי בכל פעם צעד קטן, כשאני מתמקד ביכולת המופלאה של הגוף לרפא את עצמו. בניגוד לכל העצות שקיבלתי מרופאים, חברים ומשפחה, עזבתי את בית החולים, רכבתי עשרה ק״מ על אופניים, כי עדיין לא יכולתי ללכת, והתחלתי לטפל בעצמי בבית, עד שהחלמתי לגמרי. אז אם מישהו אומר לך שיש גבול למה שאת יכולה לעשות עם הגוף שלך, אל תאמיני לו״.

תמונה: Lcblum/Wikimedia ,Guillaume Piolle/Wikimedia

במשך עשרות שנים הסתובבו מיליוני מבקרים במוזיאון האופיצי בפירנצה והתרשמו מיצירות האמנות שנתלו על קירותיו. במיוחד משך את תשומת ליבם ציורו הלא גמור של לאונרדו דה-וינצ׳י – “הערצת חכמי הקדם״ – הנחשב לאחד משלושת הציורים החשובים ביותר באיטליה.

הציור מתאר את ישו כשהוא בזרועותיו של אמו, מרים הבתולה, בזמן שחכמי הקדם מגיעים לכרוע ברך בפניהם. העוברים ושבים לא יכלו שלא להתרגש מהציור, שבו נראה גם דה-וינצ׳י שצייר את עצמו, נכתב בפרשנויות של אנשי מקצוע.

אבל חוקר האמנות המפורסם, מאוריצ׳יו סרצ׳יני, היה סקפטי לגבי הפרשנויות המלומדות האלה. סרצ׳יני מגדיר את עצמו כמדען המשתמש בכלים טכנולוגיים כדי לאבחן יצירות אמנות. עד היום הספיק לבדוק אלפי ציורים, המפורסמים ביניהם של האמנים הגדולים בעולם כמו בוטיצ׳לי, קרוואג׳יו, רפאל ודה-וינצ׳י.

חקרתי עד היום כמעט 4,000 יצירות, אז תאמיני לי, הרבה ממה שאנשים רואים אינו מקורי

רצה הגורל, ובתחילת שנות האלפיים הוא הוזמן על ידי המוזיאון לבדוק את יצירתו המפורסמת של דה-וינצ׳י, רגע לפני שעברה רסטורציה. אבל אחרי מספר בדיקות שערך, הוא יצא בהכרזה דרמטית שחוללה רעידת אדמה בעולם האמנות: כל קשר בין הציור הזה, עליו נבנו מיתוסים רבים, לבין דה-וינצ׳י – מקרי בהחלט. דה-וינצ׳י רק רשם את השכבה התחתונה.

המסתורין שאפף את הציור אף הוביל את הסופר דן בראון לרקוח את תעלומת צופן דה-וינצ׳י בספרו המפורסם שיצא שנה לאחר מכן, ולשאוב את השראתו לאחת הדמויות מסרצ׳יני.

תופעה דומה מתרחשת בכל יום במוזיאונים ברחבי העולם – מיליוני אנשים נדהמים מציורים שאינם באמת מה שהם, אומר לי סרצ׳יני כשאני פוגשת אותו במשרדו המשקיף לנהר הארנו ופונטה וקיו המפורסם בפירנצה. “קחי לדוגמה את הלובר, שבשנה שעברה הוצף בכ-10 מיליון תיירים. רובם מתפעלים מהמונה ליזה, או מעשרות הציורים האחרים שמיוחסים לאמנים ידועים״.

ואתה טוען שהציורים האלה לא מקוריים? 


״חקרתי עד היום כמעט 4,000 יצירות, אז תאמיני לי, הרבה ממה שאנשים רואים אינו מקורי. אני יכול לומר לך שיש הרבה חוסר ודאות ומסתורין מאחורי היצירות״.

״עלמה וחד קרן״ של רפאל, מסתיר סיפור אחר משחשבנו. / תמונה : Wikipedia

סיפור מסתורי שחשף סרצ׳יני וממחיש את דבריו, היה קשור בשאלה מדוע החליט האמן רפאל לצייר חד קרן, חיה סמלית מהאגדות, בציורו המפורסם “העלמה וחד הקרן״. כשסרצ׳יני סקר את השכבות השונות בציור, הוא גילה שהצייר בכלל לא צייר חד קרן אלא כלבלב. לאחר בדיקות נוספות גילה שרפאל לא צייר לא את זה ולא את זה, וששתי החיות נוספו אחר כך על ידי ציירים אחרים.

סרצ׳יני עובר בשלב הזה לטון מרוגש: “אגיד לך יותר מזה: בעולם יש 15-14 יצירות שהיסטוריונים של האמנות מייחסים לדה-וינצ׳י, אבל רק בשלוש מהן הרשו למדענים לגעת. וכאשר חשפתי את הרישום של דה-וינצ׳י שלא נראה במשך 500 שנה, מתחת לציור ‘הערצת חכמי הקדם׳, שחקנים ראשיים בעולם האמנות החליטו למחוק אותו לפני שלוש שנים. הם החליטו לעשות לו רסטורציה, לנקות אותו. יש גורמים אינטרסנטיים שלא רוצים שהאמת תצא לאור״.

“וזה לא נעצר במוזיאונים״, הוא ממשיך, “דבר דומה קורה עם יצירות האמנות שאנשים קונים בעשרות אלפי דולרים לבתיהם דרך בתי המכירות הפומביות. לאנשים אין מושג מה הם קונים באמת. בתי המכירות הפומביות יודעים שזה אולי לא אמיתי, אבל לא מדברים ולא רוצים שהאמת תצא לאור״.

למה המוזיאונים ובתי המכירות מסרבים לחשוף את האמת מאחורי היצירות? 


“למה? אני יכול להגיד הרבה אבל אני מעדיף לעצור כאן״.

החיפוש אחר “הגביע הקדוש״

העניין שלי בסרצ׳יני התעורר כשפגשתי לפני כשנתיים את הרסטורטור והאוצר של מוזיאון תל-אביב לאמנות, ד״ר דורון לוריא, במעבדה הנמצאת בקצה מסדרון חבוי במוזיאון בתל-אביב.

לאחר שיחה קצרה שניהלנו, לוריא ניגש לקחת בידיו ציור השייך לאחד מתלמידיו של הצייר רפאל מתחילת המאה ה-16 והגיש לי אותו: “קחי״, הוא אמר בפשטות. תפסתי את התמונה בשתי ידיי, נבוכה ומהססת, כאילו החזקתי בתינוק שזה עתה נולד. “את יודעת למה זה כל כך כבד?״ שאל לוריא. “זה מכיוון שבתקופה הזאת ציירו על עץ מאסיבי. זאת אחת הדרכים לזהות שהציור מקורי”.

לוריא לקח ממני את הציור, הניח אותו על הכן, הציב מולו כיסא והורה לי: “שבי״. לאחר מכן הוא הניח על ראשי משקפיים מיוחדות שמגדילות פי 3 את הציור. “עכשיו תתחילי לראות דברים אחרת״, הוא אמר. “התבוננתי בדמויות הגדולות בציור וניסיתי שלא להתרגש יותר מדי. התנועות, הפנים, הצבע האדום, האם זאת הפעם הראשונה שאני באמת מתבוננת בציור? חשבתי.

על כן הציור שמולי הונחו סכינים הנקראים “סקאלפלי״ הדומים לסכיני מנתחים. “הרסטורטור מוריד איתם חומרים מיותרים מהציור״, הסביר לוריא, כשהוא אוחז בקיסם מלופף בצמר גפן. “בעזרת הקיסם, הטבול בחומרים ממיסים שונים, מורידים לכלוך מהציור כדי לחשוף את צבעיו האמיתיים״.

הציור המפורסם ״הערצת חכמי החסד״ של דה וינצ׳י, לא באמת מה שהוא נראה על פני השטח  |  תמונה : Wikipedia; ההגדלה: באדיבות מאוריצ׳יו סרצ׳יני

לאחר מכן ניגשנו אל מיקרוסקופ גדול, שמגדיל פי 16 עד 40 את הציור. לא רחוק ממנו, אני מבחינה בציור יפהפה של קאנאלטו על השולחן. לוריא מסביר שהוא הובא למעבדה לטיפול שבו יסירו את התיקונים שעשה הרסטורטור הקודם, תיקונים “שהזדקנו לא טוב״.

כשאנחנו מגיעים למכשיר האולטרה-סגול המונח בחדרון קטן במעבדה, לוריא אומר שהמכשיר מגלה אם מסתתרות מתחת לציור שכבות אחרות. הבדיקה מאפשרת לרסטורטורים לגלות למשל אם החתימה מזויפת. ציור חשוד מובא לבדיקת אינפרה אדום ורנטגן, בדיקות שבהם מתגלים פרטים מדויקים יותר.

המעבדה של סרצ׳יני בפירנצה נראית שונה לחלוטין מזו של לוריא. הבדל בולט ראשון הוא היעדר יצירות אמנות בחלל. בכניסה ממוקם פוסטר המעיד על פרויקט חייו של סרצ׳יני – החיפוש אחר הציור האבוד של דה-וינצ׳י, “קרב אנגיארי״. מלבד הפוסטר הזה, כל שאר החלל נותר לבן, ורק מכיל מכשירי דיאגנוזה שונים. כשסרצ׳יני פותח את הדלת בפניי הוא לבוש בחלוק לבן, המשרה תחושה שהגעתי לקליניקה או לפגישה עם אחד החייטים מ״בגדי המלך החדשים״.

למעשה סיפורו של סרצ׳יני מתחיל בפוסטר שתלוי במעבדתו. זהו ציור מיוחד שהפך לפרויקט חייו – חיפוש אחר יצירת המופת של לאונרדו דה וינצ׳י, “קרב אנגיארי״, שנעלם לפני כ-500 שנה. תיעוד היסטורי רומז שהציור הענק נצפה לאחרונה באולם ה-500 בפלצו וקיו שבפירנצה, ונחשב בתקופתו ל״פסגת הרנסנס״ ו״צורת האמנות הגבוהה ביותר שנוצרה אי פעם״.

העתק של ״קרב אנגיארי״ של האמן פטר פאול רובנס. / תמונה : Wikipedia

״קרב אנגיארי״, אותו גביע קדוש של עולם האמנות, מתאר סצנת קרב עם סוסים שנערכה בעיירה ששמה אנגיארי, בשנת 1440. בתיעודים כתוב כי דה-וינצ׳י הוזמן לתעד את ניצחון הקרב בציור על קיר של אולם ה-500, בזמן שמיכלאנג׳לו הוזמן לצייר קרב אחר על הקיר שמולו.

שני הציורים נותרו לא גמורים, מיכלאנג׳לו הפסיק לצייר בשלב מאוד מוקדם של הסקיצה ולאונרדו נטש את הציור בשלב מתקדם כדי שהביקורות יהללו ואמנים ומבקרים מכל האזור יגיעו לראות ולכתוב על יופיו. אחד מהם היה הצייר פייר פול רובנס שהגיע לצייר את היצירה. עם זאת, כ-50 שנה לאחר מכן, אמן רנסנס אחר, ג׳יורג׳יו וזארי, הוזמן על ידי משפחת מדיצ׳י, לצייר על קירות האולם.

כשסרצ׳יני הגיע בשנות ה-20 לחייו לאולם ה-500 בעל הקירות הגבוהים, בחיפוש אחר היצירה, הוא לא ידע דבר על מיקומו של הציור. הוא אפילו לא ידע אם הציור בכלל שם. אבל אז כשעלה על הפיגומים כדי להתבונן באחד מציורי וזארי מקרוב הוא הבחין ברמז, כיתובית קטנטנה שהצייר השאיר על דגל ירוק: “cerca trouva״ ובעברית “חפש ומצא״.

״למה שמישהו יכתוב משהו כזה כל כך גבוה בציור, במיקום שאף אחד לא יכול לראות?״, שאל את עצמו.

23 שנה לאחר מכן, בשנת 2000, סרצ׳יני חזר לאולם ה-500 והפעם הביא איתו ציוד: קרני לייזר ומכ״ם, שבאמצעותם סרק את האולם וגילה שצורתו המקורית השתנתה בתקופה שווזארי צייר על קירותיו.

תמונה (משמאל): באדיבות מאוריצ׳יו סרצ׳יני

הסריקה חשפה דלתות נסתרות, חלונות חבויים ואפילו גרם מדרגות חשאי שהיו קיימים במבנה המקורי, שבתוכו יצר דה-וינצ׳י את “קרב אנגיארי״ שלו. ואז חלה תפנית. בעזרת גלי רדיו סרצ׳יני הבחין בפתחי אוויר מאחורי הקיר שווזארי כתב עליו “חפש ומצא״. האם זה מקרי? סרצ׳יני חשד שכאשר וזארי, שהיה מעריץ גדול של דה-וינצ׳י, קיבל על עצמו לצייר על קירות האולם, הוא בנה קיר שיסתיר את היצירה וישמור עליה, שעליו הוא יוכל לצייר בחופשיות.

סרצ׳יני הבין שכדי להוכיח שיש שם קיר שמאחוריו הציור של דה-וינצ׳י, הוא יהיה חייב לקדוח חורים בציור של וזארי ולגלות מה יש מאחוריו. פעולה שעשויה להרוס יצירת אמנות חשובה אחת, למען גילויה של יצירת מופת שאין יודעים בוודאות שנמצאת שם.

אך המהנדס העקשן לא ויתר. ב-2004 הוא נסע לאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בה למד, ופתח מחלקת מחקר המתמחה במדעי ההנדסה בתחום המורשת התרבותית. המחלקה מפתחת חידושים טכנולוגיים שיאפשרו לו בין היתר לחשוב על הדרך הטובה ביותר להגיע אל הציור הנכסף.

ב-2011 שב לפירנצה והפעם עם תלמידיו. בתהליך מתוכנן ומוגבל קדח שבעה חורים בציור של וזארי, והחדיר בהם צינור עם סיבים אופטיים שהעביר תמונות דרך מצלמה שנמצאת בקצהו (תהליך הנקרא אנדוסקופיה). כך הוא הצליח לראות רסיסים של צבע אדמומי ושחור ולקחת דוגמיות.

“הרשויות עצרו את עבודתי בדיוק כשגיליתי בסבירות גבוהה שהציוד של דה-וינצ׳י נמצא שם״, הוא אומר לי.

מדוע הן עצרו אותך?


“הן חששו. חשבו שאני הולך להרוס את הציור של וזארי, או שהקרנות האולטרסאונד שעשיתי על הקיר ישפיעו על אנשים. יש כאן כל מיני אינטרסים נוספים מעורבים, כולל התנגדות רבה למדע מצד האנשים שמנהלים את המורשת התרבותית שלנו״.

אבל מוזיאונים גדולים דווקא מחזיקים מדענים לצד אנשים שמבינים בשימור. במקומות רבים הם עובדים ממש ביחד. 


“נכון, אבל בדרך כלל תפקיד המדען הוא להיות האיש שנשאר במעבדה ועושה בדיקות כימיות. לא זה שבודק בעצמו את יצירות האמנות. יתר בעלי התפקידים במוזיאון מוגבלים בהבנתם המדעית. מנהל מוזיאון הוא כמו פסיכולוג. הוא לא מבין שום דבר במדע. והרסטורטור הוא כמו מנתח, אבל הוא לא יכול לעשות ניתוח איפה שהוא רוצה. מה שקורה היום זה שהפסיכולוג קורא למנתח ואומר לו ‘בבקשה תנתח את החולה הזה׳, מבלי שהוא מבין מה מצב החולה. זה קורה גם במקומות כמו מוזיאון המטרופוליטן. יש שם מאות יצירות אמנות שלא יודעים מה מצבן״.

מעורבים כאן גם אינטרסים כלכליים?


“כן. לעתים קרובות מוזיאונים מביאים רסטורטור כי יש ספונסר שרוצה לשלם על הרסטורציה. יש מקרים בהם מנהל המוזיאון מביא ספונסר ואומר לו: ‘תבחר את היצירה שאתה רוצה שנעבוד עליה, תשלם לי ואקשור את שמך ליצירה הזאת׳. זה כמו לשלם על ניתוח פלסטי של אדם כלשהו, בלי להתעניין בכלל במצבו הרפואי ואיך לשמור עליו בריא״.

כשפגשתי את ד״ר לוריא במוזיאון תל אביב הוא הציג דעה שונה. “בעבר הייתה אמונה שהמדע יספק תשובה לכל. חשבו שאם נבוא לכל תמונה, מכל העולם, ונבדוק אותה עם אולטרה סגול, רנטגן, אנליזה של פיגמנטים, ספירת טבעות גיל בעץ ובדיקה של פחמן 14, תהיה לנו מעין ‘מכונת אמת׳ ונחליט אחת ולתמיד מה אמיתי ומה לא. מה שאנחנו אומרים היום הוא שהמדע לא יכול לפתור את כל הבעיות.

יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לקנות יצירות בהרבה מאוד כסף, רבים עושים את זה כהשקעה והם לא יודעים מה באמת קורה

“למדען באים אוצר המוזיאון, מנהל המוזיאון, בעל התמונה והרסטורטור ואומרים לו מה הם חושבים לעשות ומבקשים ממנו עזרה. זה בא מהניסיון שלנו וממה שאנחנו יודעים על האמן – ההתלבטויות והחרטות שהיו לו. כל מה שנגיד לא יהיה עובדה מוחלטת. אבל בסופו של דבר מה שנגיד, עם העיניים שלנו, המוח שלנו ותחושת הבטן שלנו, יהיה מה שיוחלט אחרון.

“למשל, ידוע לנו שיש המון תמונות שיוצרו בסטודיו של רמברנדט, מטר מן האמן עצמו, על ידי תלמידיו. וידוע גם שהיו מקרים שבהם רמברנדט הוסיף שתי משיכות מכחול משלו. כל התמונות של רמברנט עונות על אותם פרמטרים, על אותם פיגמנטים, הם משתמשים באותו בד, באותו סגנון – והמדע לא יכול להבחין בכך״.

שוק שמגלגל מיליארדים

בשנת 2000 החליטה חובבת האמנות לואיז מקברייד לרכוש ציור של האמן האוסטרלי אלברט טאקר דרך בית המכירות כריסטי׳ס, ושילמה עבורו 78 אלף דולר. אבל עשור לאחר מכן, כשניסתה למכור אותו, להפתעתה גילתה שהוא מזויף.

כשערכה בירורים, גילתה שלא קיים סעיף בחוק הקובע שבית המכירות אחראי לכך שמכר לה ציור מזויף, ושהסכם האחריות על הציור שנחתם היה לחמש שנים בלבד.

מקברייד יצאה למאבק משפטי נגד בית המכירות ונגד אנשים נוספים שהיו מעורבים בהטעיה, ותבעה מהם 118 אלף דולר. לאחר מאבק ארוך היא זכתה במשפט ובית המכירות נאלץ לשלם לה את שתבעה.

אדם אחר, אנגלי בשם וויליאם טוויטס, יצר קשר עם בית המכירות הפומביות סות׳ביס, כדי שיקבע את ערכו של מה שחשב שהיה ציור של קרוואג׳יו. בסות׳ביס קבעו שהציור שטוויסט מעוניין למכור הוא העתק טוב של קרוואג׳יו, שצויר על ידי אחד מתלמידיו.

בעזרת סותבי׳ס נמכר הציור ב-42 אלף פאונד לאספן, שהחליט לשלוח את הציור לבדיקה. להפתעתו, הבדיקה קבעה שזהו קרוואג׳יו אמיתי ששווה 10 מיליון פאונד. טוויסט, שתבע את סותב׳יס על הערכה שגויה, הפסיד במשפט.

“זה מביש כשאת מבינה איך מתנהל שוק האמנות שמגלגל מיליארדי דולרים״, אומר סרצ׳יני, “יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לקנות יצירות בהרבה מאוד כסף, רבים עושים את זה כהשקעה והם לא יודעים מה באמת קורה״.

מה באמת קורה?


“סוחר האמנות, שהוא הדמות שמתווכת בין הקונה ליצירה, מבקש מהיסטוריון של אמנות לכתוב ייחוס. למשל, ‘היצירה הזו נעשתה בידי קרווג׳יו׳. כך הקונה יקנה את זה כקרווג׳יו. כשציור שווה הרבה מאוד

חוקר האמנות מאוריצ׳יו סרצ׳יני בהרצאה ב-TED / תמונה: TED Conference/Flickr

כסף, קל מאוד ללחוץ על היסטוריון של אמנות לכתוב אפילו מאמר נחמד. אבל זאת טעות. למה? כי לא הוכח שזה אותנטי. אם אתה לא מוכיח שזה נעשה במאה ה-17, באיטליה, עם פיגמנטים וטכניקות שקשורות לקרווג׳יו, לא הוכחת דבר. זה יכול אפילו להיות זיוף״.

וזה מה שקורה לעתים קרובות?


“זה מה שקורה בכל פעם. את הולכת לשם וקונה יצירת אמנות. איך את יודעת שהיא אותנטית? רק מכיוון שקנית אותה בבית מכירות ידוע? הם לא לוקחים אחריות על מה שאת קונה מהם. זה כתוב בחוזה. את זאת שצריכה להוכיח שזה אותנטי. זה עולם נוסף שלא רוצה מדע בתוכו, כי זה יפריע לעסקים. דמייני שלכל יצירת אמנות היית עושה בדיקת אותנטיות. הרבה מהיצירות שהם מוכרים לא יימכרו״.

גורם בכיר שעבד בסותבי׳ס בלונדון אמר לי: “בבוקר אחד היסטוריון של אמנות מקבל 5-4 ציורים ואין לו מספיק זמן לבדוק אותם כמו שצריך. שלא לדבר על בדיקות מעמיקות. תוך כדי עבודה הוא גם מטפל בפניות של אנשים שמביאים אליו ציורים״. מסותבי׳ס וכריסטי׳ס לא התקבלה תגובה.

״שם המשחק הוא סקרנות״, אומר סרצ׳יני. “הרצון ללמוד. אם לא יהיה לנו אכפת, לא יהיה לנו עתיד. אני מסכן את השם שלי בכל יום כדי לדחוף לכך״.

צילום: אלכס גורביץ׳

שלושה ילדים מסתתרים בתוך ענף עץ ענקי שנפל על האדמה, ושניים אחרים רוכבים מעליו. ״מה אתם עושים?״ אני שואלת. “זה חללית ואנחנו טסים לאיזשהו מקום״. ילד אחר שקוע בחפירה של תעלה ארוכה משופעת, שהוא כבר שפך לתוכה מים, ועכשיו היא נראית כמו נחל קטן זורם.

שלושה ילדים אחרים עסוקים בבניית מגדל מאבנים, כדי שיוכלו להגיע בעזרתו לענפים הנמוכים ביותר של העץ ולטפס עליו. המגדל מתמוטט כשהם עולים עליו. הם מנסים שוב ושוב לאזן את האבנים כך שיהיו יציבות יותר. אחרי ניסיונות רבים הם מצליחים לבנות מגדל יציב, עולים עליו ונתלים בצהלות שמחה על הענף. ילדים אחרים יושבים על מחצלת ומציירים. על מחצלת אחרת מפוזרות סלסלות עם קוביות מעץ, ספרים, וכלי עבודה כמו פטישים ומסמרים.

זאת המערה שלי״, אמרה הנערה לרון מלצר ולחברו. ״יש כאן מזרנים, ואתם יכולים לישון כאן הלילה״

זוהי שעת המשחק החופשי בגן יער במצפה רמון. 34 ילדים, בגיל שלוש עד שש, מפוזרים במתחם גדול שחורשה דלילה מסמנת את גבולותיו משני צדדים, ומשני הצדדים האחרים גבעות תלולות סלעיות. זהו גן יחיד מסוגו בארץ, שיזם והקים רון מלצר, בחור צעיר, שקט ונעים הליכות, בתמיכה של המועצה המקומית ושל משרד החינוך.

בגן הזה יש המון מרחב, המון אוויר נקי, שמש ורוח שמלטפים את הפנים. אין צעצועים מפלסטיק, אין משחקי קופסה והילדים לא חוששים להתלכלך בבוץ ובחול. המבוגרים, מלצר ושתי גננות נוספות, במרחק מה מהילדים, משגיחים מרחוק, לא מתערבים במשחקים, והילדים ממעטים לקרוא לעזרתם, שקועים לגמרי במשחקים שלהם.

“כשהילדים שוהים הרבה זמן בחוץ הם לומדים איך מתמודדים עם איתני הטבע, איך אפשר לשחק בלי צעצועים ובעיקר הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל היכולות שלהם למצוא פתרונות לכל אתגר שהחיים יביאו״, מסביר מלצר.

אבל הסיפור על הגן המיוחד שמתנהל ביער, סיפור שעוד נחזור אליו, בכלל לא התחיל במצפה רמון שבדרום, אלא רחוק מאוד משם, בספרד. בתהליך “ריפוי אישי״ שעבר מלצר, כשגר תקופות ממושכות במערות ובאוהלים.

איש האוהלים

ילדים בונים מגדל מאבנים כדי לטפס על העץ | צילום: אלכס גורביץ׳

זה קרה לפני כשמונה שנים. רון מלצר פסע בזהירות בחשכה מוחלטת, בלילה ללא כוכבים, כשרק צללית הנערה שצעדה לפניו בצעדים קלים ובטוחים, סימנה בשבילו את הנתיב. הם התקדמו בדממה בשביל עפר, בזמן שנראה לו כנצח.

לפתע היא עצרה מול גוש כהה, הדפה בתנופה משהו שנראה כמו דלת, ובבת אחת מלצר מצא את עצמו בתוך חלל גבוה ורחב ידיים. באור הנרות הרך אפשר היה להבחין במעומעם בחללים נוספים. חמימות נעימה עטפה אותו, בניגוד לקור העז שבחוץ. “זאת המערה שלי״, אמרה הנערה למלצר ולחברו. “יש כאן מזרנים, ואתם יכולים לישון כאן הלילה״.

זו הייתה המערה הראשונה בדרום ספרד שמלצר הגיע אליה. אחרי טיול ממושך באירופה, שבו הוא לא היה בטוח מה הוא מחפש, אולי לפני הכול מנוחה ומרפא לגוף ולנפש, אולי חיים שהם קרובים יותר לטבע. למחרת בבוקר, כשהוא יצא מפתח המערה, נושם עמוק את האוויר הצח, ורואה מראש הגבעה את המרחבים הפרושים לרגליו, הוא ידע מיד שהוא הגיע סוף סוף למקום שחיפש. ״אפילו לא חזרתי לאסוף את החפצים שלי מהמקום הקודם שהייתי, פשוט נשארתי פה״, הוא מספר לאפוק טיימס.

מלצר מראה איך מרימים נדל לתוך קופסה | צילום: אלכס גורביץ׳

המערה הזאת הייתה התחנה המשמעותית הראשונה בחיפושים של מלצר אחרי צורת חיים שונה ממה שהכיר עד כה, קרובה יותר לטבע ורחוקה יותר מהנוחיות והפתרונות הקלים שמציעה לנו הטכנולוגיה היום.

מלצר גדל בחיפה, במשפחה שהוא מכנה ״אריסטוקרטית״. אבא איש עסקים, אימא רוקחת, בית מרווח ואמיד. בתיכון היוקרתי “הריאלי העברי״ שעל הכרמל, הוא בחר להגביר לימודים במחשבים וכלכלה מתוך מחשבה על קריירה. נראה היה שכל הנסיבות הונחו עבורו כדי שיצעד במסלול הנכון והבטוח.

אבל בתקופת השירות הצבאי משהו התחיל להשתבש. פתאום התחילו לנקר שאלות ותהיות. תחושת הבטן אמרה שאולי מה שנחשב להצלחה ואושר בחברה ובתרבות שלנו לא מדבר אליו. “האם התרבות הזאת שאנחנו חיים בה היא בכלל נכונה בשבילי, האם אני רוצה לחיות לפי הערכים שלה, שגורמים לי כל כך הרבה סבל״, הוא חשב לעצמו.

התהיות והמחשבות שלא הניחו למלצר גרמו לו לצאת למסע של חיפוש עצמי, בעולם בחוץ, ובתוך הנפש פנימה, שבמהלכו מכר פיתות ולבנה בפסטיבלים מוסיקליים באירופה, עבד בחוות, התארח אצל מקומיים שמצא דרך אתרי אירוח באינטרנט, וחי שלושה חודשים במערה בדרום ספרד, קרוב לעיר גרנדה. שם, בחיים בתוך המערה, הוא התחיל לגלות דברים שלא הכיר ומצאו חן בעיניו.

איפה נמצא האושר

החיים במערה הכו במלצר בעוצמה בכל החושים. “עד גיל 25 חייתי בתוך בית מבטון, שהוא חומר מת שמבודד אותך מהסביבה. כשאתה חי בתוך מערה, העשויה מחומר חי ונושם, אתה מגלה עולם שלם של תחושות ודקויות שלא הכרת קודם. פתאום הגוף והנפש מתעוררים לחיים, מתחברים לטבע שבחוץ, למזג האוויר המשתנה, לצלילים ולציפורים״.

הייתי הומלס לגמרי, חי במערה ואוכל משאריות של שווקים סיטונאיים, אבל בפועל זו הייתה אולי התקופה הכי מאושרת בחיי

כיוון שלא היה חשמל, מלצר, כמו כל אלה שהתגוררו במערות סמוכות, הלכו לישון כמה שעות אחרי השקיעה, בערך בתשע, וקמו בבוקר עם הזריחה. הם השתמשו בשירותים יבשים, שבהם הצואה הופכת בתהליך כימי לדשן שאפשר להשתמש בו. ופעמיים בשבוע הם עלו במעלה ההר לכנסייה שמאחוריה נמצא ברז המים היחיד בסביבה, ומילאו מים בג׳ריקנים.

״הייתי הומלס לגמרי, שחי במערה וניזון משאריות של שווקים סיטונאיים״, נזכר מלצר. “הייתה לנו צלחת כמו של לוויין עשויה מאלומיניום, שבמרכזה אפשר היה להניח סיר עם מים. כשכיוונו את הצלחת לשמש, אפשר היה לבשל עליה פסטה או משהו אחר. כשהייתה שמש בישלנו, וכשלא הייתה, לא בישלנו.

״זו הייתה אולי התקופה הכי מאושרת בחיי, יותר מאושרת מאשר כשהיו לי כל האמצעים הכלכליים. שם גם נפל לי האסימון שכשמוציאים מהמחשבה את העניין הכלכלי ולא צריך הרבה כסף, קיימת אלטרנטיבה לחיים מסוג אחר״.

אחרי שלושה חדשים במערה, מלצר חזר לארץ, ועבר לגור בשלוש השנים הבאות באוהל במצפה “כליל״ בצפון. “שם היה האוהל הראשון שגרתי בו. הוא היה מאוד ראשוני, עם יריעות שלא מתאימות לחורף״.

רוחצים את הפיילות לאחר הארוחה | צילום: אלכס גורביץ׳

מלצר שיפץ את האוהל, והוסיף לו מקלחת, שירותים ולצדו גינת ירק. האתגר היה רציני כי הוא מעולם, עד אז, לא החזיק מברג ביד ולא עשה כמעט שום עבודת כפיים. “גדלתי כמו רבים היום, אם משהו מתקלקל מביאים איש מקצוע שיתקן. אבל במקום כזה אתה פוגש כל הזמן את איתני הטבע: רוח, שמש, גשמים.

״אחרי גשם חזק אתה מבין שאתה צריך לעשות תעלת ניקוז יותר עמוקה; רוח מגלה לך שהמבנה לא חזק מספיק, ושמש מגלה שצריך מחסה. זו התעסקות יומיומית, ויש בה משהו חזק מאוד שמגלה לך את יכולותיך״.

איך התפרנסת כשהיית באוהל?


“עבדתי יום או יומיים בשבוע בשדה אורגני קטן לא רחוק מהאוהל תמורת 1,000 שקל בחודש. הסתדרתי עם זה לגמרי. את כל הירקות שהייתי צריך הייתי מביא מהשדה. בהמשך עברתי לאוהל אחר, קצת יותר משוכלל, ושם היו לי גם תרנגולות ועיזים״.

החיים הפשוטים קרוב לאדמה ולטבע, היכולת להתמודד עם אתגרים והביטחון שהתפתח אצלו שהוא מסוגל לעשות דברים שהוא רוצה, בניגוד לחוסר האונים שהוא הרגיש בעבר, עוררו במלצר את הרצון להעביר את המתנה הזאת הלאה, ובעיקר לילדים, וכך עלה בדעתו הרעיון לפתוח גן ילדים בתוך יער. מלצר לא ידע בזמנו שהוא למעשה מצטרף לקבוצה של אלפי גנים כאלה שקיימים כבר ברחבי העולם.

גן ילדים בתוך חורשה

לפני שהגענו לגן, הצוות עם הילדים הכינו ארוחת בוקר: פיתות אפויות על סאג׳ מבצק שהם הכינו, ירקות חתוכים ולבנה. אחרי הארוחה, קבוצה של ילדים וגננת רחצו את הכלים בפיילות.

ילדים אחרים, בקבוצות ויחידים, המציאו משחקים עם כל מה שהסביבה מזמנת: עצים, אבנים, זרדים, מים, בוץ.

״ילדים יודעים ליצור משחקים מתוך העולם הפנימי שלהם״, אומר לי מלצר. “הם נולדים עם הידע הזה. אני רואה אינספור משחקים כאלה שהילדים ממציאים, וכל שנה הילדים החדשים שמגיעים ממציאים עוד משחקים וכולם מלמדים אחד את השני. כאשר אנחנו נותנים להם כבר בגיל הצעיר הזה רק משחקים או צעצועים מוכנים, אנחנו מקבעים אותם לתוך תבניות מסוימות והם עלולים לאבד או לשכוח את היכולת הזאת״.

כשהתחלנו, ההורים לא תמיד היו מרוצים: ״הילד שלי כל היום ביער. מה הוא יהיה בסוף, צייד?״

אני שואלת את מלצר האם אפשר ליצור סביבה יצירתית כזו, שמאפשרת משחק חופשי, גם בתוך מבנה רגיל של גן. “היתרון הגדול של השהיה בחוץ הוא שזו סביבה דינמית שמשתנה כל הזמן, והילדים חווים את השינווים האלה על בשרם״, הוא אומר. “עונות השנה, מזג האוויר, בעלי חיים, כל אלה מספקים כל הזמן אתגרים חדשים שהילדים פותרים בהדרכה של המבוגרים.

״איך יוצרים מחסה כשיש גשם או רוח או שמש, איך מדליקים מדורה ומכינים אוכל, איך מרימים אבן מבלי להיפגע מחיה שאולי נמצאת מתחת לאבן, איפה יש אבנים מתדרדרות שלשם לא הולכים. דרך האתגרים האלה הילד מפתח אמון וביטחון ביכולות שלו, הוא לומד שהוא יכול לסמוך על עצמו שימצא פתרונות במצבים מאתגרים״.

כמו על פי הזמנה, קבוצה של ילדים צועקת למלצר שהם מצאו נדל, חרק שלעתים עלול להיות ארסי. מלצר מגיע אליהם בריצה, מראה להם איך אפשר בעזרת זרדים להרים את הנדל בזהירות לתוך קופסה. יחד הם עולים לגבעה המסולעת, ומניחים את הנדל בין האבנים, רחוק ממרחב המשחקים שלהם. כדי להשלים את הפרויקט, הילדים מחליטים שהם רוצים לבנות לנדל בית מבוץ ומאבנים, ומקשטים אותו בזרדים.

שיחה עם ילדים שביקשו עזרה | צילום: אלכס גורביץ׳

אני שואלת את מלצר איך הילדים האלה מתחברים בסופו של יום למאה ה-21. “לכולם יש את המאה ה-21 בבית עם טאבלטים ואייפדים״, הוא עונה לי בחיוך של מובן מאליו. בבית כולם רגילים שלוחצים על כפתור אחד ונדלק האור, לוחצים על כפתור נוסף ונדלק המזגן. לוחצים על עוד כפתור ויש מחשב. אבל זה בא על חשבון דברים אחרים, על חשבון הגוף שלנו שלאט לאט מתנוון, כי פיזית אנחנו כבר לא כל כך זקוקים לגוף פעיל ובעל יכולות״.

בגן הזה, במרחב הפתוח בחוץ, הוא רוצה לתת לילדים תחושה שהם יכולים להיות עצמאיים, לא תלויים בטכנולוגיה, אותה תחושת המסוגלות שהוא למד על בשרו בחיים במערה ובאוהל. “מעניין לראות שלילדים שמשחקים בבית בעיקר עם טאבלטים, קשה יותר ולוקח להם יותר זמן לפתח משחקים מהדמיון כשהם בגן יער״.

בעולם קיימים אלפי גני יער באירופה, ארה״ב ואוסטרליה. בישראל קיים בינתיים רק הגן יער במצפה רמון, זו השנה הרביעית.

היה קל לשכנע את ההורים לשלוח את הילדים לגן כזה?


״עברנו תהליך עם ההורים. התחלנו מיום בשבוע בחוץ ולאט לאט זה גדל לארבעה ימים בשבוע בחוץ ויומיים בתוך מבנה של גן רגיל. היו הורים שחשבו שזה יותר מידי: ‘הילד שלי כל היום ביער. מה הוא יהיה בסוף, צייד?׳ ואחרים חשבו שזה מצוין. היה הורה אחד שאפילו אמר: ‘אני רואה שלילד שלי יותר קשה בחורשה מאשר במבנה, אבל אני מברך על הקושי הזה. אני חושב שהאתגרים הפיזיים בחוץ והאתגרים המנטליים של יצירת משחקי דמיון טובים בשבילו, אז בוא נמשיך׳.

״אני מסביר להורים שלא משנה מה הילד יבחר לעשות בעתיד, לחיות ביער או להיות איש הייטק או עורך דין, חשוב שיהיה לו מרכז פנימי יציב ושקט של ביטחון עצמי ואמונה ביכולות שלו, שהשהייה בגן היער מקנה״.

ואיך מחלקת החינוך במצפה רמון ובמשרד החינוך הגיבו לרעיון שלך?


“סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי והם השתכנעו. לזכותם יאמר שלולא התמיכה של המועצה המקומית במצפה רמון ושל אגף הניסויים במשרד החינוך לאורך כל הדרך, הגן הזה באמת לא היה יכול להתקיים״.

לאן אתה רואה את הגן יער מתפתח בעתיד?


״אני עובר בסוף השנה עם משפחתי לצפון ומקווה לפתוח שם גן יער נוסף. ומי שקיבל השראה מהסיפור שלי ורוצה להמשיך את הקסם הזה של גן יער במצפה רמון ולהצטרף לצוות העובדים בגן, יתקבל פה בזרועות פתוחות״.

למידע נוסף על הגן אפשר לפנות לרון מלצר: meltzeron@gmail.com

תמונה: באדיבות דן חמיצר

איך אתה מגדיר את דן חמיצר?


“רומנטיקן בלתי נלאה, תוצר נוסטלגי של תרבות ארצישראלית נכחדת״.

האם היית אומר שההגדרה ״חידונאי״ מאפיינת אותך גם כן? 


״לא, אני ממש לא מתלהב מהגדרות מקצועיות ומקצועניות שבאות לאפיין ולסווג בני אדם. אני עוסק בחידות כפי שכל בני האדם עוסקים בהן, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו. שכן, עולמנו הוא רצף אין סופי של חידות ובעיות לא פתורות ואי-ודאות מובנית שחלקנו מתמודדים מולן וחלקנו מתכחש להן, מפחד מהן ו/או מתעלם מהן.

״אני לגמרי במקרה הפכתי את הצבת החידות בפני קהלים למקצוע. מה שהחל כגחמה עיתונאית להנאתם ולהנעתם של קהלי רדיו וטלוויזיה – התברר לי ככלי יעיל ביותר לעורר סקרנות ולימוד ועל כן הפכתי אותו לשיטת לימוד והטמעת ידע שבנויה על סוג חידות חדש ואחר. חידות הנשענות על דמיון ואסוציאציות – משאב שהוא אין-סופי במוחו של כל אדם ועל כן מאפשר פיתוח הפוטנציאל היצירתי שדוחף כל תרבות קדימה מאז ומעולם״.

מה ההבדל בין ילד בן שמונה שפותר חידה לבין אדם מבוגר?  


“ככל שאנחנו צעירים יותר – מוחנו פתוח יותר לניצול מרחבי הדמיון האין-סופיים שלנו. וכמו שקורה לגופנו הפיזי, התבגרותנו מקבעת את משאבי דמיוננו היצירתיים לדפוסים צרים, נוקשים, מוגדרים ומפוחדים שמתקשים להתמודד בשאלות פתוחות״.

נתקלת בחידה שאתה עצמך לא הצלחת לענות עליה? 


“קורה לא פעם שאני לא מסוגל לפצח חידה שאני עצמי כתבתי״.

תן דוגמה לסיפור מרגש הקשור בחידות שנתקלת בו במהלך הקריירה שלך.


“כמעט כל מיזם חידות נקשר לסיפורים אנושיים מרתקים. אני אישית התרגשתי במיוחד באחד מאותם הימים בהם שודרה חידה יומית ברדיו ונתקבל מכתב מאחד ממשרדי הממשלה אצל מנהל הרדיו ובו בקשה להזיז את שעת שידורה של ‘חידת חמיצר׳ שגורמת להפסקת עבודה כללית של ציבורים משמעותיים ‘עד כדי פגיעה בכלכלת ישראל׳״.

מה הנוסחה לכתיבת חידה מוצלחת? 


“כתיבת חידה שהתמסדה בפי העם כ׳חידת חמיצר׳ או בלשוני: חיד״א = חידת הדמיון האסוציאטיבי, הינה יצירה לכל דבר שתלויה בתחום עיסוקה, בקידוד, בדיוק הלשוני, בחריזה ובעוד משתנים רבים שיש לקחת בחשבון.

“הנה המתווה לכתיבת חידה:

1. בוחרים נושא (נניח שבחרנו את הנושא: “היקום וגרמי שמים״).

2. בוחרים את מילת הפתרון (נניח שמילת הפתרון שביקשנו לקדד הנה: “שמש״).

3. מגדירים את סוג ותחום הקידוד (נשתמש בעובדה שניתן לכתוב את המילה שמש משני הכיוונים).

4. מנסחים את משפט החידה (“היא חמה מימין ומשמאל״ או “מאור גדול מימין ומשמאל״).

“ניסוח המשפט קובע את דרגת הקושי שכן משפט כמו: ‘ביום ראשון משני הכיוונים׳ חותר לאותו פתרון אבל מייצר מרחב אסוציאטיבי מורכב יותר ולכן גם מטעה ומקשה יותר מכיוון שהקידוד הוא כפול ונבנה גם על העובדה שיום א׳ באנגלית (SUNDAY) הוא ‘יום השמש׳. ובסוף, תמיד חשוב לנסח משפט מובן, תקני ופשוט״.

אתה עובד עם אנשים נוספים שמסייעים לך? 


“בניית חידת דמיון הינה מלאכה מורכבת שנשענת על ניסיון רב, אינטואיציה ומעט ידע. אני מנסה להכשיר דור צעיר של כותבי חידות שעוזרים לי בעיקר בתחקיר ובבניית הבסיס הראשוני שאותו אני עורך לכדי חידה גמורה.

“בנוסף, אני עובד עם ציבור משתנה של מתכנתים, מעצבים, אנשי הפקה, מחנכים ועוד רבים ששותפים למיזמים רבים שנשענים על חידות, תעלומות, חיפושי מטמון ושאר מיני הפעלות שמניעים קהלים שונים אל עבר אינטרס מוגדר ומבוקש״.

מהם מקורות ההשראה שלך? 


“שקט, טבע, טיסה, אמת, הגינות וצדק ובוז עמוק לבורות ולנבערות״.

מה הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר?


“הליכה של שעה יומית על שבילי הכרמל״.

מה הדבר האחרון שאתה עושה לפני השינה?


“קורא ספר״.

מה גורם לך לאושר? 


“רעייתי, ילדיי, נכדיי, גינתי, עבודתי, מטוסי וביתי״.

מה מתסכל אותך? 


“כישלונה המסתמן של המהפכה הליברלית דמוקרטית קצרת הימים של המין האנושי״.

מה היית רוצה לעשות שעוד לא עשית? 


“קשה לי לחשוב על תשובה הולמת לשאלה, מלבד הרצון העז להמשיך ולעשות בדיוק את שאני עושה כעת״.

על החתום:


זה אשר חייו יאהב

ומלוא ימיו בראשי ארגזיו.