Man, Interrupted: Why Young Men are Struggling & What We Can Do About It (2016)

פרופ׳ פיליפ זימברדו הוא לא אחר מהפסיכולוג המפורסם שביצע את ״ניסוי הכלא של סטנפורד״ – ניסוי שנוי במחלוקת שבו מתנדבים שיחקו תפקיד של סוהרים ואסירים בסביבה מיוחדת שדימתה בית כלא, בתוך אוניברסיטת סטנפורד. הניסוי שהיה אמור להימשך שבועיים, הופסק לאחר שישה ימים כאשר ״הסוהרים״ התחילו לענות את ״האסירים״ ואף התעללו בהם מינית.

בעקבות הניסוי הזה ומחקרים נוספים שערך לאורך שלושה עשורים, כתב זימברדו את רב המכר ״אפקט לוציפר״ (2007) שבו טען שאין זה נכון שקיימים אנשים טובים או רעים, אלא כוחות סביבתיים הם המביאים אנשים טובים לבצע מעשים רעים.

גם ספרו החדש, ״גברים בהפרעה״, מתמקד במלכודת הגורמים הסביבתיים. הפעם אלו גורמים בעולם המודרני שלדעתו מכשילים נערים וגברים צעירים. אם לאורך הדורות הקודמים המשפחה המורחבת הפכה למשפחה גרעינית של הורים וילדים, שחיה בנפרד מהסבים, הדודים ובני הדודים, הרי שבעשורים האחרונים יותר ויותר משפחות הן חד הוריות, של אמא וילדים.

״בארה״ב 41 אחוז מהמשפחות הן ללא אב, וזה במגמת עלייה״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ניקיטה קולומב, מחברת שותפה לספר. ״בנים עוברים מבתים עם דומיננטיות נשית, לבתי ספר בהם יש דומיננטיות נשית, ובאופן כללי ‘אנרגיה של בנים׳ נתפסת כבעייתית בבית הספר. אומרים להם לשבת בשקט, ואם לא, מאבחנים אותם כסובלים מהפרעות קשב״.

ללא דמויות גבריות שיכוונו וידריכו את הילד כשהוא הופך להיות נער ואחר כך גבר, גם בבית וגם בבית הספר, אומר פרופ׳ זימברדו, ״הם ישרפו את הכפר״, הוא מצטט פתגם אפריקני. במלים פשוטות, מסביר פרופ׳ זימברדו, הם עשויים להצטרף לכנופיות, לקבוצות טרור, להשתמש בסמים ובאלכוהול ולשקוע לבדידות ולריגוש של משחקי וידיאו וסרטי פורנו – דבר שכבר קורה.

לפי זימברדו, הטכנולוגיה שהופכת את משחקי הווידאו וסרטי הפורנו לכל כך זמינים ונגישים, מאפשרת לכל נער וגבר צעיר להיות מלך בעולמו, עולם שהולך ומצטמצם לחדרו בבית ההורים, שם הוא יכול בקלות להשיג שליטה וניצחון. כמו עם צריכת סמים, הריגוש הבלתי פוסק הזה דורש ריגושים הולכים ומתעצמים, עד שהחיים האמיתיים, בעולם הנורמלי, נראים דלים ומשעממים.

נוצר כאן דור של גברים צעירים, ממשיך זימברדו, שהולכים ומתבודדים, מתקשים לפתח יחסים חברתיים, בעיקר עם נשים, לא רוצים להשקיע בפיתוח קריירה, מפחדים מהתחייבות רגשית או מקצועית ומעדיפים את הנוחות של מגורים עם ההורים. מכיוון שעיקר הידע שלהם לגבי קשרים אינטימיים ומעשה האהבה מגיע מסרטי פורנו, הם הופכים למגושמים ובורים לגבי קשרים אמיתיים.

כל מה שצריך זה להביט בנתונים ברוב מדינות ה-OECD, אומר פרופ׳ זימברדו: החל מהצלחה בבית הספר, דרך תעסוקה ועד לאריכות חיים: לבנים יש ציונים נמוכים יותר בכל הפרמטרים בהשוואה לבנות, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. 70 אחוז מבין מקבלי הציונים הנמוכים ביותר בבתי ספר הם בנים; שני שליש מהילדים בחינוך מיוחד הם בנים; ובפעם הראשונה בהיסטוריה של ארה״ב, לבנים יש פחות שנות לימוד מאשר לאבותיהם.

ברור מתוך הנתונים ש״נשים עולות בסולם ההשכלה וגברים מתדרדרים״, אומר פרופ׳ זימברדו. יותר מכך, יותר משליש מהגברים בגילאי 24-17, לא מתאימים לשירות צבאי בגלל משקל יתר; 68 אחוז ממחוסרי הבית בארה״ב הם גברים; פי שלושה גברים מאשר נשים איבדו את משרותיהם במשבר הכלכלי האחרון; והסבירות להתאבדות אצל גברים גבוהה פי ארבע יותר מאשר אצל נשים.

מתוך שלל המחקרים והסטטיסטיקות שזימברדו מצטט, קשה להבין בסופו של דבר מהי לדעתו הביצה ומה התרנגולת. מהם התהליכים החברתיים העמוקים שמפוררים את התא המשפחתי, למה זה משפיע יותר על בנים מאשר על בנות, ולמה בנים נמשכים יותר מבנות למשחקי וידאו ולסרטי פורנו.

לכך אין תשובות מעמיקות בספרו, אבל יש כמה עצות אצבע שאפשר לסגל כדי להחזיר את הבנים והגברים למוטב. למשל, להקים גוף ממשלתי שיתייחס לבעיות המיוחדות של בנים וגברים צעירים, להכניס יותר גברים למערכת החינוך, לשכנע אבות שחיים בנפרד לקחת יותר אחריות בגידול הבנים וללמד כישורי חיים. העצות נשמעות די טריוויאליות, אבל אולי צריך להתייחס אליהן כסוג של ״עזרה ראשונה״.

כך או כך, בסופו של יום אי אפשר להכחיש שהבעיה קיימת, והיא רצינית. את מי זה צריך לעניין? הורים לבנים, הבנים עצמם וגברים צעירים, הורים לבנות שיגדלו לנשים צעירות שמחפשות בני זוג אחראים, עצמאים ומחויבים לקשר אינטימי, אזרחים שירצו לבנות חברה מאוזנת, ובקיצור, את כולנו.

מהו המפתח להצלחה

תשכחו מכך שאיי-קיו וכישרון מולד מנבאים הצלחה בבית הספר ובחיים. מילות הבאז החדשות הן ״נחישות ומטרה נעלה״. בארה״ב כבר התחילו ליישם את זה בבתי ספר.

Grit: The Power of Passion and Perseverance (2016)

כשאנגלה דאקוורת׳ הייתה ילדה, אביה נהג לומר לה בכל הזדמנות ״את לא גאון״. היא לא ידעה מה לענות לו ושתקה, גם מפאת כבוד להוריה. אבל לימים, כאשר גדלה, היא קיבלה מענק מחקר מ״קרן מק׳ארתור״ הידועה גם בשם ״מענק הגאונים״. את הספר שכתבה מאוחר יותר, בעקבות מחקר רב שנים, ״נחישות: הכוח של להט והתמדה״, היא הקריאה לאביה על ערש חוליו, ובתוכו הייתה תשובתה האולטימטיבית לקינטורים שלו: ״אבא, אולי אני לא האדם החכם ביותר בעולם, אבל בטווח הרחוק, נחישות אולי חשובה יותר מכישרון״.

לא שכישרון מולד או ״גאונות״ אינם חשובים להצלחה, כותבת דאקוורת׳, פרופ׳ לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה היוקרתית, אבל מדגישים אותם יותר מדי. במחקר שערכה לאורך כעשור היא בדקה מיהם האנשים המצליחים ביותר. את המחקר היא ערכה במקומות הנחשבים למפרכים ולתחרותיים ביותר, ביניהם ״ווסט פוינט״ – האקדמיה הצבאית של ארה״ב, קבוצות כדורגל מצליחות, וגם בדקה סטודנטים למנהל עסקים ולרפואה ואלופים אולימפיים בשחייה.

מבין כל המשתנים שיכולים לתרום להצלחה במקומות האלה, כמו רמת איי-קיו, רקע סוציו אקונומי, יציבות רגשית, מוחצנות ועוד, היא מצאה שהמנבא הטוב ביותר להצלחה הוא מה שהיא מכנה ״חריקת שיניים״ (Grit), ובמילים פשוטות, עבודה קשה, נחישות והתמדה.

העובדה שצריך להתאמץ כדי להצליח לא מפתיעה אף אחד, ודאקוורת׳ מצטטת חוקרים רבים מהעבר הרחוק והקרוב שכבר גילו את זה זמן רב לפניה. אבל מה שהפתיע אותה, ורבים אחרים, הוא עד כמה משקל יש לזה.

כשדאקוורת׳ מדברת על הצלחה, היא לא מתכוונת להצלחה בדברים שגרתיים ויום-יומיים, אלא להשגת מטרות ארוכות טווח, כאלה שאדם בוחר מתוך להט ותשוקה, וחלק ניכר מחייו סובב סביבן. יותר מכך, האדם מאמין שהמטרה שבחר מיטיבה לא רק לעצמו, אלא גם לקהילה, לחברה או אפילו לאנושות כולה.

לגבי מטרות כאלה, כדי להצליח, ״חריקת שיניים״ חשובה מאוד, והמשמעות שלה לפי דאקוורת׳ היא אף פעם לא לוותר. זו ״התחייבות לסיים מה שהתחלת, לקום אחרי שנפלת, לרצות להשתפר ולהצליח ולקחת על עצמך אימון ותרגול מתמשכים, ולעתים לא נעימים, כדי להשיג את המטרה״.

הספר עמוס בציטוטים מהרבה מאוד מחקרים, ואולי כדי לקרב אותו יותר לציבור הרחב, הוא כתוב בחלקו כמו ספרי העזרה העצמית, עם שאלות להערכה עצמית וטיפים לפיתוח נחישות, וזו גם חולשתו.

בינתיים, רשויות החינוך בארה״ב התרשמו משפע המחקרים וההוכחות שדאקוורת׳ מביאה בספרה, ויישמו בהדרכתה, במאות בתי ספר, גישה חינוכית של ״בלי תירוצים״, עם משמעת קפדנית שמקווה להקנות לתלמידים הרגלי עבודה ולימודים. אבל בתוך הכוונות הטובות שכחו שהרעיון הוא לתת לתלמידים עצמם לבחור מה מלהיב אותם, ולכן כמה מבקרים טוענים שבתי הספר האלה נראים יותר כמו בתי סוהר.

האם נחישות היא תכונה מולדת? דאקוורת׳ טוענת שלא, ולכן אם הורים רוצים לטפח אותה אצל ילדיהם כבר מגיל צעיר, הם צריכים לפני הכול לשאול את עצמם האם הם עצמם מיישמים אותה בחייהם, כי ילדים נוטים לחקות את דפוסי ההתנהגות של הוריהם.

מעבר לכך, בין עשרות דוגמאות המופת לנחישות של ספורטאים, חיילים, אנשי מכירות וסטודנטים שדאקוורת׳ מביאה בספרה, עולה שהחינוך שכולם קיבלו נע על סקלה של אפשרויות: בקצה האחד של הסקלה היו הורים עם משמעת קפדנית ודרישות מחמירות, ובקצה השני היו הורים שיישמו חינוך חופשי ברוח של ״לך עם החלומות שלך״. אבל מה שהיה חשוב הוא שההורים המחמירים גם נתנו הרבה אהבה ותמיכה, וההורים המתירנים גם קבעו גבולות ברורים וחדים.

אולי בנקודה הזו התיאוריה של דאקוורת׳ מתחברת לקן רובינסון, הנחשב לחלוץ הגישה הפתוחה בחינוך, כזו שנותנת מקום להרבה בחירה חופשית וליצירתיות, כי גם הוא לא מקל ראש בצורך בעבודה קשה ובהתמדה.

האם יכולה להיות יותר מדי נחישות? דאקוורת׳ חושבת שלא, אבל אולי כל קיצוניות עלולה לגרום לתוצאות לא טובות. אנחנו אוהבים למצוא דוגמאות של אנשים שנכשלו פעמים רבות ולא התייאשו, ולבסוף הצליחו בגדול. אבל לפעמים ריבוי כשלונות דווקא יכול לרמוז שזה לא הכיוון הנכון, וצריך לדעת גם מתי להרפות.

צילום: יואב איתיאל

אתה עוסק הרבה בשפה העברית. האם אין בה משהו בסיסי, מורכב וסמלי, שחשוב שישמר?

״כן, העניין הוא שאנחנו מתקשרים באמצעות דיבור ודיבור זה סוג של משחק. זה בא לעורר חיוך ולנגן על משחקי מילים ומה שהם עושים לנו במוח. בן אדם שמשתמש באותה שפה כל הזמן, באותה מוסיקה ובאותו מלל, הוא אדם בלי הומור. ככל שאנחנו משחקים עם השפה, אנחנו נותנים לה חיוניות וחיוך. אני עושה את זה מאז שאני זוכר את עצמי״.

ממתי אתה זוכר את עצמך? 

״אני לא זוכר אם זה היה בגיל שלוש או חמש, אבל אמא שלי הייתה רושמת את כל השטויות שדיברתי בחרדת קודש, ויום אחד הייתה לי איזו אמירה: ראיתי תמונה של משה דיין עם הרטייה הזאת על העין ואמרתי, ‘הנה משה דיין, בלי עין הרע׳. משחקי מילים אני עושה מאז שאני זוכר את עצמי. זה אצלנו במשפחה״.

(הטלפון מצלצל אצל בן זאב – המלחין והפזמונאי קובי לוריא מהצד השני. ״קוביל׳ה, אני בשיחה עם הבית הלבן״, אומר בן זאב, ״אני גומר את השיחה עם מישל וחוזר אליך. אגב, מה שכתבת קצת יותר מדי טוב. אתה יכול לשבש את זה קצת?״)

איזו שפה הייתה בבית עם אבא שחקן ואמא מורה?

״שפת תיאטרון. היה גם הרבה הומור, משחקי מילים, תרבות ושירה. למדנו המון מהרדיו שהיה תמיד פתוח. היום האחים שלי ואני עובדים יחד ברדיו או על מופעים. אנחנו כל הזמן משתעשעים, יש לנו אפילו קבוצת וואטסאפ של שלושתנו. היא נקראת ‘מחר ב-12׳״.

למה מחר ב-12?

״זה משהו שאבא שלי היה אומר כשהוא רצה להתחמק ממשהו. היינו שואלים אותו: ‘מתי תקנה מכונית?׳ והוא היה עונה ‘מחר ב-12׳״.

בוא נדבר על השפה במוסיקה. השירים הפופולריים של פעם אלו לא השירים של היום. יש תחושה של דלות מסוימת. 

״לצערי הרב אני מסכים איתך. יש דלות בפופ. יש הרבה מאוד דלות דווקא בפזמונים. לדעתי זה נוצר בגלל חוסר הבקרה שיש היום. כשמישהו צריך להקליט שיר, אין מעליו חברת תקליטים או מישהו שמפקח או עוזר לו. הוא נכנס לאולפן, או נכנס לחדר שלו עם מחשב קטן, לוקח יחצ״ן קטן ואחר כך מוציא את השיר״.

אז אם פעם התלוננו על חוסר חופש ביצירה, עכשיו אתה אומר שמשהו מהבקרה הזאת הוא חשוב וחסר. 

״הכול חשוב. יכול להיות שמה שקורה היום הוא זילות החומר. מצד שני, יש גם דברים טובים. אני יכול להגיד לך שאני מקבל לרדיו עשרות דיסקים בכל שבוע, אבל מתקשה מאוד למצוא שם משהו. אני חושב שזה נובע מכך שאנשים רוצים נורא להיות כוכבים. יש בזה דבר יפה. בא לך לבטא את עצמך, בלי שיהיה מעליך מנהל, בלי שיהיה משקיע גדול, אתה עושה מה שבא לך. אבל חוסר הבקרה מוביל לזילות החומר״.

אנשים שהיית קרוב אליהם, כמו מאיר אריאל או שלום חנוך, מבינים היטב את החומר.

״כן, תשמעי, זאת מלאכת אמנות. הם הגדולים מכולם. כשאתה מקשיב למאיר אתה כאילו בסרט. יש לו יכולת לארגן רגשות ותמונות, ולהביע את זה בחיבור שנותן לך רגש. העוצמה הזאת של אדם שמביע עולם ומלואו במילים ובצלילים, זה באמת דבר נדיר. זה קורה מזווית אחרת אצל שלום חנוך. החוויות שעברתי עם שלום בזמן כתיבה הן פשוט קסם. כשעבדנו על ‘לאה׳ או על ‘גנבים׳, זה קרה כברק״.

כי הוא כותב מהר? 

״הוא כותב במהירות האור. בום. תאונה. יש לו פתאום את כל התמונה. הוא מתקן מילה או שתיים. כשהוא כתב את ‘לאה׳ זה קרה בשניות״.

איך זה קרה?

״פעם היינו יושבים ועושים לנו צהרי אימפרוביזציה לתוך טייפ. באחת הפעמים ניגנו את השיר מכיוון טנגו, וסיפרתי לשלום שכשהייתי ילד קטן הייתה מישהי שקראה לי בכל פעם שהלכתי למכולת. אחרי אולי עשר שנים, באתי והשמעתי לו שוב את הקלטת הזאת, וכנשוך נחש הוא כתב את זה בהבזק. היה בזה את התת מודע שלו, את הסיפור שלי, וגם משהו שהוא המציא. זה נעשה בצורה כל כך מפרה והשראתית, זה היה פשוט מהמם. תראי מה זה עושה לאנשים גם כעבור שנים. אותו דבר קרה עם ‘למון טרי׳, ‘ואתם רוקדים׳ או ‘גנבים׳״.

צלאח א-דין בן איוב. גירש את הצלבנים מירושלים וייסד שושלת כורדית ששלטה במזרח התיכון | תמונה: amoxes-d2id5vw

1בקרוב מאוד גבולות המזרח התיכון עשויים להתפרק באופן רשמי. על הריסותיהם תקום בעלת ברית חדשה לישראל, ממש על הגבול האיראני. אבל זו לא תהיה מדינה אופיינית לאזור – היא לא תהיה ערבית, היא לא תהיה דתית, והיא תסתמך גם על נשים ככוח לוחם בשדה הקרב.

עד סוף השנה הכורדים בעיראק צפויים להצביע במשאל עם על עצמאותם. אם יבחרו לפרוש מעיראק, הם עשויים לפגוש בחלון הזדמנויות נדיר להקמת מדינה עצמאית. לאחר שנים של עוינות טורקית לכל סוג של אוטונומיה כורדית, נראה כי משטרו של ארדואן מוכן להשלים עם עצמאותם. כרגע הגורם הפוליטי שהכי מעכב את הכורדים הוא דווקא הממשל האמריקאי, אך הבחירות הקרובות לנשיאות טומנות בחובן הזדמנות לשינוי המצב.

2הכורדים נלחמים על עצמאותם כבר עשרות שנים – בעיראק, בטורקיה, בסוריה ובאיראן. הם דוכאו ביד קשה בכל מקום. אבל המלחמה האכזרית ביותר נגדם נוהלה ב-1988 בידי סדאם חוסיין. מלחמה שבשיאה הצבא העיראקי ביצע התקפה כימית על העיר הכורדית חלבג׳ה בצפון עיראק והביא למותם של 5,000 איש. אירוע שלא ערער את שלוות המערב שהתייחס לנושא כעניין עיראקי פנימי.

מזלם של הכורדים התהפך שנים אחר כך עם פלישתו של חוסיין לכווית. הפלישה הביאה לתגובה אמריקאית חריפה ועיראק סולקה מכווית והוכתה בסנקציות קשות. ביניהן, איסור החדירה לשטח האווירי הכורדי. מהלך זה ביסס בצפון עיראק אוטונומיה כורדית הלכה למעשה, שהורחבה שוב לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003.

תמונה: Spesh531/Wikipedia

העשור הבא התאפיין בשגשוג כלכלי מהיר שטבע את הביטוי ״הנמר הכורדי״. ארביל, בירת החבל, החלה לצמוח – מלונות נבנו בשטחה, דירות, מרכזי קניות ומוסדות לימוד. מרבית הצמיחה תודלקה באמצעות מכירת נפט.

כורדים רבים מוקירים את התרומה האמריקאית לחירותם ולא נדיר למצוא בארביל דגלי פסים-וכוכבים ופוסטרים של ג׳ורג׳ בוש. לפני מספר שנים אפילו נבנתה שם שכונה בשם ״הכפר האמריקאי״ שבה אפשר לקנות בית מטופח ברחוב קנטאקי.

3אך האופטימיות שהגיעה עם השגשוג התחלפה בינתיים בחשש כבד מהאתגרים שבפתח. בשנתיים האחרונות הכורדים בעיראק מנהלים מלחמה בחזיתות רבות – בלימת דאע״ש, התנערות מהממשלה בבגדד והתמודדות עם משבר כלכלי כבד בעקבות ירידת מחירי הנפט.

נוסף על כל אלה, הכורדים סובלים משיתוק פוליטי הנובע מפיצול פנימי בין המשפחות הדומיננטיות בחבל, ברזאני וטלבאני. על רקע זה, מסעוד ברזאני, נשיא ממשלת החבל הכורדי, דוחף לקיום משאל עם על עצמאות. לפי תכנוניו, משאל העם אמור להתקיים עוד השנה. בין אם מדובר בצעד שנועד לשמור על שרידותו הפוליטית ובין אם מדובר בהחלטה הנובעת משיקולים טהורים, זוהי התפתחות היסטורית.

4לצערם של תושבי החבל הכורדי, עמדתם של כוחות זרים בנושא עצמאותם תשפיע על עתידם יותר מפתק ה״כן״ שהם מתכננים לשלשל בקלפי. באופן מסורתי, טורקיה, איראן וסוריה התנגדו בתוקף לרעיון של מדינה כורדית עצמאית. לתפיסתן, הקמת מדינה כזו בשטח כלשהו, תשלהב את שאר הכורדים במדינות השכנות למרוד ולבקש עצמאות.

למשטר העיראקי יש אף יותר מה להפסיד. עד לאחרונה הוא ניזון ישירות מהנפט המופק במחוזות הכורדיים במדינה, ואיבוד מקור הכנסה זה לתמיד יהווה אסון לשכבת הפקידים השמנה שתלויה בו. בעוד שהמשטרים הסורי והעיראקי חלשים מכדי להשפיע משמעותית על סיכויי העצמאות של הכורדים, התנגדותם של הטורקים מגובה באיום צבאי אימתני.

מסעוד ברזאני, נשיא החבל הכורדי בעיראק, דוחף למשאל עם על עצמאות עוד השנה | תמונה:Safin Hamed/AFP/Getty Images

5מתנגד מפתיע נוסף לעצמאות הכורדית הוא הממשל האמריקאי. האומה שהביאה את הכורדים לסף עצמאות, הפכה בשנים האחרונות לבלם מרכזי בפני השלמת התהליך. פרישה כורדית מעיראק תביא לפירוקה של עיראק והאמריקאים לא מעוניינים בכך. הם יודעים שבלי הכורדים הסונים, עיראק תיוותר מדינת בובה שיעית של איראן.

בעת הזו, הכורדים לא יכולים לפעול ללא ברכה אמריקאית, מכיוון שהצלחתם הצבאית מול דאע״ש תלויה מאוד בסיוע אווירי אמריקאי. מעבר לכך, תמיכה מדינית אמריקאית חשובה לריסון תוקפנות אפשרית מצד טורקיה בעתיד.

6דווקא ישראל עומדת לצד התומכים הנלהבים המעטים של הכורדים. שוב ושוב עולה פה ההקבלה בין המאבק היהודי והמאבק הכורדי לעצמאות, שני מיעוטים נרדפים במזרח התיכון. גם המתינות הדתית שמאפיינת את האוכלוסייה הכורדית, יחסם השוויוני יחסית לנשים והנחישות שהם מפגינים בשדה הקרב, כולם מגייסים אהדה בישראל.

ראש הממשלה נתניהו הצהיר חגיגית על תמיכה בעצמאות כורדית כבר בשנת 2014 והצהרה זו הדהדה מאז דרך בכירים ישראלים נוספים. עד כמה שידוע לציבור, בינתיים תמיכתה של ישראל בכורדים מוגבלת בעיקר למישור הדיפלומטי. אך מקובלת הדעה כי שיתוף פעולה ביטחוני בין הצדדים מתקיים כבר עשרות שנים.

האישה הלוחמת היא אחד הסמלים המובהקים של המאבק הכורדי ומקור לאמפתיה רבה במערב | תמונה: Kurdishstruggle/Flickr

7לצד ההתנגדות האזורית והבין-לאומית להקמתה של מדינה כורדית, נצפה בשנים האחרונות שינוי אסטרטגי שטורף את הקלפים. לטון האנטי-כורדי המסורתי בטורקיה, הצטרפו קולות חדשים. ב-2013 נחנך צינור נפט בין טורקיה לכורדיסטן העיראקית, מה שכמעט והכפיל את הייצוא מכורדיסטן לטורקיה. הכלכלה הטורקית המתועשת רעבה לאנרגיה ואת רובה מספקות רוסיה ואיראן. מצב זה איננו נוח לטורקים שהציבו את עצמם כנגד שתי המדינות האלו בשאלת התמיכה במשטר אסד ובנושאים נוספים.

מיצובה של כורדיסטן כספקית אנרגיה מרכזית של טורקיה, עורר פרשנים טורקים שונים לכתוב כי מדינתם עשויה להשלים עם הקמתה של כורדיסטן עצמאית בעיראק, בתנאי שתהיה לטורקיה השפעה ניכרת על ניהול ענייניה של כורדיסטן. סיבה טובה נוספת עבור הטורקים לתמוך בכורדים היא האפשרות לטפח אזור חיץ בינם לבין דאע״ש. בינתיים, ביקורים של ברזאני באנקרה הפכו לעניין שבשגרה. דבר שהיה בלתי נתפס בעבר הלא רחוק.

8אם כן, המכשול המשמעותי האחרון שעומד בפני הכורדים בעת הזו הינו הממשל האמריקאי. לא במקרה משאל העם הכורדי לעצמאות צפוי להיקבע בסמיכות לבחירות האמריקאיות לנשיאות. מדובר באיתות שמסמל כי נושא זה אינו עניינו של הממשל הנוכחי אלא סוגיה שהממשל הבא יצטרך להכריע בה מחדש.

לכורדים חברים רבים בפוליטיקה האמריקאית, במיוחד בקרב הרפובליקנים. בשימוע הוועדה ליחסי חוץ בקונגרס לפני שנתיים, הוטחה ביקורת קשה כלפי מדיניות הממשל האמריקאי בנושא הכורדי. ״אני לא חושב שזה הוגן להחזיק את הכורדים כבני ערובה בגלל שלמרבה הצער דפקנו את העניינים בעיראק והיא מתפוררת. למעשה אנחנו אומרים לכורדים – אתם תהיו הדבק שמחזיק את עיראק ואנחנו נמנע מכם את השאיפות שלכם״, אמר אליוט אנגל, חבר הוועדה.

דווקא דעותיהם של שני המועמדים המובילים לנשיאות היום, עמומות ביחס לשאלת עצמאות הכורדים, אבל מה שמובהק הוא רצונם להעצים את התמיכה הצבאית הישירה בהם.

אם הממשל האמריקאי הבא יתמוך בעצמאות הכורדית וטורקיה תסכים, ייפתח פרק חדש בהיסטוריה של המזרח התיכון

9אם הממשל האמריקאי הבא יתמוך בעצמאות הכורדית וטורקיה תסכים, ייפתח פרק חדש בהיסטוריה של המזרח התיכון. כנראה שההשלכה החשובה ביותר של עצמאות כורדית תהיה זניחת המערב את הסכם סייקס-פיקו המפורסם ממלחמת העולם הראשונה. הסכם זה, שנחתם לפני מאה שנה על ידי הבריטים והצרפתים, תחם לא רק את שטח המדינות באזור אלא גם את הלך המחשבה המערבי.

ב-2014 דאע״ש צילמו איך דחפוריהם מפרקים את גבול סוריה-עיראק, פשוטו כמשמעו. בעניין זה הגיע הזמן ליישר איתם קו. הגבולות הללו הוכיחו את עצמם כלא יציבים ודבקות המערב בהם עשויה להיות טעות. שרטוטם לא לקח בחשבון את הזיקות הטבעיות של האוכלוסיות באזור והם יצרו ערבוב נפיץ של סונים, שיעים, נוצרים, כורדים וערבים.

תמים לחשוב שכל הבעיות נטועות בגבולות, אך בוודאי שאלו הזיקו. הגיע הזמן שהמערב יישם במזרח התיכון את המדיניות שכבר בוצעה ביוגוסלביה שפורקה למדינות קטנות והומוגניות, מה שתרם מאוד ליציבות הבלקן.

10להקמת מדינה כורדית יהיו עוד כמה השלכות חשובות. היא תוכל לבלום ביתר הצלחה את התפשטותו של דאע״ש ולאיים גם על עצם קיומו. הסיבה לכך היא שעצמאות מדינית תאפשר לכורדים לייבא נשק בחופשיות ולקלוט אמל״ח משוכלל שיופעל על ידי לוחמיהם המחושלים. כיום ניכר שהלוחמים הכורדים מצוידים אף פחות טוב מדאע״ש ששם את ידיו על מצבורי נשק גדולים של צבאות עיראק וסוריה. נשק שניתן לקלוט במהירות כמו נ״ט, אמצעי צליפה, ארטילריה ומערך מזל״טים, ישפר מאוד את מצבם הצבאי של הכורדים. פיתוח של יכולת תקיפה אווירית וכוחות שריון, יהוו קפיצת מדרגה נוספת בטווח הרחוק יותר.

11מדינה כורדית תחזק גם את מעמדה של ישראל באזור. ישנה סבירות גבוהה כי כורדיסטן תכונן יחסים רשמיים עם ישראל ובכך תחזק את הלגיטימיות שלה בעולם המוסלמי. נושא זה צריך להוות יעד מרכזי באסטרטגיה הישראלית, היות ולמרבה הצער ישראל עדיין מוחרמת על ידי מרבית העולם המוסלמי.

בנוסף, קשרי מסחר רשמיים עם כורדיסטן יפתחו הזדמנויות חדשות להשקעה בפני אנשי עסקים ישראלים ויאפשרו ייצוא ישראלי, בדגש על ייצוא צבאי. לבסוף, מיקומה של כורדיסטן בסמוך לאיראן, עשוי להוות כר פורה לשיתוף פעולה ביטחוני מול הרדיקליזם השיעי. במילים אחרות, נוכחות ישראלית על גדר הרפובליקה-האסלאמית יכולה לשמש כמשקל נגד להימצאות האיראנים על גבולנו בדמות חיזבאללה.

12הכורדים, שמונים כ-30 מיליון איש, הם העם הגדול ביותר שעדיין נאבק על עצמאותו. מעטים יודעים שהכורדים כבר ידעו תור זהב של השפעה במזרח התיכון. השושלת האיובית הכורדית שהוקמה על ידי צלאח א-דין שלטה ביד רמה במצרים ובסהר הפורה. למרבה צערו, היא לא האריכה ימים ובני עמו שבו להיות לחוצים בין הפרסים, הטורקים והערבים. אבל הזיכרון על צלאח א-דין, המצביא המפורסם שכבש את ירושלים מהצלבנים, ממשיך לפעום בליבם של הכורדים. רק לאחרונה, כוחותיהם התקרבו לעיר מולדתו תכרית, צפונית לבגדד.

הפעם האחרונה שבה הכורדים עמדו על סף עצמאות, הייתה לאחר תבוסת האימפריה העות׳מאנית במלחמת העולם הראשונה. הבריטים תמכו בהם, אך בתפנית דרמטית, טורקיה התאוששה מתבוסתה והצליחה לכבוש מחדש את רוב חבלי הכורדים. מאז ועד היום, הכורדים לא ויתרו על שאיפתם ושילמו על כך ברבבות הרוגים, אך סיפורם כמעט ולא סופר.

13בשנתיים האחרונות, הקרבות מול דאע״ש הציפו מחדש את הדרמה הכורדית. הם סיפקו לנו מראות של כפריים נחושים, גברים ונשים, הנלחמים על ביתם בהצלחה. הם גם הטיחו בנו את מלוא הכאב שבמלחמה עם תמונותיהם של פליטים שנאלצו לעזוב את ביתם.

אלאן כורדי בן השלוש, הפך להיות הסמל המובהק של הכאב הזה כשתמונתו שרוע בחוף ללא רוח חיים התפרסמה בכל העולם. משהו בכל זה מתכתב עם הערכים הבסיסיים של רבים מאזרחי המערב. הראיה לכך היא התופעה המיוחדת של אירופים ואמריקאים שעוזבים את חייהם הנוחים בשביל להתנדב להילחם בצד הכורדי ונגד דאע״ש. כעת נותר לראות אם המדינאים המערביים ישעו לרגשות הציבור ויתייצבו לצד הכורדים כשאלו יצביעו בעד עצמאות.

איור: ליזה וורונין

בין לבין גם היה ניסיון כושל של הנשיא אובמה למנוע ממשפחות קורבנות פיגועי ה-11 בספטמבר לתבוע את ממשלת סעודיה בגין הקשר שלה כביכול, למחבלים.

אולם במקביל לכל האירועים, שלפעמים מערבים תככים ואינטרסים סמויים, ניסינו להבין את טיב היחסים בין ישראל וסעודיה ומה באמת מסתתר מאחורי אותה יוזמת שלום ערבית.

״יש כעת הזדמנות להגיע לשלום״, אומר לי בראיון הבכיר הסעודי, ד״ר אנוואר עשקי, שהוביל את המשלחת הסעודית בביקור הקצר והמסתורי שלה בישראל ביולי, אבל מוסיף משפט שהוא חוזר ומדגיש כל הזמן: ״ישראל עומדת לפספס את ההזדמנות הזאת״.

מדוע?

״כשביקרתי לאחרונה ברמאללה ובירושלים, התגובות ליוזמת השלום היו חיוביות. אנשים משוכנעים שיוזמת השלום היא דבר טוב, אבל יש דעות שונות לגבי דרכי היישום שלה. אחד המכשולים כרגע הוא חוסר ביטחון וחוסר העזה. היוזמה הסעודית פותרת את הסכסוך שלכם עם הפלסטינים, אבל אומץ הוא אלמנט הכרחי כאן״.

המגעים בין ערב הסעודית וישראל החלו כידוע כבר לפני יותר משנה, כשמצלמות טלוויזיה תיעדו לראשונה מפגש שנערך בוושינגטון בין עשקי לבן שיחו הישראלי, דורי גולד. הסצנה דמתה לזירת אגרוף דרמתית.

אנוואר עשקי ומנכ"ל משרד החוץ (לשעבר) דורי גולד, בפגישה הגלויה הראשונה שלהם (Debby Communications Group)

״מן העבר האחד עמד דורי גולד, שיתמנה בתחילת השבוע למנכ״ל משרד החוץ של ישראל. מן העבר השני, הגנרל הסעודי בדימוס אנוואר עשקי – ושניהם לוחצים ידיים בחיוך״, דווח בחדשות 10, ״זאת אינה הפעם הראשונה שהשניים האלה נפגשים״.

מהמעט שידוע, רק שני אישים מסעודיה – שלא מכירה בישראל כמדינה ולא מנהלת איתה יחסים דיפלומטיים – נפגשים בגלוי עם ישראלים. האחד הוא הנסיך טורקי אל־פייסל, שניהל את סוכנות המודיעין הסעודית והיה שגריר סעודיה בארה״ב ובלונדון. לפי אתרי חדשות זרים הוא נפגש בעבר עם יאיר לפיד בניו יורק ובנפרד עם גורמים ישראלים נוספים; והשני הוא ד״ר עשקי, שנפגש ביוני 2015 עם גולד במועצה ליחסי חוץ בוושינגטון, והשניים לחצו ידיים מול המצלמות.

אתה באמת מאמין שהסכם שלום יגרום לארגוני הטרור להניח את נשקם ולוותר על הדרישה לסלק את היהודים ממדינת ישראל? ״כן. הדיאלוג שלי איתם מאשר את זה״

ד״ר עשקי (דוקטור למשפטים, בן 73) הוא גנרל בדימוס בצבא הסעודי ששימש כיועץ לנסיך בנדר בן-סולטן, לשעבר שגריר סעודיה בוושינגטון ומי שעמד בראש שירות הביון הסעודי המקביל ל״מוסד״ הישראלי.

עשקי לא הגיע לפגישה עם גולד לבדו, אלא מלווה בשניים מבכירי מכון המחקר הסעודי שבראשו הוא עומד כיום. עם אחד מהם, עבדול חמיד-חכים, אני מתכתב בווטסאפ במשך כמה ימים כדי לתאם את הראיון עם עשקי, רגע לפני שהוא הגיע בחודש יולי לרמאללה כדי לשוחח עם ההנהגה הפלסטינית, ואחר כך עשה גם גיחה קצרה לירושלים לפגישה עם מנכ״ל משרד החוץ.

עד לא מזמן השיחות בין ריאד לירושלים היו חשאיות. ככל הנראה הן החלו לפני כשנתיים-שלוש, בעקבות מהלך אמריקני שסעודיה וישראל תיעבו – ההתקרבות לאיראן. שיחות הגרעין מול איראן, שהגיעו לשיא בביטול הסנקציות נגדה, גרמו לאובמה לנגן על עצבי הסעודים והממשל הישראלי ולאגור אצלם כעס כלפיו.

אחרי עשורים שבהם ארה״ב השקיעה טריליוני דולרים באבטחת הסעודים והמדינות הסוניות במפרץ (את נתיבי אספקת הנפט שלהם – דבר שנחזור אליו), בנתה בסיסים צבאיים, שלחה נושאות מטוסים ויצאה לשתי מלחמות במפרץ ב-1991 ו-2003, הגיע ניסיון הפיוס הגרעיני עם איראן, אויבתה המושבעת של סעודיה. המלוכה בריאד הרגישה שהיא כבר לא מעניינת את המעצמה הגדולה בעולם, שותפתה משכבר הימים. אובמה נוטה לכיוון האייתוללות האיראניות, ופחות מעוניין לספק אבטחה לסעודיה מפני האיראנים, השיעים ודאע״ש.

אנוואר עשקי

עד היום עשקי מתקשה להאמין שארה״ב באמת הסכימה ללכת לקראת איראן, מתוך מחשבה נאיבית, לדבריו, שאנשים כמו שר החוץ האיראני מוחמד זריף יגברו על הקיצוניים ממשמרות המהפכה. הוא פשוט לא מאמין שאיראן תשנה את עמדתה בנושא הגרעין, כל עוד המשטר שלה – שרוצה להחיות את האימפריה הפרסית ולשלוט במזרח התיכון דרך ערעורו – עדיין בשלטון.

וזה בדיוק המכנה המשותף שחיבר בין הישראלים לסעודים – סעודיה פגיעה למהלך האמריקני באותה מידה שישראל פגיעה אליו ואולי אף יותר, טוען עשקי, מה שהוביל לדבריו לתחילת השיחות החשאיות בינו לבין גולד, אז חוקר במרכז הירושלמי למדיניות, שהיה יועצו של נתניהו במהלך כהונתו כראש ממשלה בסוף שנות ה-90.

בתחילה התמקדו השיחות בנושא הפלסטיני, אבל בהמשך גילה עשקי שהרעיונות שלו ושל בן שיחו בנושא איראן דומים. הסעודים לא אוהבים שאיראן מערערת את האזור, הם לא רוצים שאיראן תתקוף את ישראל ותשמיד אותה. ומנגד הם גם לא מעוניינים שישראל תתקוף באיראן. חשוב להם ״לייצב את המזרח התיכון״.

בשם "ייצוב המזה"ת", סעודיה מתקרבת גם לפוטין, למרות תמיכתו בסוריה ובאיראן (Yuri Kochetkov/AFP/Getty Images)

לפי הפילוסופיה של עשקי, ייצוב המזרח התיכון זה ה״אנטידוט״ לקבוצות קיצוניות כמו דאע״ש: אם סוריה ועיראק לא היו מתערערות, דאע״ש לא יכול היה לשגשג בשטחן. מסיבה זו המלוכה הסונית בסעודיה לא הגבילה את קשריה רק לחברים החדשים מירושלים, אלא התקרבה בלית ברירה גם לפוטין, למרות תמיכתו במשטרו העלאווי-שיעי של אסאד ותמיכתו באיראן.

הפילוסופיה של עשקי קובעת ש״בשם הייצוב״ של סוריה, סעודיה תתקרב לרוסיה, למרות שאינה אוהבת את אסאד ולא רוצה שיישאר בשלטון. הוא קורא לזה ״לשמור על המערכת אבל לסלק את המשטר״.

אבל האם כל מה שרוצה עשקי, מהמקורבים ביותר לארמון המלוכה בריאד, זה לייצב את המזרח התיכון? האם הוא פנה לישראל רק מתוך האינטרס המשותף נגד איראן, והאם יוזמת השלום הערבית יכולה באמת לקרום עור וגידים, או שמדובר בסך הכול בסיפור כיסוי פוליטי שמאחוריו מתרחש משהו שונה לגמרי?

כשהחמאס יניח את נשקו

דבר אחד כבר ברור – אם עד לפני כמה שנים סעודיה ומדינות ערב ראו בישראל ״גורם מערער״ במזרח התיכון, כעת בא עשקי וטוען שישראל נתפסת כיום דווקא כגורם מייצב, שכולם רוצים להגיע איתו להסדר שלום – שזה ״הדבר החשוב ביותר כיום״.

מי בדיוק רוצה להגיע להסדר? מדינות רבות במזה״ת שקועות בבוץ הסורי-עיראקי, חלקן מתעסקות באי יציבות הפנימית שלהן ובביקורת מבית, ואחרות רוצות לסלק את היהודים מישראל.

״חל שינוי בגישה שלהן, הבחנתי בכך בפגישות שאני עורך כיום ובפגישות שערכתי בוועידות בין-לאומיות במשך יותר מעשור. זה שינוי אמיתי שמתחולל״.

הטבעת מתהדקת מסביב לצווארה של ישראל. אם החיזבאללה, החמאס וקבוצות הטרור האחרות ישיגו נשק גרעיני טקטי יהיו לכך השלכות הרסניות לאזור כולו

עשקי מספר שכבר בשנות ה-80, כשכיהן כיועץ מיוחד לנסיך בנדר בן-סולטן, שהיה שגריר סעודיה בוושינגטון, החל לחשוב על תהליך שלום מקיף במזרח התיכון. הוא השתתף בכינוסים בין-לאומיים שנכחו בהם נציגי מדינות ערב, ולפעמים גם ישראלים, וב-2002 כשהמלך עבדאללה פרסם את יוזמת השלום שלו, עשקי החל להכיר ישראלים, פלסטינים וגורמים במדינות ערב.

״יוזמת השלום של המלך עבדאללה, אישורה ואימוצה על ידי המדינות הערביות, היא חיזוק, לטענתי, לכך שמדינות ערב רוצות שלום. גם 75 אחוז מהישראלים רוצים שלום״.

אבל למה דווקא עכשיו חשוב כל כך להשיג שלום?

״כי הטבעת מתהדקת מסביב לצווארה של ישראל. הסטטוס קוו הגדיל את האיום על ישראל. לחיזבאללה יש 150 אלף טילים שמערכת כיפת ברזל לא יכולה לעצור. איראן ממשיכה לייצר פצצה גרעינית. אם החיזבאללה, החמאס וקבוצות הטרור האחרות באזור ישיגו נשק גרעיני טקטי (המאפשר תקיפה גרעינית שנזקיה מוגבלים, בניגוד לתקיפה גרעינית שמשמידה את האויב, א״ל), יהיו לכך השלכות הרסניות לאזור כולו״.

וזה לא המצב כבר שנים רבות?

״לא, האיומים נגד ישראל השתנו. בעבר הם היו טקטיים, כיום הם אסטרטגיים. הציבור הישראלי זקוק לביטחון בחייו היום-יומיים״.

לשאלתי האם מדובר בתחזית תיאורטית, או שעשקי מבסס את דבריו על דוחות מודיעין שבידיו, המצביעים על כך שארגוני הטרור השיגו טילים בעלי יכולת השמדה המונית שהופכים את איום הטילים על ישראל לקיומי (אסטרטגי), עשקי לא משיב.

מה שכמובן לא מוציא את זה מכלל אפשרות. רק לאחרונה דווח בכלי תקשורת זרים כי דאע״ש השתמש בסוריה ובעיראק בנשק כימי המוגדר נשק להשמדה המונית. ניתן להניח שלא יהיה קשה עבור דאע״ש, אם ירצה בעתיד, להשתמש בנשק דומה גם נגד ישראל.

אבל האם עשיית שלום עם מדינות ערב תפתור את הבעיה שמציג עשקי?

אתה באמת מאמין שהסכם שלום יגרום לחמאס, לחיזבאללה ולארגוני הטרור האחרים להניח את נשקם ולוותר על דרישתם לסלק את היהודים ממדינת ישראל?

״כן, אני בטוח בכך. למעשה מה שאתה שואל הוביל אותי לערוך מחקר ארוך בנושא השלום, מחקר שהצגתי לחמאס, והדיאלוג שלי איתם מאשר את הטענה שלי. לגבי החיזבאללה, זה ארגון שהוא לא יותר מאשר כלי המשמש את איראן. אם איראן תמשוך בחזרה את תמיכתה בארגון, הוא יחפש תמיכה במקומות אחרים, בערב הסעודית למשל״.

ישראלים רבים רואים את המלחמה בין מדינות ערב במזה״ת, ואת הבעיות שמדינות ערב מתמודדות מולן, ואומרים לעצמם שישראל נותרה המעוז הדמוקרטי האחרון במזה״ת. מקום שבו יש חופש וביטחון יחסי, וטוב להם במצב הזה. הם לא רוצים לשנות את המצב.

״דמוקרטיה אינה הנושא המרכזי שצריך להיות על הפרק, אלא נורמליזציה. ההיסטוריה הוכיחה שדמוקרטיה הביאה את היטלר לשלטון, וכאשר היהודים נרדפו ודוכאו באירופה, הם נהנו מחיים טובים אצל המשטרים האוטוקרטיים בעולם הערבי שסיפקו להם ביטחון״. עשקי, שמבין את ההיסטוריה של היהודים במדינות ערב באופן שונה מאיתנו, מסכם: ״נורמליזציה [בין ישראל לעולם הערבי] תספק לישראל אמון והרמוניה״.

משא ומתן – לא בעיה

אבל מה בכלל הסיכוי להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב? יוזמת השלום הסעודית, המכונה ״יוזמת השלום הערבית״, קובעת שאם ישראל תיסוג מהשטחים שנכבשו ב-1967 (כולל רמת הגולן) ותסכים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה במזרח ירושלים, וגם בעיית הפליטים הפלסטינים תיפתר, מדינות ערב יתקרבו לישראל (ינרמלו את יחסיהן איתה) ויחתמו על הסכמי שלום איתה.

״קשה לראות כיצד ישראל תיסוג מעיר כמו אריאל שמאכלסים אותה כ-20 אלף תושבים, או מרמת הגולן״, אני אומר לעשקי, ״אז מה גורם לך לחשוב שאפשר יהיה לנהל על כך משא ומתן?״

אבל עשקי לא עונה ישירות לשאלתי, שהיא אחת מנקודות המפתח בסכסוך ובכל יוזמת שלום שלא תבוא. במקום לומר כיצד הסעודים ישכנעו את אבו מאזן לשבת עם נתניהו למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, וכיצד ישתכנע נתניהו או כל ראש ממשלה אחר בעתיד, לפנות מביתם עשרות אלפי ישראלים, בוחר עשקי בתשובה עקיפה ומפולפלת. ״יש ישראלים וערבים שעדיין מאמינים שכוח והשפעה קשורים בבעלות על אדמות. אבל המאה ה-21 הראתה שהשפעה קשורה לכלכלה, לתרבות ולטכנולוגיה״.

מלך סעודיה, סלמאן. האם בתקופתו יתקדם התהליך המדיני לשלום? (STR/AFP/Getty Images)

בכך אולי רומז עשקי שתמורת תמריצים כלכליים והבטחה לנורמליזציה מול העולם הערבי, תשתכנע ישראל לשבת לשולחן המשא ומתן ובהמשך לוותר על השטחים. ומנגד, בתמורה להטבות כלכליות אולי יסכימו הפלסטינים להתפשר על דרישותיהם.

יוזמת השלום לא תוכל להתקדם אפילו קצת בלי משא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אבל אפילו את הקצת הזה כמעט בלתי אפשרי להשיג כיום – הפלסטינים לא מוכנים להגמיש את תנאי הפתיחה למשא ומתן, וגם ישראל מגיעה עם תנאים מוקדמים.

״אין ספק שמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים הוא הצעד הראשון בתהליך השלום. אני חושב שכדי שזה יצליח צריך למצוא פטרון, מישהו שיצמצם את הפער בין הדעות. לדעתי ערב הסעודית, ארה״ב, ירדן ומצרים מתאימות למשימה״.

במלים אחרות, עשקי מאמין שעם קצת רצון טוב של כל הצדדים, ובהובלת אחד הפטרונים, הכול אפשרי.

אז מה בסופו של דבר צריך לקרות עכשיו כדי שמשהו ממה שאתה מציע יתחיל לקרום עור וגידים?

״נתניהו צריך לגלות מעט אומץ ולהכריז באו״ם על קבלת יוזמת השלום הערבית ללא תנאים מוקדמים, על בסיס משא ומתן עם הפלסטינים, תחת חסותן של המדינות שציינתי״.

למעשה נתניהו כבר התייחס באופן חיובי ליוזמת השלום, אבל באותה נשימה דרש לשנות אותה. ״יוזמת השלום הערבית כוללת מרכיבים חיוביים שיכולים לסייע לשקם משא ומתן קונסטרוקטיבי עם הפלסטינים״, אמר בסוף מאי. ״אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על עדכון היוזמה (כמו הדרישה שישראל תחזיר את הגולן או סוגיית הפליטים, א״ל) באופן שהיא תשקף את השינויים הדרמטיים שהתחוללו באזורנו מאז 2002, אבל תשמור על היעד המוסכם של שתי מדינות לשני עמים״.

נתניהו באו"ם. יוזמת השלום היא הזדמנות להשיג לגיטימציה לישראל, במחיר פוליטי נמוך (Spencer Platt/Getty Images)

ונניח שמחר נתניהו מגיע לאו״ם ואומר שהוא תומך ביוזמת השלום הערבית, מה יקרה אחר כך?

״כשהוא יגיד את זה, הוא ישבור את הקרח בנפשות הערבים, דבר שיקודם בברכה על ידנו. זה גם יפחית את הספקות שעוד נשארו אצל הישראלים״.

לדברי עשקי, ישראל גם תרוויח בהיבט אחר אם תתמוך ביוזמה – היא תתחיל ליהנות ממסחר עם מדינות המפרץ, שיהיה הצעד הראשון לכיוון נורמליזציה. כיום ישראל כמעט לא סוחרת עם מדינות המפרץ, או לפחות לא באופן גלוי. דברים רבים נעשים מתחת לפני השטח, וישראלים לא יכולים להיכנס לסעודיה עם דרכון ישראלי.

אולם מלבד הקרח בנפש הערבית, דבר נוסף עשוי להישבר עד שזה יקרה, והוא הכלכלה הסעודית. כלכלה שבנויה על טריק אחד – נפט. כ-90 אחוז מתקציב הממשל הסעודי, וכמעט כל מוצרי הייצוא שלו מסתמכים על הזהב השחור.

ארה"ב הפכה מיבואנית נפט ליצרנית הגדולה בעולם, שאינה תלויה עוד בסעודיה, מהלך ששינה את מאזן הכוחות במזה"ת (Mandel Ngan/AFP/Getty Images)

בעשור האחרון קם איום חדש על הממלכה הסעודית – טכנולוגיה חדשה להוצאת נפט וגז באופן יעיל מהאדמה שהובילה לכך שמדינות הפיקו יותר נפט בעצמן, וייבאו פחות מסעודיה. ארה״ב למשל, הפכה ממדינה שייבאה כ-60 אחוז מהנפט שלה, למדינה שהיא כיום לא אחרת מאשר יצרנית הנפט הגדולה בעולם, לפני סעודיה.

בהתאם לכך גם ירדו מחירי הנפט. אם בשנת 2008 הגיע מחיר חבית נפט לשיא של 147 דולר, מאז הוא ירד לכמה עשרות דולרים בלבד. כתוצאה מכך הצטמקו הכנסות הממשל הסעודי מנפט והיום הן מאיימות למוטט את כלכלתו. דו״ח קודר של קרן המטבע הבין-לאומית מאוקטובר 2015, מזהיר שאם מחירי הנפט יישארו ברמה נמוכה, בתוך חמש שנים לא יישארו מזומנים לממלכה.

לפי כמה הערכות, זה רק עניין של זמן עד שירידת מחירי הנפט תוביל להתמוטטות הכלכלה הסעודית. כשזה יקרה, זה יטיל צל על יכולתה של סעודיה להמשיך להוביל את יוזמת השלום ולהיות כוח מוביל במזרח התיכון.

״אספר לך אנקדוטה לגבי הכוח הסעודי. כשהמלך עבדאללה פגש את נשיא סין לשעבר, הו ג'ין-טאו, הנשיא הסיני אמר לו: 'אנחנו מברכים אותך על הכוח שיש לך'. 'איזה כוח יש לי?' שאל המלך. 'נפט', אמר הנשיא. 'אתה טועה', השיב לו המלך. 'הכוח שלנו טמון בשני דברים: הראשון הוא האמונה באלוהים, והשני הוא שמיליארד מוסלמים וחצי עומדים לצדנו'״.

״לפי המשרד הסעודי למשאבי טבע, לסעודיה יש מינרלים רבים שיכולים להעשיר אותה הרבה יותר מאשר נפט. במאה ה-21 מדינות העולם כבר לא תלויות בנפט, אלא בגז. לסעודיה יש כיום את רזרבת הגז הרביעית בגודלה בעולם. באמצעות תגליות עתידיות, נוכל לעלות לראש הרשימה. הכלכלה הסעודית נהנית גם מתיירות ומכמות גדולה של אנשים העולים לרגל״.

הכוח שלנו טמון בשני דברים: הראשון הוא האמונה באלוהים, והשני הוא שמיליארד מוסלמים וחצי עומדים לצדנו

אבל התמונה לא ורודה כל כך כפי שעשקי מצייר אותה. הממלכה מבינה שכדי להתנתק מהתמכרותה לנפט, היא צריכה להביא הכנסות ממקורות מגוונים. גז לא יכול להיות מקור עיקרי, מכיוון שהוא בכלל מיועד לצריכה הפנימית של סעודיה, ולא לייצוא.

יצירת הכנסה ממקורות אחרים אינה פשוטה בכלל. משמעותה המעשית היא שסעודיה צריכה לתכנן מחדש את הכלכלה שלה. פשוט כי הממלכה מעולם לא בנתה למשל מה שמכונה ״בסיס ייצור״ חזק – מפעלי תעשייה והיי-טק, כמו שיש בישראל למשל. או בקיצור – מקומות שמספקים עבודה – אחד המוקשים הגדולים של הכלכלה הזו שסובלת מאחוזי אבטלה גבוהים – כ-11 אחוז לפי הנתונים הרשמיים, וקרוב יותר ל-30 אחוז לפי הערכות מומחים רבים.

שני גורמים תורמים לכך: האפליה נגד נשים, שלא מורשות לנהוג ומתקשות למצוא עבודה. רק כ-20 אחוז מהן משתלבות כיום במעגל העבודה, לפי דברים שאמר הנסיך סלמאן; ואחוז האבטלה הגבוה באוכלוסייה הצעירה – כשני שלישים מהאוכלוסייה הסעודית הם צעירים מתחת לגיל 30, שבקרבם יש כ-30 אחוז אבטלה, לפי הבנק העולמי.

תוסיפו לכך את העובדה שבין 80 ל-100 מיליארד דולר בשנה ירדו עד היום לטמיון, בכל שנה, בגלל השקעות לא יעילות, כפי שאמר מוחמד אל-שייח, יועצו הכלכלי של הנסיך סלמאן. מה שאולי מסביר מדוע בסוף יוני 2016 נאלץ הבנק המרכזי של סעודיה להזרים כספים לבנקים המסחריים במדינה, לפי רשת החדשות בלומברג, כדי לפתור בעיות נזילות שנוצרו אצלם, ולאפשר להם להמשיך להלוות.

אחת הפרשנויות היא שפניתם לישראל כי הכלכלה שלכם נמצאת במצב קשה, ואתם רוצים לגוון את מקורות ההכנסה שלה. במלים אחרות, אתם רוצים לפתח תעשיית היי-טק, דבר שישראל טובה בו.

״הממלכה לא פנתה לישראל, אלא הציגה לישראל הצעה חיובית שישראל חייבת לקבל. ידוע שעמודי התווך של חוזים והסכמים הם 'הצעה וקבלה'״.

ובכל זאת, שר ההגנה הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, פרסם תוכנית ארוכת טווח של רפורמות יסודיות בכלכלה הסעודית. חלק עיקרי בתוכנית הוא פיתוח תעשיית היי-טק. האם זו לא אחת הסיבות שחשוב לסעודיה לשתף פעולה עם ישראל?

״זה נכון, אבל בכל הקשור להעברת טכנולוגיות, סעודיה כבר פנתה לארה״ב ולסין, והיא לא תיעצר מכיוון שתהליך השלום תקוע. אלא שהשלום יקדם את היציבות באזור, ויספק סביבה מתאימה לביצוע התוכנית הכלכלית. במלחמה כל הצדדים מפסידים, בעוד שבתקופת שלום כל הצדדים יוכלו להרוויח״.

הקשר הסעודי לטרור

ובתוך כך עולה שאלה חשובה נוספת – האם סעודיה בכלל מתאימה להוביל יוזמת שלום? בעשור הקודם נחקר הקשר שלה לפיגועי ה-11 בספטמבר. מבין 19 המפגעים, 15 טרוריסטים, לצד אוסמה בן-לאדן עצמו, נולדו וגדלו בערב הסעודית. ״שליש מהעצירים שכלאה ארה״ב במלחמתה בארגונו של בן-לאדן עד לקיץ 2002, היו בעלי אזרחות סעודית״, נכתב במגזין ״טיים״ ביולי 2002.

האם המלוכה הסעודית מעורבת בפיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר? (תמונה: Robert Giroux/Getty Images)

דורי גולד עצמו, שהוביל עד לאחרונה את הפגישות עם עשקי, כתב ספר שלם העוסק בכך (״ממלכת האיבה״). בהקדמה לספר ציין כי ״המדינה הסעודית הייתה אחת מבין שלוש המדינות היחידות שהכירו ותמכו בממשלת הטליבאן באפגניסטן, זו שסיפקה מחסה לארגון אל-קאעידה בשלהי שנות ה-90. ויש אפילו רמזים לתמיכה סעודית רחבה עוד יותר בבן לאדן… מקורות מודיעין אמריקנים רמי-דרג זיהו שני נסיכים סעודים שתרמו בקביעות לבן-לאדן, מ-1995 ואילך״.

לא סתם הצליח גולד לכתוב ספר שלם העוסק בסעודיה. כמות המידע הקושרת את ערב הסעודית לטרור אינה מועטה, רובה נאספה בעשור הקודם. מעניינת במיוחד הפסקה הבאה שכתב, הקשורה בנסיך בנדר בן-סולטן, לשעבר שגריר סעודיה בוושינגטון, שעשקי עבד בצמוד אליו כשכיהן כיועצו.

״בשלהי נובמבר 2002 פורסם כי רשויות אמריקניות שונות חוקרות כיצד התגלגלו המחאות שכתבה הנסיכה הייפא בת פייסל – רעייתו של הנסיך בנדר (אותו שגריר סעודי בוושינגטון) – לידיו של עומר אל-באיומי, סעודי שאירח שניים מחוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר כאשר אלה הגיעו לארה״ב. על פי הדו״ח המשותף של שתי ועדות המודיעין של הקונגרס האמריקני מתבררים קשרים בין אל-באיומי לבין המודיעין הסעודי״.

המדינה הסעודית הייתה אחת מבין שלוש המדינות היחידות שהכירו ותמכו בממשלת הטליבאן באפגניסטן, היא זאת שסיפקה מחסה לארגון אל-קאעידה בשלהי שנות ה-90

גולד צולל גם לניתוח עומק של הווהאביות – גרסת האסלאם המקובלת בערב הסעודית. לדבריו, פרשנים בעולם האסלאמי רואים את הווהאביות כמקור הדתי והאידאולוגי לגל הטרור האסלאמי שפקד את העולם, לפחות בעשור הקודם.

״הפרשנים אינם מגבילים את הביקורת שלהם רק לווהאביות כהשקפת עולם״, הוא כותב, ״אלא מרחיבים אותה למוסדות הוואהביים – רשתות החינוך וערוצי המימון, המנגנונים שהקימה המדינה הסעודית כדי להפיץ את הווהאביות ברחבי העולם. הם אומרים לעולם שכל עוד לא נבין את השפעתה של הווהאביות הסעודית, לא נוכל להסביר מה היה הרקע למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר – או איך למנוע מתקפה דומה בעתיד. הפרשנים האלה צודקים״.

לפחות מנהיג דתי אחד בערב הסעודית חושב כמו גולד. השייח' עבד-אל-עזיז בן סאלח אל-ג'רבוע, קבע בספר שנכתב אחרי ה-11 בספטמבר כי אוסאמה בן-לאדן הוא המשך טבעי של מייסד הווהאביזם.

״מלמדי הסנגוריה על הסעודים״, כותב גולד, ״יטענו שבכל חברה יש יסודות שוליים… אבל אותם סעודים שמבטאים אי-סובלנות דתית קיצונית – הגובלת בהסתה לרצח – אינם רק מהדורה מקומית של קבוצה בלתי סובלנית קיצונית, אך זעירה, כמו קלו קלאקס קלאן. להפך, הם תוצר של הזרם המרכזי של החברה הסעודית ושל התרבות הסעודית, והממשלה מחזקת את ידיהם״.

אז מה גרם לגולד לשנות כיוון ולהסכים לדבר עם הסעודים, יותר מפעם אחת, על יוזמת שלום? ומה בסופו של דבר באמת רוצים הישראלים והסעודים?

קשה לדעת בוודאות, אולם רמז לכך אפשר אולי למצוא בדברים שכתב ד״ר חוסיין איביש (Ibish), פרשן מוערך לענייני המזרח התיכון ב״מכון מדינות המפרץ הערביות״ שמושבו בוושינגטון: ״האינטרס הישראלי ביוזמת השלום הערבית עשוי לנבוע מההערכה שהמחיר של קבלתה על ידי הצד הערבי מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה, כל כך נמוך כמו היום״, הוא כותב. מה שעשוי להוביל את ישראל לנצל את ההזדמנות להשיג הכרה ולגיטימציה מסוימת מהעולם הערבי במחיר פוליטי נמוך.

ביקשנו את תגובת משרד החוץ לשיחות עם ערב הסעודית לנוכח מה שכתב גולד בספרו וזה מה שהם ענו לנו: ״ספרו של דורי גולד נכתב בנסיבות אחרות והנסיבות השתנו״.

The Bestseller Code. Anatomy Of The Blockbuster Novel

מי יודע איזה ספר יהפוך לרב מכר? אף אחד לא יודע בוודאות, ״זה כמו קזינו״, כותבים מחברי הספר ״הקוד של רב מכר״. הנה כמה דוגמאות. ״הארי פוטר״ של ג׳יי קיי רולינג נדחה על ידי 12 מו״לים לפני שהתקבל, וכיום המותג שווה 15 מיליארד דולר. ג׳והן גרישם נדחה על ידי 16 מו״לים, ומאז הוא כתב יותר מתריסר פעמים את רב המכר המצליח ביותר של השנה, וקתרין סטוקט נדחתה על ידי 60 סוכני ספרים לפני שמצאה מו״ל שהיה מוכן לפרסם את ספרה ״העזרה״. הספר כיכב 100 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

חוסר הוודאות הזה הדיר שינה מעיניהם של שני אנשים: מת׳יו ג׳וקרס, פרופ׳ לספרות אנגלית באוניברסיטת נברסקה-לינקולן בארה״ב, ומייסד שותף למעבדת הספרות של סטנפורד שמנתחת טקסטים ספרותיים בעזרת מחשב, וג׳ודי ארצ׳ר, לשעבר קניינית בהוצאת הספרים הידועה ״פינגווין״.

שניהם חברו יחד כדי לשים קץ לאי הוודאות. במשך ארבע שנים הם בחרו באופן מקרי 20,000 ספרי סיפורת שהופיעו ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ב-30 השנים האחרונות, והזינו אותם לאלגוריתם מיוחד שפיתחו. בעזרתו הם ניתחו לפרטי פרטים את הקרביים של כל ספר, כולל כותרת הספר, הנושא, מהלך העלילה, מיקום העלילה, מיהו הגיבור הראשי, אוצר מילים, סגנון, תחביר ואפילו סימני פיסוק. בסך הכול, האלגוריתם זיהה 2,800 מאפיינים הקשורים במידה רבה לרבי מכר.

התוצאה? לפי ג׳וקרס וארצ׳ר, האלגוריתם שלהם הצליח לנבא בדיוק של 80 אחוז איזה ספרים הפכו לרבי מכר ענקיים, והוא יוכל לזהות אילו ספרים חדשים יהפכו לרבי מכר בעתיד.

כמה טיפים לדוגמה. קוראים נמשכים לספרים שכותרת הספר כוללת מילה אחת בלבד (״הפירמה״, של ג׳ון גרישם, ״החוחית״ של דונה טארט, ״הדרך״ של קורמאק מקארתי); כדאי שהגיבור הראשי יהיה בן-אדם אמיתי, מסביבה מוכרת, ״לא גמדים, לא לורדים ודוכסים, לא שדון או חד-קרן, ולא קוסם (הארי פוטר הוא האחד והיחיד במינו)״, וחשוב שהגיבור יהיה בעל אופי החלטי; שיהיה מספר מצומצם של נושאים מרכזיים, עדיף שהנושאים יהיו מוכרים ויעמדו בניגוד מעניין אחד לשני, למשל פשע וחיי משפחה (ב״נעלמת״ של דיוויד פינצ׳ר).

מהו הנושא שמנבא הכי טוב מה יהפוך לרב מכר? אם חשבתם שזה סקס או פשע, כפי שאפשר לחשוב ממה שרואים בסרטים או בטלוויזיה, טעיתם.

הנושא האהוב ביותר הוא קרבה אנושית וקשרים אנושיים. ״אבל לא אהבה רומנטית, לא תשוקה, ולא קשרים אופייניים בין מורה לכיתה או בין מעביד לעובד. אלא בני אדם שמתקשרים ביניהם ברגעים של אינטימיות משותפת, כימיה משותפת וקרבה משותפת״. מילים כמו ״אהבה״ ו״געגועים״, מופיעות הרבה יותר פעמים ברבי מכר, וגם המילים ״זקוק״ ו״רוצה״.

אם כך, מה עם ״חמישים גוונים של אפור״? לפי האלגוריתם, הנושא הדומיננטי האמיתי בספר אינו סקס אלא קרבה אנושית, והנושא השני בחשיבותו הוא דווקא השיחות האינטימיות בין שני הגיבורים, אנה וכריסטיאן.

ומה לגבי משפט הפתיחה של רב מכר? יש לו חשיבות מרכזית. ״הוא צריך לסכם ב-20 או פחות מילים את הקונפליקט שנפרש על פני 300 העמודים של הספר״, כותבים המחברים (את המצוינים שבהם מהספרות הקלאסית, רבים יודעים בעל פה, כמו משפט הפתיחה מאנה קרנינה: ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה״).

מתברר שהספר עם הנוסחה המנצחת לרב מכר הוא ״המעגל״ (2013), מותחן טכנולוגי של דייב אגרס, על עבודה בתאגיד דיגיטלי דרקוני רב לאומי. ״המעגל״ כיכב מספר שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וכיום עובדים על סרט המבוסס על הספר, בכיכובם של אמה ווטסון ותום הנקס.

למה ״המעגל״ הוא אלוף רבי המכר? האלגוריתם מצא כמה סיבות לכך: משפט פתיחה חזק (״אלוהים אדירים, מיי חשבה, זה גן עדן״), הגיבורה הראשית היא אישה צעירה, חזקה, המשתמשת הרבה מאוד בפעלים ״זקוקה״ ו״רוצה״; ובספר יש גם שלושה צירי עלילה, ומיקוד בשלושה נושאים (טכנולוגיה מודרנית, עבודה וקרבה אנושית).

האם אפשר להשתמש באלגוריתם כדי לכתוב את רב המכר המנצח הבא? המחברים כותבים בתחילת ספרם: ״אף על פי שזה נשמע מיושן ומעצבן, אנחנו מאמינים שאם אתה רוצה לכתוב רב מכר, אתה עדיין חייב לפני הכול ללמוד להעריך סיפור טוב עם כלים רבים ככל האפשר״.

The Bestseller Code

העולם לפי מלחמת הכוכבים

תשכחו מכך שבשביל לכתוב רב מכר צריך כישרון מלידה, עבודה קשה ותחושות בטן. פרופ׳ לספרות ואישה העובדת בהוצאת ספרים ידועה, פיתחו אלגוריתם שפיצח את קוד ההצלחה של רבי מכר. כמה מהמסקנות שלהם ממש מפתיעות, אבל אל תבנו עליהן בשביל הספר הבא שלכם

The World According To Star Wars

״לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה רחוקה״… מי שמשפט הפתיחה הזה מצית אצלו אסוציאציה מיידית לאחת מסדרות הסרטים המצליחות בכל הזמנים, ודאי ירצה להסתער בהתלהבות על ספרו החדש של סנסטיין, שמצהיר על ניתוח מעמיק של הנושאים והגיבורים בסדרה, שהפופולרית שלה נמשכת עד היום בקרב מעריצים רבים.

קאס סנסטיין הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, יועץ לשעבר בממשל אובמה, מומחה למדעי ההתנהגות ומחבר מספר רבי מכר, שהידוע ביניהםNudg (2014), חוקר איך כלכלה התנהגותית יכולה לעזור לאנשים לעשות החלטות טובות יותר.

העיסוק ב״מלחמת הכוכבים״ הוא בשבילו פסק זמן מהאקדמיה, ומחווה של הוקרה לקשר המיוחד שנוצר עם בנו, אז בן שבע, כאשר שניהם צפו יחד במלחמת הכוכבים, וגם הוקרה לקשר המיוחד שהיה לו עם אביו שנפטר כאשר סנסטיין היה בן 26.

״מלחמת הכוכבים הוא סרט שטחי במובן שהוא קליל וכיפי״, אומר סנסטיין בראיון לאפוק טיימס, ״קצת כמו ספר קומיקס. אבל הוא גם נוגע במקומות הכי עמוקים שלנו כחברה וכאינדיבידואלים, באופן שהוא מעלה נושאים אוניברסליים בסיסיים הקשורים ליחסים בין אבות לבנים, בחירה חופשית, שלטון, מאבק בין טוב לרע ושליטה עצמית. לאנושות במאה ה-21 יש הרבה מה ללמוד מיחסי הכוחות בסרט בין המורדים לאימפריה, ממסע הגיבור של לוק סקייווקר, מיחסיו עם אביו דארת׳ ויידר, עם מאסטר יודה, ובכלל מהאופן בו מורכבת העלילה״.

בספר דק להפליא, סנסטיין מנתח שורה ארוכה של נושאים שונים, מהתחום הציבורי ומהתחום הפרטי, שהסדרה עוסקת בהם, ומתוכם הוא גוזר הסברים אפשריים לכוח המשיכה המיוחד שלה. חלק מהנושאים פחות ברורים על פני השטח, ולכן טוב להיזכר בהם. למשל, הקשר לבודהיזם שמתבטא במבחנים שמאסטר יודה מציב ללוק, ולהכשרה שהוא מקבל: לשחרר את כל ההחזקות (פחדים, רצונות, תשוקות), להאמין גם במה שאנחנו לא רואים, להתבונן פנימה לאילו דברים הלב קשור וללכת בדרך שהוא מיועד ללכת בה.

קאס סנסטיין | תמונה: Jamie McCarthy/Getty Images

״ג׳ורג׳ לוקאס נמשך לבודהיזם והושפע ממנו, אבל גם לפילוסופיה הסטואית של יוון העתיקה. שתיהן מלמדות שההתנתקות מהדברים היא חשובה מאוד. אם יש לך ‘החזקה׳, אז גם יהיה לך פחד לאבד משהו, ואז תהיה חשוף לצד האפל. יודה חושב ואומר את זה״, מסביר ססטיין, אבל אחר כך מוסיף: ״אבל בסופו של דבר ‘מלחמת הכוכבים׳ גם דוחה את הרעיון הזה. היא מראה איך הפחד מלאבד משהו יכול להוביל אותך גם לצד הטוב, כמו בסצנה שבה אנקין בדמותו של דארת׳ ויידר זוכה בסליחה כי הוא אינו מסוגל לראות את בנו מת״.

הנושאים האחרים גם הם מעניינים לכשעצמם, ומהם נובע כנראה כוח המשיכה של הסדרה. למשל, כשבסרט הרפובליקה הייתה בסכנה וגנרל פלפטין שכנע את הסנאט לחוקק חוקים שישעו לתקופה מסוימת את סמכויות הסנאט וחירויות האזרח, ויעניקו לו סמכויות נוספות, ואחר כך בהמשך, החליט להפוך את הרפובליקה לאימפריה ואת עצמו לקיסר, קשה שלא לחשוב על עלייתו של היטלר בגרמניה שבחרה בו בתקופה של משבר ובבחירות דמוקרטיות.

ובאמת משם שאב לוקאס את ההשראה לדמות. הניצול הפוליטי של מדינה הנמצאת במצב פגיע יכולה גם להזכיר את החודשים האחרונים שעברה טורקיה בעקבות נסיון ההפיכה. כישלון ההפיכה עזר בסופו של דבר לארדואן לקדם מהלכים אנטי דמוקרטיים, שאולי ישנו את עתיד המדינה בשנים הבאות.

הסברים אחרים לכוח המשיכה של הסדרה נוגעים לתקווה שהיא מביאה לתוך הדכדוך הכללי בציבור האמריקני לאחר רצח קנדי, מרתין לותר קינג ומלחמת וייטנאם, האופן שהיא מציגה את הקשר המורכב והמיוחד שיש בין אבות לבנים, איך נכתבים חוק ומשפט, הכוח של הגאולה וההכרח של בחירה בין טוב לרע.

אבל החיסרון הגדול של הספר הוא שסנסטיין רק מרפרף על פני כל אחד מהנושאים, שרוב מעריצי הסדרה מודעים לפחות לחלקם, אם כי אולי רק ברמה השטחית. ניתוח מעמיק יותר היה מצדיק את ההצהרות של סנסטיין, מוסיף עומק מחשבה למעריצים ואולי אפילו מושך את אלה שעדיין לא נלכדו בקסמי הסדרה.

The World According To Star Wars

תמונה: Jamie McCarthy/Getty Images

The Power Paradox: How we Gain and Loose Influence, by Dacher Keltner (2016)

מאות תנועות מחאה פוליטיות התרחשו ברחבי העולם בשנים 2006-2000, ביניהן בסרביה, באוקראינה ובמדגסקר. חלקן נקטו בפעולות אלימות כמו פיגועים, רצח ועינויים. אחרות השתמשו בפעולות לא אלימות כמו צעדות, עצומות וחרם. אילו מהן הצליחו ואילו נכשלו?

דאקר קלטנר טוען בספרו החדש ״פרדוקס הכוח״ (2016), שמתוך 323 תנועות מחאה שחוקרים ניתחו, לאלו שנקטו בפעולות לא אלימות היה פי שניים יותר סיכוי להגיע להישגים פוליטיים, לזכות בתמיכה רחבה של הציבור במדינתם ולתרום לנפילתם של משטרים עריצים.

בדוגמה מסוג אחר קלטנר מספר על היסטוריונים שדירגו את מידת ההשפעה של המורשת של נשיאי ארה״ב. נמצא שהמורשת שהשאיר אברהם לינקולן היא המפוארת, המשפיעה וארוכת הימים ביותר: בתקופת כהונתו בוטלה העבדות, והוא עצמו היה ידוע כאדם ישר, צנוע ונעים הליכות. כינו אותו ״אייב הישר״.

קלטנר הוא פרופ׳ לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, ארה״ב. בשפה קולחת ועשירה, הוא מתאר את העולם החדש שבו השליטה וההשפעה בחברה יוענקו על ידי האזרחים לאנשים בעלי אמפתיה, אכפתיות ודאגה לטובת הכלל. לדבריו יש ראיות לכך שאנחנו כבר ממש בדרך לשם, מתוך מחקרים שהוא ואחרים עשו בעשורים האחרונים בארגונים פיננסיים, בארגונים חברתיים ובצבא.

דאקר קלטנר

לקלטנר יש רקורד מרשים. נוסף על המשרה שלו באוניברסיטה הוא גם יועץ לארגונים כמו גוגל, פייסבוק, פיקסאר ואחרים. לכן כל כך מפתה להאמין למציאות הכמעט אוטופית שהוא מצייר, בימים שבהם כמעט כל מה שאנחנו רואים סביבנו בפוליטיקה ובעסקים הוא ממש הפוך.

״הסיבה לסתירה הזאת כביכול היא, שאנחנו נמצאים בתהליך איטי של שינוי היסטורי״, הוא אומר לאפוק טיימס. לטענתו כבר יותר מ-500 שנה שולטת בעולם המורשת שהשאיר לנו מקיאוולי בספרו ״הנסיך״, לפיו הדרך היחידה להשיג שינוי וכוח היא באמצעות שימוש בכוח, באלימות, במניפולציות, בתככים ובשקרים.

״׳הנסיך׳ מככב עד היום ברשימת 100 הספרים בעלי ההשפעה הרבה ביותר שנכתבו אי פעם, ובין קוראיו הנלהבים ביותר היו עריצים ידועים כמו המצביא האנגלי אוליבר קרומוול, נפוליאון הצרפתי, ביסמרק הפרוסי, וקרובים יותר לזמננו, היטלר וסטלין. אבל מפתיע יותר לדעת שקוראים אותו עד היום גם מאות אלפי סטודנטים בבתי ספר למנהל עסקים ולפוליטיקה וממשל ברחבי העולם״.

לטענת קלטנר צריך להבין שמקיאוולי חי בפירנצה, איטליה, באחת התקופות האלימות ביותר בהיסטוריה. ״אונס היה מקובל, עינויים היו מופע ציבורי, לא היה מושג של זכויות אדם או חופש דיבור, לא הייתה תקשורת חוקרת ומעט מאוד אנשים ידעו לקרוא״. לדעת רבים התורה של מאקיאוולי מטיפה לחוסר מוסר ולהתרחקות מערכים בסיסיים כמו צדק, מתינות, טוב לב ואהבה לאזרחים, ובלשונו של הפילוסוף הגרמני-אמריקני ליאו שטראוס, ״מקיאוולי הוא מורה הרשע״.

מאז זמנו של מקיאוולי, טוען קלטנר, התרחשו דברים רבים ששינו את פני החברה בארה״ב והשפיעו במידות שונות על כל העולם – העבדות בוטלה, נשים קיבלו זכות בחירה, זכויות אדם וחופש הדיבור הם מושגים מקובלים – וכולם הושגו על ידי אנשים שלא היה להם שום כוח פוליטי, כלכלי או צבאי. הם שינו את העולם ללא כפייה. ״הדור הצעיר היום צמא יותר מתמיד לראות אנשים כאלה בעמדות של מנהיגות״.

אבל בדרך לאוטופיה של קלטנר קיים מכשול רציני, כפי שהוא מציין: גם אותם אנשים שמקבלים כוח והשפעה בזכות האכפתיות והדאגה שלהם לכלל, מתחילים להשתמש בו לרעה כאשר הם מגיעים לראש הפירמידה, פוליטית, כלכלית או חברתית. וזהו פרדוקס הכוח, שידוע כבר מזמנים עתיקים – כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

אבל אם פרדוקס הכוח אינו חדש ואינו מפתיע, הרי שקלטנר מזכיר לנו בצדק שאנחנו לא מתייחסים למשמעות המלאה שלו: אנחנו מקווים להביא לשינוי כאשר אנחנו בוחרים או ממנים לתפקידי מנהיגות אנשים שטובת הכלל לנגד עיניהם, אבל בדיוק בעמדת המנהיגות הם מאבדים את התכונות שבגללן הם נבחרו (חידון טריוויה: תנו דוגמאות מימין ומשמאל בפוליטיקה ובעסקים בישראל).

כדי למנוע את הנפילה לתוך השימוש לרעה בכוח, קלטנר מציע לשים לב לסימני ההזהרה הקטנים בדרך לנפילה: ״אנשים שנהנים מעמדות של שררה מתחילים להיות ממוקדים בעצמם ומאבדים את היכולת לראות אחרים, הם נוטים לשקר ולרמות, לדבר בגסות ולקלל, לנהוג בפראות ולנהל פרשיות אהבים״.

בגלל התזכורת הזאת, והטיפים לזיהוי סימני ההזהרה, מומלץ לקרוא.

החיבוריות של קאנה

תשכחו מגבולות מדיניים או מכוח צבאי. מה שיקבע את מאזן הכוחות בעולם הוא מושג חדש – ״חיבוריות״

Connectography: Mapping the Future of Global Civilization by Parag Khanna (2016)

אם אתם רוצים להבין אילו כוחות יעצבו את עולמנו, ומה יקרה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, אתם חייבים להתחיל לחשוב במונחים של ״חיבוריות״, טוען פאראג קאנה, שמגדיר את עצמו כמומחה ליחסים בין-לאומיים. קאנה שימש כפרשן בסי-אן-אן, וכיום הוא חוקר באוניברסיטה הלאומית של סינגפור שחיבר רבי מכר, ביניהם How To Run The World (2011).

מה זה ״חיבוריות״? קאנה מסביר שתהליך הגלובליזציה מאפשר לבנות כיום תשתיות חובקות עולם, שעליהן נעים בקלות ובמהירות בני אדם, סחורות, כספים ומידע. תחשבו בתור התחלה על האינטרנט ועל רכבות מהירות. החיבוריות הזו נמצאת כעת בשלב הראשון שלה.

בשלב הבא שלה נראה, לטענתו, תשתיות הרבה יותר שאפתניות: גשרים שיחברו בין ערב הסעודית לאפריקה, מנהרה מסיביר לאלסקה, צוללות נושאות כבלים תת ימיים שיחברו בין לונדון לטוקיו, ורשת חשמל שתעביר אנרגיה סולרית ממדבר סהרה, מתחת לים התיכון, לאירופה.

אבל זה לא העיקר. החיבוריות הזו, על פי קאנה, יוצרת חברה גלובלית יותר ומחוברת יותר שבה גבולות מדיניים מאבדים מחשיבותם. שבה מדינות ותאגידים בין-לאומיים מתחרים על משאבים ועל ידע, ו״מגה-ערים״ הופכות למרכזי כוח חשובים יותר ממדינות. למעשה, נתיבי סחר יהיו מקור כוח חשוב יותר מכוחות צבאיים – שמטרתם העיקרית תהיה לשמור על נתיבי הסחר.

ייתכן, אבל מי שיעמיק בספרו של קאנה ובתפיסותיו יגלה שהוא נותן לדמיונו הפעם לרוץ אולי מהר מדי, ונוטה להתעלם מאירועים שקורים במציאות.

בחלק שדן באזור שלנו למשל, הוא כותב ״המעלות של סובלנות ודו-קיום יגיעו למזרח התיכון דרך שילוב של מיפוי מחודש ותלות הדדית בנתיבי אספקה״.

פאראג קאנה | תמונה: Kreg-Holt

בשיחה טלפונית שערכתי איתו כדי לרדת לעומק העניין, הוא התייחס למפעלים הישראלים שנבנים ביו״ש כאמצעים היוצרים ״חיבוריות״ עם שכננו ותלות הדדית, ולמאגרי הגז בים כנכסים אסטרטגיים שיאלצו את מדינות האזור ״להתחבר״ לישראל. אבל מעבר לזה הוא התקשה לתת הסבר רחב יותר לגבי העתיד הוורוד שהוא מצייר, שבו טריטוריות וגבולות מאבדים מחשיבותם.

טענה שגורמת להרים גבה במיוחד בתקופה שבה רוסיה סיפחה את חצי האי קרים, והסכסוכים הטריטוריאליים בים סין הדרומי הולכים ומתחזקים.

לפי קאנה, בעולם העתידי הכוחות המחברים יגברו על הכוחות המפרידים בין מדינות. לטענתו האיחוד האירופי הוא דוגמה מצוינת למודל שמצליח לנווט בין כוחות של איחוד ופירוד, אבל דווקא בימים אלה הצביעו בבריטניה על היפרדות מהאיחוד, והאיחוד כולו סובל מקיפאון כלכלי, מפאניקה מגלי הפליטים, וממפלגות ימין קיצוני שעולות ומתחזקות.

טענה נכונה של קאנה היא שהעולם מתקדם לשלב שבו האידאולוגיה של קובעי המדיניות נעלמת בהדרגה ואת מקומה תופסת גישה פרגמטית. החלטות שנגזרו בעבר משיקולים מוסריים מוחלפות עתה בשיקולי רווח והפסד קרים.

אבל כשאני מבקש להבין מה דעתו על כך, הוא מצליח להפתיע אותי. קאנה מאמין שדווקא הגישה שמתעלמת משיקולים מוסריים – היא הגישה המוסרית. מה שמסביר את החלק בשיחתנו שבו הוא טען שכאשר המשטר הסיני דורש ממדינת ישראל לשתוק בנושאי הפרות זכויות אדם בסין, בתמורה לחיזוק ״החיבוריות״ איתו (הקשרים הכלכליים הפרגמטיים עם סין) – על מדינת ישראל להתיישר עם הדרישה.

אחת הטענות נגד יכולתה של ״החיבוריות״ להפוך לכוח המרכזי שיעצב את הדינמיקה הגיאו-פוליטית בעולם, היא שבני אדם לא רוצים להיות רק ״ברגים״ בנתיבי אספקה כלכליים, בין אם הם חומריים ובין אם הם קשורים בהעברת ידע.

בני אדם מחפשים תחושה של זהות הנובעת מהיסטוריה ומתרבות משותפת, וזה חלק מהתפקיד שמדינות ממלאות. אבל לנושא הזה קאנה לא מתייחס בספרו.

בסופו של דבר, ספרו של קאנה רוצה לגרום לקורא להתחבר. גם אליו, וגם אל חזונו. בחלקים מסוימים הוא גם מצליח לעשות את זה בממד מסוים. אבל כשעומדים אותו עם חשיבה מעט יותר לוגית, רעיונות רבים המובעים בו פשוט לא מספיק משכנעים.

תמונה: יח״צ

רק כשלימוזינה עצרה מול דירתו הצנועה בניו-יורק כדי להסיע אותו לשדה התעופה, הבין בהתרגשות האסטרופיזיקאי אדם פרנק, שזה עומד להיות היום המאושר בחייו. כשהיה על המטוס, בדרך ללוס אנג'לס, נזכר בחיוך באימייל שקיבל כמה ימים קודם לכן: ״מארוול רוצה לפגוש אותך״.

מי שקורא בין השורות ימצא אלמנט בעייתי בכל הגישה המדעית הזאת של מארוול ובשיתוף הפעולה הצמוד עם המדענים

איך שיצא מהמטוס, חיכה לפרנק נהג לימוזינה נוסף, שהסיע אותו לאולפנים. במקום כבר המתין לו הבמאי סקוט דריקסון שיצר איתו קשר כמה שבועות לפני כן, והציע לו להיות היועץ המדעי של הסרט החדש שהוא מביים עבור אולפני מארוול – ״ד״ר סטריינג'״ (שעלה בימים אלו לאקרנים ברחבי הארץ). אחרי שחתם על כמה הסכמי שמירה על סודיות והורשה להציץ בתסריט הסרט, קיבל את הפניה להגיע לאולפנים.

מתוך הסרט "אנטמן". האם באמת ניתן לכווץ אדם? | תמונה: יח״צ

״דריקסון, הכותבים, המפיק בפועל ואני בילינו את היום בדיבור על הסרט״, מספר פרנק בראיון לאפוק טיימס. ״אחד החלקים הכי חשובים שדיברנו עליהם היה איך לוקחים את ד״ר סטריינג', שהוא סוג של מכשף עם כוחות שמגיעים ממקור מיסטי, ומשלבים אותו לתוך העולם הקולנועי והמדעי של מארוול״.

זאת לא הפעם הראשונה שהוליווד וסרטי מארוול בפרט פונים ליועצים מדעיים. למעשה זה מה שמארוול עושה בכל סרט שהיא מוציאה לאור – היא רוצה להתאים את גיבורי-העל שלה למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה, לעולם שיתחבר לעולמו של הצופה. מטרת היועצים במקרה הזה היא לגרום לאירועים בסרט להיראות אמינים והגיוניים ככל האפשר, וחלקם מייעצים גם בנושאים אחרים.

המתמטיקאי ד"ר ספירוס מיכאלאקיס | באדיבות ד"ר ספירוס מיכאלאקיס

רבים טוענים שעבודתם של יוצרי הקולנוע עם מדענים העלתה את רמת הסרטים, אבל אחרים טוענים שהמדע לפעמים מתערב יותר מדי במה שעלול לדכא את מוחם היצירתי של הכותבים, במיוחד כשמדובר בסרטים של גיבורים שיצאו מקומיקס. כדי לברר את זה פנינו לכמה מהמדענים הטובים בתחומם, העומדים מאחורי הגיבורים העל-טבעיים שכבשו את המסך ואת הלב שלנו בשנים האחרונות: אנטמן, ת'ור ואיך אפשר שלא, הגיבור החדש: ד״ר סטריינג'.

לשבור את חוקי הפיזיקה

לפני כשנתיים מארוול ביקשו מהמתמטיקאי והחוקר, ד״ר ספירוס מיכאלאקיס, שיפסיק לרגע את המחקר פורץ הדרך שהוא עושה במכון הטכנולוגי של קליפורניה (קאלטק), שאמור בעתיד הקרוב לחולל פריצת דרך שתאפשר לנו להשתגר בזמן ובמרחב (כן, כמו במסע בין כוכבים), ויגיע לייעץ להם בנוגע לגיבור חדש ויוצא דופן שהם עובדים עליו – אנטמן. מיכאלאקיס, שגדל ביוון על סופרמן וספיידרמן לכל היותר, שאל את עצמו כשקיבל את אותו מכתב ממארוול: ״מי זה בכלל האנטמן הזה?״

לאחר בירור קצר, הוא הבין שרבים מהגיבורים הקלאסיים של מארוול לא יעמדו ביכולותיו של הגיבור אנטמן. לא משנה כמה הם חזקים, אינטליגנטיים או בעלי יכולות, יכולותיהם עדיין מתאימות איכשהו ובהגזמה לחוקים שבהם הפיזיקה מכירה, אבל מישהו כמו אנטמן שיכול להתכווץ עד לרמה אטומית ואף תת אטומית, אל התחום הקוונטי, זוכה ליתרון על האחרים. הוא למעשה משבש את חוקי הפיזיקה המוכרים לנו.

מיכאלאקיס, אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הקוונטי, חשב שזה מרגש ביותר, אבל הייתה לו רק בעיה קטנה עם כל הסיפור: מה צריך לקרות כדי שאדם יוכל להתכווץ לגודל כזה קטן ויישאר בחיים?

"תמיד המדע יוכל לתאר את הדברים, אבל תיאורים והסברים הם לא הטוטאליות של מה המשמעות של להיות אנושי"

מתוך הסרט "ד"ר סטריינג'". מרדוקציוניסט למאסטר מיסטי | תמונה: יח״צ

תמונה: יח״צ

הוא התחיל לחשוב על האתגר ברגע שעלה על המטוס בדרך לאולפנים. ״זה ריתק ואתגר אותי לחשוב שאנטמן עובד עם כיווץ״, הוא מספר בראיון לאפוק טיימס. ״סטאן לי, שהיה נשיא מארוול, החליט עם הכותבים שלו שזה נעשה באמצעות כיווץ המרחב שבין האטומים. אבל מהידע שלי בפיזיקה הבנתי שזה לא ילך, והתחלתי לחשוב במהלך הטיסה, איך אני גורם לזה לקרות״.

כשהגיע לשם, חיכה לו פול ראד בכבודו ובעצמו (השחקן שמגלם את אנטמן, וגם אחד הכותבים), הבמאי פייטון ריד והכותבים האחרים.

״היו להם הרבה שאלות״, מספר מיכיאלאקיס, ״במיוחד לפול ראד. הכותבים במארוול עורכים מחקר לפני שהם כותבים, אבל הבעיה היא שאין להם הרקע המספק כדי לקבוע מה נכון ומה לא. אבל כשהגעתי לשם הבנתי שהם כבר כתבו את התסריט, ושהביאו אותי בעיקר כדי לאשר את החלק המדעי. זה קרה שבוע לפני שהם התחילו לצלם, אז לא יכולתי לומר 'כלום מזה לא אפשרי'. הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות שבהן זה יעבוד.

״הבעיה הראשונה שהייתה לי עם אנטמן, וכך גם אמרתי להם, היא לאן המסה שלו נעלמת כשהוא מתכווץ. אם היא נותרת כפי שהיא ולא משתנה, היא תהיה גדולה מדי אחרי הכיווץ. אבל אנטמן אמור לרכב על נמלים ולקפץ במהירות״.

החליפה שלו עוזרת לו להתכווץ, לא?

״כן, בחליפה יש סוג של חומר או נוזל שמאפשר לו להיות קטן יותר. יש לה סוג של אלקטרו-מגנטיות או משהו אחר שמתנגד למסה. אבל עדיין, זה לא ממש אפשרי. כשאתה קטן כל כך אתה מתקשה לנשום, יש לך בעיה לראות, אתה גם רואה את העולם בדרך אחרת, ויש גלים שונים של אור. כשאתה מתכווץ גם החום מתנדף, ואתה מאבד את חום גופך מהר מאוד כי השטח שלך הצטמצם משמעותית. אלו הם רק חלק מהדברים שדיברנו עליהם״.

אז לא פתרתם את בעיית הכיווץ בסרט של אנטמן?

״מצאתי לזה רק אחר כך פתרון כשעבדתי עם ג'יימס קמרון, על רימייק של סרט משנות ה-80 Fantastic Voyage (סרט העוסק בכיווץ אנשים לרמה מיקרוסקופית כדי שיוכלו להיכנס לגופו של מישהו ולתקן בו נזקים, מ״מ)״.

איזה פתרון מצאת לזה?

״לתת לחליפה מאפיינים תרמיים מיוחדים ואיכויות מיוחדות של מוליכות-על (מצב של חומר בפיזיקה שיכול ליצור שדות מגנטיים חזקים, מ״מ) או דברים אחרים הקשורים לחוקי הפיזיקה כשאתה מתכווץ. אלה רעיונות הגיוניים מבחינה מדעית, למרות שהיום עדיין אי אפשר ליישם אותם״.

איפה עוד תרמת להם?

״אולי את זוכרת שאחד הדגשים החשובים ביותר בסרט היה שמייקל דאגלס רוצה להבין איך התחום הקוונטי עובד כדי שהוא יוכל להגיע לשם ולהחזיר את אישתו שהלכה שם לאיבוד. יש גם סצנה שבה אנטמן מקריב את עצמו – הוא מסובב את הווסת כדי שיאפשר לו להפוך לקטן מספיק, ברמה תת-אטומית, רמה שתאפשר לו להיכנס לחליפת הטיטניום של האויב. כשאתה הופך לממש ממש קטן, אתה נכנס לתחום של פיזיקה קוונטית ומאבד את עצמך בתוכו.

״אז ניסיתי לתאר להם שהדרך בה הפיזיקה עובדת שונה ממה שחשבו עד היום. מסתבר שבגדלים שונים של חלקיקים יש חוקי פיזיקה שונים. זה מה שאנחנו קוראים לו 'התהוות' – השוני בחוקים נוצר כשאנחנו עושים זום אין או מתרחקים. כשאתה מתרחק מהדבר הקטן, אתה מתחיל לראות תמונה מסוימת. אבל כשאתה עושה זום אין, הקונספט של זמן מרחב לא התגבש עדיין ודברים כמו מרחקים או התקדמות קדימה בזמן, לא קיימים. לכן ברגע שגיבור הסיפור מגיע לשם יהיה לו קשה מאוד לחזור״.

מתוך הסרט "ת'ור: העולם האפל". איך אל נורדי הפך לחייזר? | תמונה: יח״צ

בעולמות התודעה

הסרט ד״ר סטריינג' עוסק בנוירו-כירורג ניו-יורקי (שאותו מגלם בנדיקט קמברבאץ'), שמאמין שהוא הטוב ביותר ויודע הכול. יום אחד הוא עובר תאונת דרכים שגורמת לפגיעה חמורה בידיו. הוא הופך לחסר אונים ומחפש להירפא. הוא מגיע לנפאל, שם הוא פוגש את ה״רוח העתיקה״ (״The ancient one״), שמראה לו דרך חדשה וגורמת לו להבין שהוא בעצם לא יודע כלום על המסתורין של היקום, על עצמו ועל היכולות שיש לו.

האסטרופיזיקאי ד"ר אדם פרנק | באדיבות ד"ר אדם פרנק

פרופ' אדם פרנק, שהתבקש לייעץ לסרט, הוא אסטרופיזיקאי באוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שעובד בימים אלה עם מחשבי-על בניסיון ללמוד על היווצרותם ודעיכתם של כוכבים ופלנטות. אבל פרופ' פרנק לא עוסק רק ב״מדע טהור״, אלא מתעניין גם בקשרים שבין מדע לרוח, ואף כתב כמה ספרים בנושא ומאמרים לגופי תקשורת, ביניהם הניו יורק טיימס.

״אני אתאיסט״, הוא מתוודה בראיון לאפוק טיימס, ״אבל יש לי עניין גדול ברוחניות. יש לי הרבה מה לומר על זה, במקום לפסול את זה בקלות כמו שאתאיסטים רבים עושים״.

הכרת את ד״ר סטריינג' כשפנו אליך?

״לא!״ הוא צוחק, ״לא קראתי את ד״ר סטריינג'. כשגדלתי הייתי מאוד רדוקציוניסט ומטריאליסט, האמנתי שהדבר היחיד שיש בעולם הם אטומים והחוקים שמעל האטומים ושכל דבר נוצר מזה. התעניינתי באיירון-מן, כי הוא בנה חליפה, התעניינתי בספיידרמן כי הוא קיבל את הכוחות שלו מעכביש רדיואקטיבי, ואקס-מן משינוי גנטי. ד״ר סטריינג' הוא לא דמות שהתאימה לראיית העולם שלי עם כל הפולחן שלו״.

אבל לפני כעשור, מספר פרופ' פרנק, הכירו לו את הבמאי סקוט דריקסון (״כשהעולם עמד מלכת״), וההיכרות ביניהם שינתה אצלו כמה דברים בחשיבה. ״סקוט הוא תאיסט, הוא פילוסוף דתי, הוא דתי מאוד, אבל הוא מכבד מאוד את המדע, ואני אתאיסט עם זיקה לרוחניות, אז התחלנו לשוחח על המקומות החשובים שבהם המדע והרוחניות נוגעים זה בזה״.

כשדריקסון החל לעבוד על הסרט ד״ר סטריינג' והבין שמה שיעסיק את הגיבור שלו הוא הקונפליקט שבין מדע לרוח, הוא פנה ללא היסוס לפרופ' פרנק. בסרט, סטריינג' הופך ממנתח ואיש מדע אתאיסט, למאסטר שמתמרן את המציאות באמצעות התודעה, ועובר בין ממדים ויקומים.

תמונה: יח״צ

״דיברנו על סצנות ספציפיות, סקוט רצה במיוחד להרגיש את השפה המדעית. יש סצנה שבה המאסטרית 'רוח עתיקה' (שמגלמת טילדה סווינטון) עומדת מול סטריינג'. סטריינג' בא למנזר בנפאל כדי להחלים, הידיים שלו הרוסות. הוא בא לשם רק כדי להחלים. הוא רדוקציוניסט, הוא לא רוצה לשמוע שום דבר מהדברים המיסטיים, הממבו ג'מבו, אבל היא נותנת לו אותם. אז יש שם דיאלוג מעניין ומשמעותי מאוד ביניהם. דריקסון רצה לדעת מה מדען רדוקציוניסט יגיד למאסטר כזה. אז עיצבנו את הסצנה הזאת.

״כי כמדען וכרדוקציוניסט לשעבר, אני יודע בדיוק איך דיאלוג כזה נראה. עד היום אין לי סבלנות לניו-אייג'. כשאני מדבר עם מישהו שהוא מאוד ניו-אייג', שאומר לי שמכניקה קוונטית מראה שבודהיזם הוא נכון, אני מתרגז. לכן יכולתי לעזור פה. דיברנו גם הרבה על יקומים מקבילים, שהוא רעיון מדעי שסיפרתי להם עליו ואני חושב שהם לקחו חלק מהטרמינולוגיה שלי״.

אז היית אומר שד״ר סטריינג' הוא התגלמות של הדיאלוג בינך לבין דריקסון?

״כן. אני מאמין שתמיד נצטרך להסביר ולתאר דברים באמצעות המדע, אבל התיאורים וההסברים הם לא הטוטאליות של מה המשמעות להיות אנושי. זה, מהפרספקטיבה שלי, מה שמאפשר ליכולות של ד״ר סטריינג' להתקיים בעולם המדעי.

״מה שמעניין אותי ברוחניות הוא שזאת דרך שמחייבת אותך להתנסות באמת. וההתנסות חשובה כי אי אפשר לרדד אותה לכמה הסברים. הסברים הם רק מילים. כשאתה מתנסה בסבל, בין אם אתה מאבד מישהו או שאתה אבוד, ההסברים הופכים לזבובים, הם חסרי משמעות. העובדה שד״ר סטריינג' איבד את ידיו, את היכולות שלו כמנתח, דחפה אותו לראות מעבר להנחות שהוא הגיע אליהן בחייו לפני כן״.

אל או חייזר?

סטריינג' הוא דמות שונה מבחינה מדעית מהדמויות האחרות שראינו עד כה במארוול, מסביר פרופ' פרנק. ״תראי את ת'ור למשל, הדמות שלו היא במקור אל, אבל הם אומרים בסרט שהוא חייזר. וכל הדברים של ת'ור, זאת פשוט טכנולוגיה חייזרית. ככה העולם הקולנועי של מארוול מטפל בחלק המיתולוגי של עולם ספרי הקומיקס של מארוול. אבל אי אפשר היה לעשות את זה עם ד״ר סטריינג', כי הכוחות שלו שונים לגמרי, הם באופן ברור קסם וכישוף״.

אבל פרופ' פרנק לא שימש כיועץ המדעי לסרט ת'ור, אלא האסטרופיזיקאי שין קרול מקאלטק. על התפקיד הוא שמע לראשונה דרך אשתו, שמנהלת ארגון המעודד שיתופי פעולה בין סרטים למדענים. כך קרול ושני מדענים נוספים הכירו את הבמאי קנת' בראנה (״המלט״, ״ג'ק ראיין: גיוס הצללים״), ואת התסריטאי. האתגר היה לקחת דמות קומיקס שהיא אל, ולהפוך אותה לחלק מהעולם המדעי של מארוול.

כשהיה על המטוס, נזכר בחיוך באימייל שקיבל כמה ימים קודם לכן: "מארוול רוצה לפגוש אותך"

״דיברנו על נושאים רבים הקשורים בעולם של ת'ור, ומאז שהתסריט נכתב לסרט הראשון הוא השתנה פעמים רבות״, כותב קרול בבלוג שלו. ״אתם בטח תוהים היכן למדע יש מקום בסרט על ספר קומיקס שעוסק באל נורדי עם גלימה אדומה, שמניף בידו פטיש קסום. למעשה יש שני דברים שבהם עזרנו. הראשון היה לבנות מסגרת קוהרנטית לעולם של מארוול – בסופו של דבר, הסיפור של ת'ור, אל הרעם, יצטרך להתאים לעולם של איירון-מן – כיוון ששתי הדמויות הן חלק מהנוקמים. הדבר השני היה פיתוח דמותה של הפיזיקאית, בגילומה של נטלי פורטמן, במטרה שמה שהיא תעשה ותאמר יהיה אמין״.

לקרול היה חלק בדיאלוג שמתרחש בתחילת הסרט, שמסביר בהמשך את היכולת של ת'ור לעבור בין עולמות: פורטמן מסבירה שאפשר לעשות זאת דרך ״גשר רוזן-איינשטיין״ וכשהמתלמדת שלה אינה מבינה מה היא אומרת לה, פורטמן עונה: זה ״חור תולעת״.

קרול מסביר שנשיא אולפני מארוול, קווין פייג', שואף שהסרטים ״יהיו הגיוניים״. ושלמרות שזה לא העולם שלנו ושזה דמיוני, צריך להיות סט של ״חוקי טבע״ ״השומרים על סדר בדברים.

אך מי שקורא בין השורות ובמיוחד מי שחובב מאוד ספרי קומיקס, יכול למצוא אלמנט בעייתי בכל הגישה המדעית הזאת של מארוול ובשיתוף הפעולה הצמוד הזה עם המדענים. לפוסט של קרול נמצאו כמה תגובות מעניינות שתפסו את תשומת לבי, כמו זאת למשל: ״אני לא מבין למה המפיקים הרגישו שהם צריכים לסטות מספר הקומיקס במובן שבו ת'ור והאייסירים הם באמת אלים, והם משתמשים באמת בקסם״.

תגובה נוספת מחובב קומיקס אחר הייתה: ״זה מסביר הכול! הלכתי לראות את הסרט היום עם בני ותהיתי מי היה זה שהרס לי את הכיף, בכך שהזריק 'מדעיות אתאיסטית ומטריאליסטית' לסרט על מיתולוגיה נורדית'״.

אמנם התגובות היו לסרט ת'ור, אך יש להניח שישנן דמויות אחרות בעולם של מארוול שניתנה להן פרשנות מדעית מדי. ד״ר סטריינג' למשל ככל הנראה ימשוך גם הוא תגובות כאלו. מנגד, קורה גם אפקט הפוך – משהו בעולם הפנטסטי של מארוול ובעבודתם של התסריטאים נגע ברוחם של המדענים, ואף השפיע על מחשבתם, לפחות על אלה שהיו בדיאלוג איתם.

״הייעוץ למארוול גרם לי לנסות לענות על שאלות עמוקות הרבה יותר מאלה שהתעמקתי בהן במחקר שעשיתי על קוונטים״, מתוודה המתמטיקאי מיכאלאקיס, שככל הנראה הגיע לפריצת דרך משמעותית בתחום הטלפורטציה.

״בגלל כל השאלות הנאיביות של השחקנים והבמאים, הייתי חייב להבין איך לשבור את חוקי הפיזיקה. כדי לעשות את זה, הייתי צריך להבין האם חוקי הפיזיקה הם בכלל חוקים. הייתי צריך לשאול מאיפה הם באים ולמה המשוואות האלו אמיתיות לעומת משוואות אחרות. התחלתי לחשוב יותר לעומק על כל ההנחות, אפילו על אלו של הפיזיקה הקוונטית״.

איפה עומד המחקר שלך על טלפורטציה?

״כרגע אני במצב שבו אני רואה איך כל חלקי הפאזל מתחברים. אני רק צריך זמן כדי לכתוב את הדברים, ולקשר את הרעיונות האלו עם הקהילה המדעית, כדי לוודא שאני לא משתגע. עד כה, הכול טוב וזה קורה״.

אז בעתיד נהיה מסוגלים לשגר את עצמנו ממקום אחד לשני?

״כן, זה הרעיון. ברגע שאתה מבין מאיפה המרחב, הזמן וחוקי הפיזיקה מגיעים, ברגע שאתה מבין מה גורם לזה לקרות, אתה לומד לעשות מניפולציה על המשאב הזה, וכך אתה אמור לנסוע בזמן, לפתוח חורי תולעת, לשבור את חוקי הפיזיקה ולהנדס את המציאות״.

תמונה: fotolia.com

ג׳ודי שרמן, מייסד ״אקו-מאם״, מיזם למכירת מוצרי תינוקות ברשת, יצא מביתו ב-27 בינואר 2013 לפגישה עם חברים, פגישה שאליה הוא לא יגיע. עשר שעות אחר כך משטרת לאס וגאס מצאה אותו ברכבו, לצד הדרך. שרמן ירה לעצמו בראש.

כמה חודשים לאחר מכן, באותה עיר בדיוק, מאט ברמן, 50, יזם של רשת מספרות לגברים, נמצא תלוי בביתו. ובחור צעיר ששמו אוביק באנג'רי, 24, שבדיוק סיים אוניברסיטה, קפץ אל מותו ממרפסת דירתו במגדל דירות באזור המסחרי של העיר.

קשרים בין-אישיים ותמיכה חברתית הם הגורם המשפיע ביותר באופן מובהק על האושר

כל זה נשמע כמו התחלה של סיפור בלשי, רגע לפני ששרלוק הולמס יוצא למסע חקירות. אלא שלמרבה הצער זהו סיפור אמיתי. סדרת ההתאבדויות התרחשה במקום הבלתי צפוי ביותר: ב״עיר האושר״ שהגה ובנה המיליארדר טוני סייה (Hsieh) בלאס וגאס.

כשהעיתונאית הבריטית רות וויפמן הגיעה עם משפחתה מבריטניה הקרירה והצינית לקליפורניה השמשית והחייכנית, היא הופתעה לגלות תוך כדי התערות בקהילה ובתרבות האמריקנית, שיש נושא שיחה אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל מפגש. אם זה בפארק כשהורים לילדים נפגשים, אם בשיחות חולין בין שכנים, במפגשים אקראיים בסופר או אפילו כשהטכנאי בא לתקן את מכונת הכביסה. כל הזמן עולה אותו נושא אחד: אושר. האם אני מאושר? האם אני מאושר מספיק? האם אני חי עם האדם הנכון? האם אני מאושר בעבודה? האם אני יכול להיות יותר מאושר? וגם סיפרו לה איך הם מנסים להיות מאושרים: יוגה, מדיטציה, פסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס.

מעסיקים שולחים עובדים לאימוני אושר, הורים מצפים שילדיהם יהיו מאושרים כל הזמן, וברשתות החברתיות אנשים מציגים תמונות ערוכות של חיים עם אושר מושלם

הסקרנות העיתונאית של וויפמן, לצד הרקורד הנכבד שלה ביצירת סרטים דוקומנטריים, הובילו אותה לחקור האם המאמצים הרבים שהאמריקנים משקיעים בחיפוש אחר האושר באמת הופכים אותם למאושרים. להפתעתה היא גילתה את ההפך: אחד מכל חמישה אמריקנים אובחן כסובל מהפרעות חרדה, לפי המכונים הלאומיים לבריאות של ארה״ב. ולפי סקר של מכון גאלופ ב-2015, מיקומה של ארה״ב במדד האושר הוא שני מקומות אחרי רואנדה למודת המלחמות והמתח האתני.

״בגלל הפרדוקס הזה רציתי לחקור מקרוב את תעשיית האושר שמגלגלת מיליארדי דולרים, ולנסות להבין מדוע היא בעצם הופכת אנשים רבים לאומללים יותר״, היא מספרת בראיון לאפוק טיימס. במהלך המסע שלה היא השתתפה בשיעורי יוגה ומדיטציה, בסמינרים לאושר, במפגשי הורים שהתמקדו באושר של ילדיהם, וביקרה בקהילת המורמונים ובעיר האושר של המיליארדר סייה, שמהן יצאה עם תובנות מפתיעות.

משרדי גוגל בעמק הסיליקון | Kevin Krejci/Flickr

מרשם למגה-אושר

״זו תעשייה שמגלגלת כעשרה מיליארד דולר בשנה״, כותבת וויפמן בספרה America the Anxious 2016, ״סכום דומה לזה של הוליווד, ספקית אושר נצחי נוספת״.

וזה הפתיע אותך?

״כן, כי בבריטניה לא מתמקדים כל כך באושר. לא קיים הרעיון של 'מאז הם חיו באושר ועושר'. אנשים ציניים יותר ואין ציפיות כל כך לא ריאליות. אי אפשר לצפות שאנשים יהיו מאושרים כל הזמן, בתוך החיים יש תנודות.

״באמריקה לעומת זאת, הרעיון הזה שצריכים לחתור לאושר מושלם ושאפשר לשלוט בזה, חודר לתוך כל תחומי החיים: במקומות העבודה מעסיקים שולחים עובדים לאימוני אושר, הורים מצפים שילדיהם יהיו מאושרים כל הזמן, וברשתות החברתיות אנשים מציגים תמונות ערוכות של חייהם המאושרים והמושלמים.

משרדי גוגל בשיקגו – עבודה שיש בה כל מה שתוכלו לדמיין, כך שאפילו לא תרצו ללכת הביתה | תמונה: Marcin Wichary/Flickr

״אנשים גם מתאמצים מאוד להישמע חיוביים כל הזמן, הכול נפלא, נהדר. אנשים לא משקרים, אבל אולי מגזימים מאוד, במיוחד בעמק הסיליקון, אפילו לא משתמשים במילה 'בעיה', במקום זה קוראים לכל בעיה 'הזדמנות'״.

האנשים שפגשת במסעך הסבירו למה הם מתכוונים באושר?

״הם לא ידעו בדיוק להסביר, זה היה סוג של חזון מופשט, לגמרי לא ריאלי. כיניתי את זה 'האושר זרוע הכוכבים' (מהכינוי של ההמנון האמריקני 'הדגל זרוע הכוכבים', ד.ג.)״.

תמונה: Marcin Wichary/Flickr

אולי אנשים באמריקה רודפים אחרי אושר כי מלכתחילה הם פחות מאושרים, מסיבות שונות.

״יש בזה משהו נכון. החיים קשים יותר באמריקה מסיבות שונות, כמו שעות עבודה ארוכות, בעיות של ביטוח בריאות ובדידות. אבל מחקרים שנעשו באוניברסיטת ברקלי גם מראים שככל שרודפים יותר אחרי האושר, ככל שהוא הופך למטרת החיים ולא לחלק ממהלך החיים עצמו, כך הופכים לפחות מאושרים וליותר מדוכדכים ובודדים״.

המרדף הזה הוא נחלתן של כל קבוצות האוכלוסייה או רק של האליטות?

״בהתחלה חשבתי שזה מאפיין בעלי אמצעים בני מזל בקליפורניה, אבל התברר לי בהמשך שזה חדר לכל שכבות האוכלוסייה, בכל רחבי המדינה, כשאחת המפיצות הפופולריות ביותר שלה היא אופרה ווינפרי שמקדמת מאוד את הרעיון של אחריות אישית לאושר״.

אם נקפוץ לרגע למדינה שלנו, אין ספק שווינפרי פופולרית מאוד גם בישראל, וכך גם תעשיית האושר, אם כי בינתיים בממדים קצת יותר קטנים. המרדף אחרי האושר אולי לא עולה בכל מפגש מקרי או בשיחות סלון של ימי שישי, אבל חיפוש הכי שטחי בגוגל מעלה עשרות סדנאות, סמינרים, מנטורים ומאות ספרי עזרה עצמית ודרכים רוחניות כביכול להשגת האושר המושלם.

משרדי זאפוס בלאס וגאס: לעבוד כמו בבית | TopRank Marketing/Flickr

אבל נישאר בינתיים באמריקה, שם אחד השחקנים המרכזיים בתעשיית העזרה העצמית האמריקנית הוא ארגון בשם Landmark Education שכבר ״מיליון אמריקנים עברו דרך הסדנאות שלו ועוד מיליון אחרים ברחבי העולם״, לפי אתר האינטרנט שלו.

הוא הגרסה החדשה והמרוככת מעט של מה שהיה שיא האופנה בתעשיית העזרה העצמית בשנות ה-70, ארגון EST, שהיה ידוע בשיטות האגרסיביות שלו להביא לאושר: לסגור אנשים באולם הסדנה במשך 15 שעות ברציפות ללא אפשרות לצאת אפילו לשירותים.

הסדנה שוויפמן השתתפה בה הייתה באמת קצת יותר מרוככת, אבל כללה אזהרה מפורשת בחוזה שעליו היא הייתה חייבת לחתום: ״מעט מהמשתתפים בסדנה דיווחו על סימפטומים שנעו בין הפרעות שינה להתנהגות פסיכוטית״.

חברות עסקיות ותאגידים מגלים יותר ויותר עניין בצמיחה אישית ורוחנית של עובדיהן, בתקווה שמסע החיפוש הפנימי ישפיע לחיוב על הרווחים

הסדנה התחילה בתשע בבוקר ונמשכה עד עשר בלילה, עם הפסקה קצרה לארוחה בשעות אחרי הצהרים המאוחרות. דלתות הברזל הכבדות באולם הסדנה היו סגורות בחזקה, וצלונים אטומים כיסו את החלונות. באותן שעות ארוכות אנשים עלו זה אחרי זה לבמה ושפכו בפני כולם את המצוקות האינטימיות ביותר של חייהם, את כל הטרגדיות, הכשלונות וההשפלות שחוו, ואת הקשיים שלהם להתמודד איתם. המנחה בסדנה גערה, נזפה ודחפה אותם לקחת אחריות לפירוש שהם נתנו למה שקרה בחייהם, ולהתייחסות שלהם למה שקרה.

הכנס היוקרתי Wisdom 2.0 | elizaIO/Flickr

איך הייתה הסדנה בשבילך?

״בשבילי היא הייתה הרסנית מבחינה פסיכולוגית. אני לא חושבת שנכון להפנות אצבע מאשימה כלפי אנשים בגלל ההתייחסות שלהם לאירועים קשים שקרו בחייהם. נכון שאנחנו בונים לעצמנו כל מיני פירושים למה שקרה לנו לאורך החיים, מסיבות פסיכולוגיות מורכבות, אבל אי אפשר ולא נכון למחוק אותם בסדנה קצרצרה, ולמנחה אפילו לא הייתה שום הכשרה פסיכולוגית. אבל היו אנשים רבים שאמרו שהסדנה הזאת ממש שינתה את חייהם״.

שני נזירים בונים צורה מורכבת מחול בכניסה לכנס Wisdom 2.0 | Jay Cross/Flickr

היו אנשים רציניים, כמו ויקטור פרנקל שייסד את הלוגותרפיה, שאמרו שאנחנו יכולים לשנות את החשיבה וההתייחסות שלנו למה שקורה, גם כאשר אנחנו לא יכולים לשנות את האירועים עצמם. יכול להיות שבאמריקה מנסים לחקות את זה באופן שטחי?

״כן, זה נכון. ברור שיש מצבים קשים כאלה שאין לנו שליטה עליהם, ואנחנו יכולים רק לשנות את ההתייחסות שלנו. אבל באמריקה אימצו את הרעיון כאג'נדה ליברלית, שדורשת מהאדם להתאמץ כל הזמן יותר ויותר להיות מאושר, ואם הוא לא מצליח זו רק אשמתו״.

אולי זה משהו בתרבות האמריקנית שנוטה לקחת דברים לקיצוניות. אם משהו הוא טוב, צריך לקחת אותו במנות גדושות, כמו מגה-ויטמינים.

״כן, וגם אנשים באמריקה חשדנים מאוד כלפי הממשלה ולא מאמינים שהיא יכולה להיטיב את חייהם, ולכן הם צריכים לדאוג לכל רווחתם בעצמם. לעומת סקנדינביה למשל, ששם מערכת הרווחה הרבה יותר מפותחת, יש יותר חופשות בתשלום, וסידור לאימהות, יש רשת ביטחון. במדינות האלה האנשים נמצאים במיקום הגבוה ביותר במדד האושר״.

העבודה היא כל חיינו

כמה מהאנשים שהשתתפו עם וויפמן בסדנת האושר, נשלחו לשם ממקום עבודתם. וויפמן הסתקרנה מדוע שלחו אותם, וכך קיבלה הזמנה ל״כנס השנתי היוקרתי ״Wisdom 2.0״, עליו היא מספרת בהומור שנון בספרה.

״הכנס הוא אירוע מפתח עבור העילית הטכנולוגית של עמק הסיליקון. העושר המצטבר של הנוכחים באולם הכנס מתחרה לבטח עם התוצר הלאומי השנתי. בכנס הזה מתאספים מנהיגים מעולם העסקים לחקור את טבע החוכמה האנושית ואת הרווחים הפוטנציאליים ממסע פנימי לתוך הנפש״.

ברשימת ההרצאות אפשר למצוא ״מיינדפולנס בעסקים: למה זה חשוב״; ״לממש את הערכים של סטארבקס: להיות נוכחים כדי לתת השראה ולטפח את הרוח האנושית״; ״מתבוננים פנימה ומתכווננים החוצה: איך מדיטציה התפשטה כנכס מרכזי בעולם הניהול״.

באולם הכניסה לכנס, קבוצה של נזירים בודהיסטים יוצרים ציור קיר מסובך מחול צבעוני, שבסיום הכנס יימחק בטקס מיוחד שיסמל את הארעיות של החיים. מסביבם פזורים דוכנים שמוכרים ספרים על מיינדפולנס ונותנים במתנה עטים שעליהם חרוטות פרסומות של תאגידים לסדנאות יוגה יוקרתיות.

בדוכן אחר מוכרים חגורת ביופידבק שחוגרים מסביב לחזה ומאותתת מתי נמצאים במתח או עצובים. באחד השולחנות העגולים מתקיים דיון ערני סביב הנושא ״העיקרון החשוב ביותר בעסקים הוא – 'אני אוהב אותך'״.

מכשיר ל׳מדידת האושר׳ שפיתחה יצרנית האלקטרוניקה היפנית ״היטאצ'י״ בשיתוף עם קבוצת חוקרים מ-MIT

לפי וויפמן, הכנס הזה נמצא בחזית מגמה הולכת ומתרחבת שבה חברות עסקיות בכל רחבי ארה״ב, כולל אמריקן אקספרס, יב״מ ומק'דונלדס, מגלות יותר ויותר עניין בצמיחה אישית ורוחנית של עובדיהן, ״בתקווה שמסע החיפוש הפנימי ישפיע לחיוב על רווחיהן״, אומרת וויפמן.

אבל המגמה הזאת אינה רק סקרנות חדשה של בעלי אמצעים, מסבירה וויפמן. אפילו מעסיקי ״צווארון כחול״ מצטרפים אליה. וולמארט למשל, המעסיקה הגדולה ביותר בארה״ב, הודיעה שתשקיע 30 מיליון דולר בצמיחה אישית של העובדים.

ויש גם גורמים שמנסים לתפוס טרמפ על הטרנד הזה. יצרנית האלקטרוניקה היפנית ״היטאצ'י״ וקבוצת חוקרים מ-MIT ייצרו מכשיר בשם ״מד האושר״ שאפשר לענוד על היד. המכשיר נותן אינפורמציה על שפת הגוף והתנוחות של האדם. מתוך הנתונים משקללים את מד האושר שנע בין 1 ל-100. לפי וויפמן ״בנק אוף אמריקה״ היה בין הראשונים לנסות את המכשיר על העובדים בשירות לקוחות.

חברה נוספת שהציבה את האושר בחזית ובמרכז האג'נדה שלה היא ״זאפוס״, חברה למכירת נעליים באינטרנט. אבל מנכ״ל החברה, טוני סייה, החליט לא להסתפק רק באושר של עובדי החברה. הוא רצה לקחת את אימפריית האושר שבנה בחברה שלו לגבהים חדשים. אחרי שזאפוס נמכרה לאמזון ביותר ממיליארד דולר, ״במקום לקנות לעצמו יאכטה או חברה אחרת, הוא החליט לקנות לעצמו עיר: האזור המסחרי של לאס ואגס״, אומרת וויפמן.

באזור המוזנח והמלוכלך הזה, שגובל במשרדים של זאפוס, הוא קנה שטח של כ-240 דונם, על כל מה שהיה בו, בניינים, חברות, מסעדות. הוא השקיע מיליוני דולרים בסטארט-אפים, כדי לפתות יזמים חולמים מכל רחבי ארה״ב לבוא לעיר האוטופית שלו, ובנה עבורם מגדלי דירות, שירותי בריאות ובית ספר פרטיים המתמחים ביזמות. מאות נענו להזמנה. ״הרעיון היה שהמקום יהיה לא רק אוסף של עסקים, אלא קהילה אוטופית המבוססת על העיקרון שהעבודה והחיים לא צריכים להיות נפרדים״.

וויפמן מצטטת את סיה שאמר בראיון לניו יורק טיימס: ״אני רוצה להיות במקום שבו כולם מרגישים שהם יכולים לבלות כל הזמן, ושאין הבחנה גדולה בין עבודה ובילוי״. חלק מרכזי במימוש הרעיון הזה היה ליצור הזדמנויות לאנשים להיפגש ביניהם כמה שיותר פעמים, ולעשות יחד פעולות כיפיות, בזמן ואחרי העבודה: לשתות בבר, לאכול, לשוחח או לשחק.

כפי שאחד התושבים במקום סיפר לוויפמן, ״סיה קרא מחקרים על חשיבות הקהילה והקשרים הבין-אישיים לאושר, והשתכנע שהנדוס של כמה שיותר מפגשים כאלה הוא המפתח ליצירת קהילה מאושרת״. לשם כך הוא הקים צוות מיוחד שתפקידו היה לעקוב אחרי התושבים והמבקרים במקום, ללא ידיעתם, דרך הטלפונים הסלולריים שלהם, כדי לבדוק לאן הם הלכו ועם מי הם דיברו. בעזרת הנתונים הוא תכנן כיצד להגביר יותר ויותר את מספר המפגשים בין האנשים.

״יש פה המון לחץ חברתי״, מספר אותו תושב לוויפמן, ״להיות כל הזמן ביחד, ולהיות כל הזמן שמחים. לי, באופן אישי, זה גורם להמון חרדה״. נראה שתושבים נוספים בעיר האושר הרגישו כך. אחרי סדרת ההתאבדויות שהייתה בעיר, אחד התושבים בפרויקט כתב מכתב פתוח לסיה שהתפרסם בעיתון ״לאס וגאס וויקלי״, שבו תיאר את הפרויקט כ״אוסף של ניוון, תאוות בצע וחוסר מנהיגות״.

לפי וויפמן, סיה אינו היחיד שחולם לבצע אינטגרציה בין העבודה והבית. למעשה כל הרעיון הזה נולד בעמק הסיליקון. ״ידוע שענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק מספקות לעובדיהן אוכל ובירה חינם, משחקי וידאו וגורו-אים של מדיטציה בתוך חוזה בלתי כתוב שאומר שאם מקום העבודה מסכים לספק את כל הצרכים הפרקטיים, החברתיים, הרגשיים והרוחניים של העובדים, העובדים בתמורה לא צריכים אף פעם ללכת הביתה״.

כיום, לפי וויפמן, המגמה הולכת ומתפשטת בחברות בכל רחבי ארה״ב. ולא ממניעים אלטרואיסטים. הפסיכולוג פרופסור כריס פטרסון מאוניברסיטת מישיגן, תיאר את זה כך בראיון לעיתון Plain Dealer בקליבלנד: ״התרבות התאגידית מעוניינת לקבל יותר עבודה מפחות ופחות עובדים. הם מבינים שאם העובדים יהיו מאושרים, או שמחים, הם יעבדו יותר קשה ויותר ביעילות. אז הם מובילים את המתקפה הזאת״.

איפה נמצא האושר

במשך המסע הזה מצאת גם את עצמך במרדף אחרי האושר?

״כן ולא. התחלתי את המסע מתוך סקרנות עיתונאית אמיתית, אבל גם מתוך מקום אישי מאוד. באתי לארץ חדשה, לא הכרתי אף אחד והייתי בודדה מאוד. רציתי להיות יותר מאושרת, וקיוויתי שכל המסע הזה יעזור לי. לא יצאתי מנקודת מבט שהכול שטויות ואני אוכיח את זה, רציתי באמת שזה יעבוד בשבילי״.

וזה עבד בשבילך?

״מה שעבד בשבילי הייתה התובנה שאושר נובע מקשרים חברתיים אמיתיים עם אנשים אחרים, עם קהילה, ואני עובדת עכשיו קשה כדי לבנות את הקשרים האלה. אני מקדישה להם באופן מודע הרבה יותר זמן.

״למעשה הוכיחו בכל המחקרים, באופן עקבי, שקשרים בין-אישיים ותמיכה חברתית הם הגורם המשפיע ביותר באופן מובהק על האושר. וזה נכון מעבר למעמדות, להכנסה, לגיל, למין ולתכונות אישיות. זה נכון גם לגבי אנשים מוחצנים וגם לגבי מופנמים. הסתירה כאן היא שבאמריקה אנשים תופסים את האושר כמסע יחידני, 'החיפוש האישי שלי', 'האושר שלי'. אנחנו מחפשים בתוך חלל ריק, מבודדים את עצמנו מאנשים אחרים, וזה גורם לדיכאון ולחרדה, כאשר האושר הוא בעצם בתוך הקהילה, בין אנשים אחרים״.

אולי יש משהו בשניהם, גם בהתבוננות ובעבודה פנימית, וגם בקשר החיצוני מול הקהילה.

״כמובן שהתבוננות ומסע פנימי הם חלק מהטבע ומהצורך האנושי, אבל אם לוקחים את זה לקיצוניות זה מביא לתוצאות הפוכות. במיוחד באמריקה, כשהמגמה לבידוד חברתי הולכת וגוברת בכל מקרה, בגלל שאנשים עובדים שעות ארוכות וגרים רחוק מהמשפחה ומהחברים, קהילות מתפוררות ואנשים מבלים פחות ופחות זמן עם שכנים. לכן חשוב מאוד לחזור לאיזון הנכון״.

צילום: ודים ברסטצקי

״כיוון שהמעמד הבינוני איבד בשנים האחרונות את הביטחון בקיומו – אין יותר קביעות בעבודה, את המשכנתה קשה להחזיר, בפנסיות שלנו משחקים בבורסה, והילדים בקושי מצליחים לקנות דירה – המעמד הזה שמוביל את החברה לוחץ יותר ויותר לצייד את ילדיו בידע, במיומנויות, ובהרגלים שיעזרו להם להסתדר ולהצליח בחברה בעתיד״, אומר לי בתחילת השיחה ד״ר יורם הרפז, לשעבר מנהל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, ומחברם של ספרים ומאמרים בתורת החינוך, ההוראה והלמידה ופיתוח החשיבה.

ומה הבעיה בזה? זאת הייתה מטרת בית הספר מאז המהפכה התעשייתית – לדאוג שהילדים ישתלבו טוב בחברה, ויהפכו לאזרחים יצרנים וממושמעים.

״נכון, זו הייתה תמיד המטרה הכי חזקה, אבל היא הולכת ומתחזקת עוד יותר בשנים האחרונות. במדינות רווחה, כפי שישראל הייתה לפני ארבעים-חמישים שנה, או כמו פינלנד או נורבגיה היום, דואגים פחות לצייד את הילדים בכלים כאלה, כי יודעים שבכל מקרה המדינה תמיד תדאג להם. אבל במדינות כמו ארה״ב וגם באירופה, בעקבות הניאו ליברליזם, החברה הפכה לשדה הישרדות שבו החזקים שורדים, והחזקים הם אלה שמצוידים בכלים להסתדר בג'ונגל הקפיטליסטי שממתין להם מחוץ לבית הספר״.

מעמד הביניים שחרד לקיומו, לוחץ יותר ויותר לצייד את הילדים בידע, במיומנויות ובהרגלים שיעזרו להם להצליח בג'ונגל הקפיטליסטי

איך זה מתבטא בבית הספר?

״זה מתבטא בהיבטים רבים. ראשית, נותנים משקל גבוה למקצועות שמאמינים שיעזרו לילדים ל'הסתדר' ולהצליח, למשל חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית, במחשבים. שנית, יש דגש רב על השגיות ותחרותיות, למשל הישגים גבוהים במבחנים ארציים כמו מיצ״ב, או במבחנים בין-לאומיים כמו פיז״ה. שמים דגש גם על תכונות כמו חריצות, שאפתנות, יכולת לדחות סיפוקים, וכמובן, גולת הכותרת, בחינות הבגרות ותעודת הבגרות הנחשבת לשיא השיאים ומטרת המטרות – הכלי שיעזור לילד להסתדר בחיים. היום 90-80 אחוז מבתי הספר בארץ הם מהסוג הזה״.

יש בישראל מי שלא פועל כך? שדואג פחות להישגים צרים, ויותר לחינוך לערכים ולהשכלה רחבה?

״אלה הן האליטות, ששולחות את הילדים לבתי ספר ששמים דגש על חינוך לערכים״.

המאה ה-15 | תמונה: PublicDomain_Wikipedia

האליטות של החברה?

״לא של החברה, אלו האליטות של התרבות, שהיא גדולה ורחבה יותר מהחברה. בדרך כלל האליטות מורכבות מאנשים שקיומם מובטח ולכן הם פחות מוטרדים מהשאלה איך הילדים יסתדרו בעתיד. הם דואגים יותר לעצב את רוחו של הילד, את אופיו ואת דפוסי החשיבה שלו לאור ערכי היסוד של התרבות המועדפת עליהם. יהיו כאלה שישאפו לחנך ברוח התרבות האוניברסלית של להיות בן-אדם, אחרים ישאפו לחינוך של 'להיות נאמן לרוח היהדות', ועוד״.

יש לך דוגמה לבתי ספר כאלה?

״קחי לדוגמה את האליטה של החילונים. הם רוצים שילדיהם יתחנכו ברוח התרבות המערבית, שיפתחו חשיבה ביקורתית, שיעריכו ספרות יפה, שיגלו סקרנות לתורת הקוונטים. הורים כאלה ישלחו את הילדים לבית הספר ליד האוניברסיטה בירושלים, או לבתי ספר למדעים ואומנויות, שזה שם קוד לבתי ספר לעילית. ההורים האלה פחות דואגים לבגרויות, כי הילדים בבתי הספר האלה ממילא עושים בגרויות נהדר.

״האליטה של הדתיים תישלח את ילדיה לישיבות קטנות שזה שם קוד לישיבות אליטיסטיות מאד ששמות דגש על לימודי יהדות, ובערב הם לומדים לימודי חול לבגרות, והילדים עושים בגרויות בקלות״.

המאה ה-19 | תמונה: Public Domain_Wikipedia

מה עם ילדים שבכלל לא אוהבים מסגרת של בית ספר?


״הילדים האלה יכולים ללכת לבתי הספר הדמוקרטיים, שמאפשרים לכל ילד למצוא ולהמציא את עצמו, לנסות לממש את הכישורים הייחודיים לו, את הנטיות שלו, את המקום שבו הוא עצמו אוטונומי ואוטנטי. מילות המפתח כאן הן 'מימוש עצמי', ללא תיווך של אינטרסים חברתיים או תרבותיים״.

למה בית ספר רגיל לא יכול לתת לילדים כלים להסתדר בחיים, וגם להקנות להם ערכים וגם לאפשר להם לממש את עצמם?


״זאת הבעיה הקשה – אי אפשר לשלב בין הגישות האלה כי הן מנטרלות זו את זו".

הרפז מסביר שהקושי נובע מכך שכל גישה מחייבת תכנית לימודים, שיטות הוראה ושיטות הערכה שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. למשל, מורה שמלמדת מתמטיקה בבית ספר הנוקט בגישה של ״להסתדר בחיים״, חייבת להאיץ בתלמידים ״להספיק מהר את החומר״, לדחוף אותם להתחרות להשיג ציונים גבוהים. אין לה זמן להתעכב על ערכים, להראות את היופי והאסתטיקה שיש בתאוריות שונות במתמטיקה, או חשיבה מדעית ביקורתית. ותלמידים גם לא יכולים לבחור שלא לבוא לשיעורים בתירוץ שהם לא אוהבים מתמטיקה ומעדיפים תיאטרון״.

המאה ה-21 | תמונה: Olivier Morin/AFP/Getty Images

אבל אם נחזור אחורה, לשנות ה-50 למשל, שאז כל החברה הייתה במצב של סכנה קיומית, לא רק מעמד הביניים, החינוך לערכים עדיין היה חלק מהשיח הציבורי.


״הסיבה לכך היא שעד בערך אמצע שנות ה-60, כל המדינה הייתה בשלב של 'בניית האומה', וכל החברה התגייסה לעניין הזה. זו הייתה בושה לעסוק באינטרסים פרטיים או במימוש עצמי. אנשים עם המנטליות של היום לא היו מצליחים להקים פה מדינה. אחרי שהמדינה קצת התבססה, אחרי 67', האומה כבר רצתה לנוח, להיות אומה רגילה. וזה תהליך טבעי שקורה תמיד. היום שאחרי המהפכה הוא תמיד יום של התברגנות״.

ארבעת השבטים של מדינת ישראל

למדינת ישראל יש אתגר נוסף, לפי הרפז, שמקשה על מערכת החינוך למצוא מטרות משותפות שמוסכמות על כולם. ״זוכרת את נאום ארבעת השבטים של הנשיא ריבלין בכנס הרצליה בשנה שעברה? אז יש היום במדינת ישראל ארבעה שבטים עיקריים שבעתיד הלא רחוק יהיו דומים בגודלם. כל שבט דוחף או מושך לכיוון אחר. השבט היהודי החילוני שהולך ומצטמצם, השבט הדתי לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי. בחברה משוסעת כל כך, רבת מתחים ורבת תרבויות, קשה מאוד למשרד החינוך לקבוע מטרות מרכזיות לכל מערכת החינוך. לכן החינוך בישראל מבולבל מאוד, ודומה למכונית שבסך הכול מטפלים בה לא רע, יש שמן ויש דלק, אבל היא לא יודעת לאן היא נוסעת״.

החינוך בישראל מבולבל מאוד, ובאמת דומה למכונית שבסך הכול מטופלת לא רע, יש שמן ויש דלק, אבל היא לא יודעת לאן היא נוסעת

כלומר, שרי החינוך לדורותיהם לא מצליחים לקבוע מטרות למערכת החינוך.


״שרי החינוך מתחלפים במהירות עצומה, וכל שר בא עם האג'נדה שלו מתוך מטרה להרשים את מרכז המפלגה שלו ולמחוק את המורשת של השר הקודם.

״הייתה יולי תמיר שדיברה על חינוך לחשיבה וקראו לזה 'אופק פדגוגי'. אחר כך בא גדעון סער שהייתה חשובה לו תודעה יהודית, שהילדים ייסעו למערת המכפלה ושגם יצליחו במבחני פיז״ה, ואחר כך בא שי פירון וזרק לאוויר 'למידה משמעותית'. היום יש את נפתלי בנט, שאף אחד לא יודע לגמרי מה הוא רוצה, אבל הוא שם דגש על מתמטיקה.

״התוצאה של כל זה היא שהמורים נהיו ציניים, והם מאמצים מנטליות של 'גם זה יעבור', 'לא ניקח ברצינות את האג'נדה'. לשרי החינוך אין היום עם מי לעבוד. הם צועקים 'אחרי' והחיילים נשארים בשוחות ולא מסתערים״.

כל שר חינוך בא עם האג'נדה שלו
שר החינוך נפתלי בנט. "אף אחד לא יודע מה הוא רוצה" | תמונה: Gali Tibbon/AFP/Getty Images

אבל בית הספר בכל זאת מתנהל ומתפקד ברמה מסוימת, אז מה המורים עושים?


״המורים נדחפים לעשות את העבודה שבית הספר מחויב אליה, שזה בעיקר לתת לילדים כלים להשתלב בחברה. זה מבטיח שקט מצד ההורים שבדרך כלל לוחצים לציונים גבוהים, מהסיבות שהזכרנו קודם, זה מבטיח שקט מצד ראש העיר שרוצה להציג ממוצע בגרות גבוה בבתי הספר שלו, וזה גם מבטיח ששר החינוך יהיה מרוצה״.

כל שר חינוך בא עם האג'נדה שלו
יולי תמיר, שרת חינוך לשעבר, "הדגישה 'אופק פדגוגי'" | תמונה: Jack Guez/AFP/Getty Images

וכל זה לדעתך יוצר חברה שטחית ולא מאוזנת.


״יש כאן באמת שאלה עקרונית: האם החינוך משקף את החברה או מוביל את החברה? אם נהיה ריאליים, החינוך משקף את החברה, והחברה כיום היא ביסודו של דבר טכנוקרטית, חומרנית, דברים שעוברים לילדים שרוצים להיות עשירים ומפורסמים. החינוך לא יכול ללכת יותר מדי נגד החברה. פני החינוך כפני הדור ו'פני הדור כפני כלב'.

״אבל זו באמת חברה שחיה בחוסר ביטחון, עם החמאס בדרום והחיזבאללה בצפון, בנוסף לחוסר הביטחון הכלכלי. בנסיבות האלה קשה לחנך לערכים או למימוש עצמי, דבר שמתאים לשכבות חברתיות או למדינות שבטוחות מאוד בקיומן.

״זו גם הסיבה שמתייחסים אצלנו לחינוך בזלזול. חינוך אליטיסטי שמרחיב אופקים או שנותן המון חופש וממציא מיזמים ופרויקטים, מעורר הרבה כבוד. ואילו חינוך שכולו כלים ובגרויות לא מעורר כבוד, ולכן החברה לא רוחשת כבוד רב לחינוך, ולמורים אין גאווה מקצועית״.

הולכים לעבוד באינטל

בוא נחזור לתפקיד שרוב בתי הספר לקחו על עצמם – לצייד את הילדים בכלים שיעזרו להם להסתדר טוב ולהצליח בחברה. העובדה היא שרוב הילדים משתעממים בבית הספר ושוכחים מיד אחרי הבחינה את כל מה שלמדו. כלומר, אפילו את התפקיד הזה בתי הספר לא ממלאים היום.


״נכון, אפילו תפקיד המינימום הזה, שיש עליו הסכמה רחבה, לא מעורר התפעלות מבחינה חינוכית. אם באמת היו רוצים לתת לילדים כלים אפקטיביים להסתדר בחיים, למה שלא נפתח לילדים, מגיל 13 למשל, בתי ספר לרפואה, למשפטים, להייטק, לרובוטיקה, ומעבדות לפיזיקה״.

אתה מציע איזושהי ואריאציה של שוליות, כמו שהיה בימי הביניים?


״אי אפשר לחזור לימי הביניים, אבל הייתי מכניס לתוך החינוך שלנו הרבה שוליות. למשל ילד שבחר ללמוד יזמות הייטקיסטית, היה מבלה יום בשבוע באינטל או באמדוקס והיה מקבל שם הרבה רעיונות והשראה ותשוקה ללימודים ולמקצוע״.

כל העולם מחפש היום מוסדות חלופיים לבתי הספר כי כולם יודעים שבתי הספר במתכונתם הנוכחית כבר לא עובדים

אנחנו מדברים גבוה על מערכת החינוך, אבל זו מערכת ביורוקרטית ענקית, שתלויה בפוליטיקה ובגורמים נוספים רבים אחרים שהזכרנו. מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשנות אותה?


״קשה לעשות שינוי רדיקלי, ומערכת החינוך זקוקה לשינוי רדיקלי. כל העולם מחפש היום מוסדות חלופיים לבתי הספר כי כולם יודעים שבתי הספר במתכונתם הנוכחית כבר לא עובדים. עד לפני 50-40 שנה היו כמה אנשי חינוך רדיקלים שאמרו שבית הספר לא עובד. כיום, מה שנחשב פעם לעמדה רדיקלית הפך לנחלת הכלל ולשכל הישר של התקופה״.

אם כך, למה בכל זאת לא מתחולל שום שינוי?


״כי לבני אדם אין מספיק אומץ ודמיון כדי לשנות את בתי הספר שינוי מבני קיצוני״.

בפינלנד למשל כן עשו שינויים במערכת החינוך.


״פינלנד היא דוגמה מצוינת הפוכה. כמו שהם בעצמם מודים, הם לא עשו שינויים מרחיקי לכת, אבל הם מצליחים בבתי הספר הקיימים, כי הם אומה הומוגנית יחסית וזאת מדינת רווחה שדואגת לאזרחים שלה.

״מעבר לכך אנשים מפחדים לעשות שינויים רדיקליים במערכת החינוך. הסיבה לכך היא שאנחנו חיים בחברה שהכול בה שרוי בשינוי מהיר ביותר. כל המוסדות היציבים הולכים ומתמוססים לנגד עינינו. למשל, מוסד המשפחה מתרסק, לא רק בגלל אחוז הגירושין הגבוה, ולא רק בגלל משפחות חד מיניות, אלא בגלל שהתפקידים המסורתיים של גברים ונשים מתרסקים.

״המדינות מאבדות מכוחן בגלל הגלובליזציה, והכוח נמצא בידיהם של תאגידים בין-לאומיים. פעם הייתה הבחנה מובהקת מאוד בין ילד למבוגר, היום ההבחנות מטושטשות והילדים הם כמו מבוגרים קטנים שיודעים את כל הסודות. החברה הזאת שמשתנה במהירות רוצה להשאיר מוסד אחד קבוע, יציב, שלא משתנה, והמוסד הזה הוא בית הספר״.

מי מוביל את הכיוון הזה?


״כל מיני כוחות אנונימיים, לא מפורשים ולא מודעים שאיש לא מנהל אותם בכוונה. אבל עובדה שככה זה עובד. תראי שאם ינסו לעשות שינויים רדיקליים, למשל שלא יהיו מקצועות חובה, שילדים יוכלו להיכנס ולצאת מהכיתה מתי שהם רוצים, שיורידו את מספר המקצועות מ-15 לחמישה, או שאפילו נבטל את חוק חינוך חובה, תראי איזו צעקה תקום. והצעקה תהיה משהו כמו: 'אל תשנו לנו, סוף סוף יש דבר אחד יציב פה, אז אל תטלטלו את הסירה'״.

במצב המורכב והמסובך הזה, מה מורה יכול לעשות כדי להיות מורה טוב?


״המורה באופן מערכתי לא יכול לעשות כלום, וראינו שגם שר החינוך יכול לעשות מעט מאוד. אבל בתוך הכיתה שלו, מורה יכול ללמד טוב או ללמד רע. הוא יכול לעסוק רק בהטלת משמעת ותחרות והישגים, או לגרות את דמיונם ואת מחשבתם של התלמידים לחשיבה ביקורתית וליצור מוטיבציה ללמידה, אפילו במסגרת בחינות הבגרות. עובדה שיש מורים כאלה״.

איזה תכונות צריכות להיות למורה כזה?


״פעם דיברו על תכונות אישיות של מורה טוב. היום ירדו מזה ומדברים יותר על לימוד אסטרטגיות של הוראה, איך אני פותח שיעור, איך אני מסכם, איך אני מנהל דיון״.

זה נשמע טכני לגמרי, מזכיר קצת אסטרטגיות מתחום השיווק והמכירות.


״זה שונה לגמרי. במכירות אני רוצה למכור לך מכונית או סבון ואשתמש בכל מניפולציה אפשרית. בהוראה אני מתייחס בכבוד לתלמיד, לרצונות שלו ולשיקול הדעת שלו״.

צילום:Bertrand Langlois/AFP/Getty Images

בשנים האחרונות הסוואת את עצמך במקומות שונים בעולם. בבייג׳ינג למשל – בטבע, ובניו יורק – בין מוצרי צריכה. 


״כן, עבדתי על הפרויקטים האלה מאז 2005. אני מנסה בדרכים ובטכניקות שונות לבטא את רצונם של אנשים להתחבא״.

למה אנשים רוצים להתחבא? 


״אנשים יוצרים דברים ואז לא יכולים לברוח מהדברים שהם בעצמם יצרו. התחלתי להתחבא בכפר האמנים פיי ג׳יה בסין, כדי לבטא את התנגדותי להרס הסטודיו שלי ושל האמנים על ידי המשטר הסיני. אחר כך הצטלמתי מול אמצעי תעמולה בסין (כלי תקשורת, מ״מ). ככל שהתקדמתי בעבודתי, הרגשתי שמה שאני מציג אינו קשור רק בי, אלא בכל החברה הסינית – גיליתי שלכולם יש את הקונפליקטים, השאלות והתסכולים שלי יש״.

תמונה: Flickr

מצד אחד אתה מנסה להסתיר את עצמך, ומצד שני פעולת ההתחפשות היא סוג של מחאה. איך אתה רואה את המשחק הזה בין נראות להסתתרות?


״כאמן סיני, אתה לא יכול להתעלם מהנסיבות בהן אתה חי. הנסיבות בהן אני בוחר להסתתר קשורות ליחסים המורכבים והאינטראקטיביים שקיימים בין בני האדם לסביבה שהם יצרו. כשרק התחלתי את סדרת הצילומים ב-2005 בבייג׳ינג, הייתי אמן לא מוכר במשך זמן רב וזה תסכל אותי.

״כשהעבודות שלי זכו לפרסום, שאיפותיי האומנותיות התגשמו, אבל עדיין המשכתי להרגיש מדוכא מהסביבה שהייתי בה. הרגשתי שאני חייב לאתגר אותה. וכך עשיתי. בסדרות צילומים מתקדמות יותר אני כבר לא עוסק רק בעצמי, אין שם רק אדם אחד מסתתר, אלא גם אנשים אחרים שצריכים להתמודד עם תסכולים ובעיות״.

suojia_village

הבלתי נראות נותנת לך סוג של יתרון וכוח, למשל, ישנה תמונה בה שוטר סיני מנסה לתפוס אותך ולא יכול. גם אצל חיות, טכניקות ההסוואה מסייעות לשרוד והבלתי נראות היא סוג של כוח, סוג של דרך מילוט. 


״בין אם זאת אמנות, דת או פילוסופיה, האנשים הבלתי נראים נועדו למצוא פתרון לנשמה ולרוח האנושית. הדברים שעשינו, שחשבנו, שחיפשנו וששוחחנו עליהם מסבירים את החיים העכשוויים שלנו ומנבאים את העתיד. ‘האיש הבלתי נראה׳, גם הוא נבואה לגורל העתיד האנושי. הרצונות של האנושות והבעיות שלה יובילו את המין האנושי לסוף שלא ניתן יהיה לתקן. חיות הן פשוטות, הן יכולות להסוות את עצמן כדי להסתתר מטורפים. אבל בני אדם לא יכולים. בני אדם מסווים את עצמם כדי להתעלם מהבעיות שהם בעצמם יצרו״.

איך אתה מרגיש בשעה שאתה והצוות שלך מביימים תמונה. האם יש משהו בתהליך שגורם לך להרגיש בלתי נראה?


״כשיצרתי את התמונות בפרויקט Hiding in The City הייתי עסוק מלהחביא באופן מושלם את הגוף שלי ברקע. ברגעים האלו, הטכניקה הייתה קלה אבל התהליך והזמן דורשים הרבה אנרגיה. ההתמדה שלי בפרויקטים, והעמידה בפוזה אחת היא סוג של סמל המשקף את ההתמדה בקריירה שלי ואת הרצון שלי לשנות את גורלי״.

ידוע שהמשטרה בסין עוקבת אחרי אנשים רבים, במיוחד אלה שמבטאים את עצמם בקול רם, כמו אמנים מסוימים. האם אתה כאמן, שמחזיק בדעות מסוימות על המשטר הסיני, יכול לפעול באופן חופשי במדינה?


״אני בכוונה לא מבטא את הדעות הפוליטיות או החברתיות שלי. אני מבטא את עצמי מפרספקטיבה אינדיבידואלית. אני שואל שאלות הקשורות ברצונות האנושיים, באמצעות שפה אומנותית, שאלות שמבטאות את הדאגות שלי. רבים מחבריי גם משתמשים בשפה משלהם כדי לבטא את הבעיות והדאגות שלהם ואת הדעות הפוליטיות שלהם. כאמן, אני מבטא דרך העבודה שלי את ההבנות והמחשבות שלי על החברה״.

אבל האם יש נושאים שאתה לא יכול לדבר עליהם? כמו מחנות העבודה בסין, הדיווחים על קצירת איברים בכפייה ממתרגלי פאלון גונג, הסיטואציה בטיבט, או נושאים קשים אחרים שקשורים למשטר הסיני?


״קודם כל כאמן, אני מתייחס הכי הרבה לעיוות האנושות תחת החברה העכשווית שלנו. רדיפת הפאלון גונג או הנושא הטיבטי, ואפילו הגנה על זכויות אדם, מתבטאים מעט בעבודתי ואני לא משתמש בנושאים האלו כנושאים עיקריים״.

יש לזה סיבה?


״כן, כי אני מנסה להסתיר גם את דעותיי הפוליטיות ולהדגיש יותר את הצדדים האמנותיים. אחרת, אני אקטיביסט. אני לא יכול להכחיש שיש בעבודתי התייחסות לנושאים החברתיים שהזכרת, אבל בסופו של יום, אני רק אמן שמשתמש בדרך האמנות כדי לבטא את עצמו״.

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

מרטין וולס היה עורך וידאו מוכשר, פרילנס, שביצע עבודות עריכת וידאו איכותיות עבור חברות ששכרו את שירותיו. אבל במאי 2006 חייו השתנו לפתע, כשהתקשר אליו לקוח לא רגיל עם הצעת עבודה בלתי צפויה. על הקו: נציג חברת יחסי הציבור הגדולה בבריטניה – ״בל פוטינגר״ – שהציע לו להתראיין במשרדי החברה בלונדון לתפקיד חדש. ״תזכה לערוך דברים חדשים, דברים היוצאים מהמזרח התיכון״, אמר לו.

לוולס לא היה מושג במה מדובר. ״חשבתי לעצמי 'זה נשמע מעניין'״, הוא סיפר לנו בראיון שערכנו איתו. מתוך סקרנות הוא נסע ללונדון והגיע לראיון שנקבע לו במשרדי ״בל פוטינגר״. ״אני נכנס לבניין, ומיד מלווים אותי שומרים למעלית שעולה לקומה השישית. גם שם המתין שומר. חשבתי לעצמי 'מה לעזאזל קורה כאן?' מתברר שזו הייתה שלוחה של הצי האמריקני. ממה שהצלחתי להבין באותו זמן, זו הייתה יחידה לאיסוף מודיעין עבור כלי התקשורת״.

לאחר שיחה קצרה, החליט וולס לשאול מתי יודיעו לו לגבי התאמתו למשרה, והופתע מהתשובה: ״כבר התקבלת לתפקיד. כבר ביצענו את כל בדיקות הרקע הנדרשות לגביך״.

זה היה יום שישי. מיד בסיום ה״ראיון״ נאמר לו כי בעוד יומיים יעלה על טיסה. כששאל לאן הוא אמור לטוס, הונחתה עליו פצצה: בגדד.

״למעשה היו לי 48 שעות לאסוף כל מה שצריך כדי לחיות במדבר״, הוא נזכר.

פעילות בפרופיל נמוך

בראש ״בל פוטינגר״ עמד באותם ימים אחד מבכירי אנשי יחסי הציבור בבריטניה ואולי בעולם כולו – טים בל, יו״ר החברה. האיש שנטען כי יצר את תדמית ״אשת הפלדה״ של מרגרט תאצ'ר וסייע למפלגה השמרנית לזכות שלוש פעמים בבחירות.

בל ייסד את החברה עם שותפים, והחל לעבוד עם שורה של לקוחות גדולים. ביניהם חברת קוקה-קולה, Adobe, וגם כמה שמות פחות נוצצים כמו אסמא אל-אסד, אשתו של נשיא סוריה, שביקשה לייצג את סוריה בעולם ולהיהפך לפנים הרשמיות שלה.

לעיראק הגיעה החברה לאחר הפלישה האמריקנית. במארס 2004 הקימו כוחות הקואליציה, שבראשן ארה״ב ובריטניה, ממשלת מעבר זמנית שניסתה לקדם בחירות דמוקרטיות בקרב ההמונים. דבר שקיוותה להשיג בעזרת יחסי ציבור מעולים, ולצורך כך שכרה את שירותי ״בל פוטינגר״. ״פעילות בפרופיל גבוה״, קראה לכך החברה הבריטית בדו״ח השנתי שלה. אולם, עד מהרה עברה לפעילות בפרופיל פחות גבוה.

מרטין וולס | תמונת צילום מסך: Youtube

וולס הבחין בכך. כשנחת בנמל התעופה של בגדד, אחרי שמטוסו הצליח לחמוק מאש המורדים, הוא חשב שיילקח ל״אזור הירוק״, מתחם מאובטח בלב בגדד, מוקף בקירות בטון, ששימש אנשי מנהלה. אבל במקום זאת הוא גילה שהמשרד החדש שלו נמצא במקום אחר לגמרי – מחנה ״ויקטורי״, אחד הבסיסים הצבאיים של כוחות הקואליציה.

אלה היו ימי אלימות וטרור ברחובות בגדד. חמישה פיגועי התאבדות בוצעו בעיר בסמוך להגעתו של וולס, לרבות מכונית תופת שהתפוצצה ליד המחנה הצבאי בו שהה, פיגוע שנהרגו בו 14 בני אדם ונפצעו שישה.

״הבניין [שבו עבדתי] היה שמור היטב״, נזכר וולס. ״מבחוץ היו שלטים עליהם נכתב 'הכניסה אסורה, אזור מסווג, אם אין לך אישור לא תוכל להיכנס', וכיו״ב״.

בפנים היו שלושה-ארבעה חדרים עם שולחנות כתיבה רבים, נזכר וולס. אזור אחד בבניין הוקצה לעובדי ״בל פוטינגר״, והשאר לאנשי צבא אמריקניים. ״עשיתי טעות ונכנסתי לאחד האזורים [של הצבא האמריקני]. חייל אמריקני קשוח גרר אותי מיד החוצה, ואמר לי שאסור בשום פנים ואופן להיכנס לשם, זהו אזור עם סיווג ביטחוני גבוה. כל אותו זמן היד שלו הייתה על הנשק״, סיפר וולס, שהבין בשלב הזה כי כנראה לא יעסוק רק בעריכת סרטוני וידאו.

מטרת החברה הייתה להפיק עבור הפנטגון סרטונים הכוללים קטעי חדשות קצרים בערבית וקטעי וידיאו מזויפים של קבוצות מורדים בעיראק

מתברר כי חברת היח״צ הבריטית ששכרה את שירותיו פעלה באותם ימים בלב מבצע מודיעיני מורכב שניהל הצבא האמריקאי. בל, יו״ר ״בל פוטינגר״ דאז, אישר לנו כי חברת היח״צ שלו הועסקה במבצע צבאי חשאי ביותר, תחת הסכמי סודיות, וכי דיווחה לפנטגון, לסי-איי-אי ולמועצה לביטחון לאומי של ארה״ב על פעולותיה בעיראק.

מטרת החברה הייתה להפיק עבור הפנטגון סרטונים הכוללים קטעי חדשות קצרים בערבית וקטעי וידיאו מזויפים של קבוצות מורדים בעיראק. לדברי עובד לשעבר בחברת היח״צ, הסרטונים הופצו בין השאר במטרה לאפשר מעקב אחר אלו שצופים בהם.

מסמך שהגיע לידינו מראה כי בנקודת זמן מסוימת העסיקה החברה כ-300 עובדים בריטיים ועיראקיים, ועלות עבודתה הגיעה למעל 100 מיליון דולר בשנה. גילינו עוד שבין 2007 ל-2011 הפנטגון העביר לחברה סכום של 540 מיליון דולר. סכום של כ-120 מיליון דולר הועבר לחברה ב-2006. את המידע מצאנו באמצעות עיון ברשומות שונות, כגון מסמכי רכש, חוזי קבלנות של הצבא האמריקני ודוחות של משרד ההגנה האמריקני, כמו גם מסמכים של החברה עצמה.

עובדי חברת ״בל פוטינגר״ עבדו באזורים סודיים ביותר בתוך מחנה ״ויקטורי״ | תמונה: Martin Wells

במסגרת המחקר גם ראיינו שישה בכירים לשעבר בחברות קבלנות גדולות שעסקו בעבודת תקשורת בעיראק, בעת המלחמה.

הפקת סרטוני תעמולה

אחד הקבלנים סיפר כי בעיראק נעשה שימוש רווח בשלושה סוגים של חומרים שהופצו בכלי התקשורת: ״חומרים עם תווית לבנה, עליה רשום שמה של החברה שהפיקה אותם; תווית אפורה, ללא ציון שם כלשהו, ותווית שחורה – בעלת שיוך מזויף. חומרי מדיה בעלי תווית שחורה, המשמשים למעקב אחר הצופים בהם, הפכו לחלק סטנדרטי למדי בארגז הכלים של העובדים בתחום״.

באופן דומה הפיקה ״בל פוטינגר״ שלושה סוגי סרטונים. הסוג הראשון היה פרסומות טלוויזיה המתארות את אל-קאעידה באור שלילי (ומבוססות על חומרים אמיתיים). השני היה קטעי חדשות שלכאורה נוצרו על ידי רשת טלוויזיה ערבית. ״בל פוטינגר״ שלחה צוותים לשטח כדי לצלם בווידיאו הפצצות של אל-קאעידה. אחר כך הסרטים נערכו כאילו שמדובר בקטעי חדשות, התווספה להם קריינות בערבית והם הופצו לרשתות טלוויזיה בכל האזור. כך לדברי וולס.

העובדה שהאמריקנים הפיצו את קטעי החדשות ברשתות הטלוויזיה נשמרה כמובן בסוד מהציבור העיראקי. למרות זאת, ב-2005 הודלף לציבור כי חברת היח״צ ״לינקולן גרופ״ סייעה לפנטגון לשתול ידיעות חדשותיות בעיתונים בעיראק – אשר הוצגו לעתים כחדשות מהימנות ולא מוטות. הדלפה שהובילה לחקירה במשרד ההגנה האמריקני.

הצוות שתל פיסות קוד לתוך התקליטורים, שסיפקו רשימה של כתובות IP (כתובות אינטרנט) של המחשבים שבהם נוגנו התקליטורים

היה גם סוג שלישי של סרטונים שיצרה ״בל פוטינגר״, הסוג הרגיש ביותר – סרטוני תעמולה מזויפים של אל-קאעידה. וולס סיפר לנו כיצד סרטוני הווידיאו הופקו, וכיצד הוא קיבל הנחיות מדויקות: ״להפיק סרט וידיאו בסגנון כזה וכזה, ולעשות שימוש בקטעי-סרטים שצולמו על ידי אל-קאעידה״, נאמר לו. ״הסרטים צריכים להיות באורך 10 דקות, בפורמט קובץ מסוים, ובקידוד מסוים״. הסרטונים הועלו על גבי תקליטורים.

חיילים אמריקנים לקחו איתם את התקליטורים לסיורים והניחו אותם במקומות שפשטו עליהם. ״אם הם פשטו על בית ובלגנו אותו כשחיפשו שם דברים, הם פשוט זרקו שם תקליטור״, אמר וולס.

התקליטורים נוצרו לצפייה בנגן ״ריל פלייר״ (Real Player), נגן מדיה חינמי פופולרי שעובד באמצעות חיבור לאינטרנט. וולס סיפר כיצד הצוות שלו שתל פיסות קוד לתוך התקליטורים, שהובילו לחשבון ב״גוגל אנליטיקס״, וסיפקו רשימה של כתובות IP (כתובות אינטרנט) של המחשבים שבהם נוגנו התקליטורים.

למעט מאוד אנשים הייתה גישה לחשבון ב״גוגל אנליטיקס״ העוקב אחר הכתובות. לוולס הייתה גישה, גם לחבר בכיר בהנהלת ״בל פוטינגר״ הייתה, ולאחד מבכירי הצבא האמריקני.

וולס הסביר את ערכם המודיעיני: ״אם אנשים צופים בזה במרכז בגדד… אתה יודע ששם זה להיט. אבל אם, נניח כעבור 48 שעות או שבוע, הסרטון צץ לפתע במקום אחר בעולם, זה כבר יותר מעניין, וזה בדיוק מה שהם מחפשים, כי זה נותן לך עקבות״.

התקליטורים הופיעו במקומות מעניינים, נזכר וולס, כולל באיראן, בסוריה ואפילו באמריקה. ״בכל יום הדפסתי את פלט המעקב, ואם משהו מעניין היה צץ, הייתי מוסר את זה למנהלים שלי, ומשם הם כבר טיפלו בזה״, אמר.

לדברי וולס, גנרל דייוויד פטראוס (ראש הסי-איי-אי לשעבר) אישר את החומרים | תמונה:Cate Gillon/Getty Images

הפנטגון אישר כי ״בל פוטינגר״ פעלה עבורו בעיראק, בכפוף ל״כוח המשימה לפעולות מידע״ (Information Operations Task Force), והפיקה חומרים שחלקם סופקו בגלוי לכוחות הקואליציה, וחלקם לא. אך התעקש שכל החומרים שהופצו על ידי כוח המשימה הזה היו ״נאמנים למציאות״.

בל פוטינגר עבדה לא רק עבור כוח המשימה הזה. וולס סיפר כי חלק מעבודת היח״צ נעשתה בכפוף ל״כוח משימה פסיכולוגי משותף״ (Joint Psychological Operations Task Force), דבר שאישר גם בכיר במשרד ההגנה האמריקני שנמנע מלהגיב באריכות על פעולות כוח המשימה הזה, ורק אמר: ״איננו נוהגים לדון בשיטות איסוף מודיעין של מבצעים בעבר ובהווה״.

לדברי וולס, התוצרים שהפיקו בחברה אושרו על ידי מפקד הכוח הרב-לאומי בעיראק. ״שני קולונלים צפו בחומרים שהפקנו, הם אישרו אותם, ואז החומרים הועברו לגנרל פטראוס״, אמר. דייוויד פטראוס שימש כמפקד כוחות הקואליציה בעיראק. הוא התמנה לראש הסי-איי-אי בספטמבר 2011, אולם כעבור שנה התפטר על רקע רומן מחוץ לנישואין עם עיתונאית, אליה העביר חומרים מסווגים.

וולס מספר שחלק מהפרויקטים הועברו אפילו לדרגים גבוהים יותר בשרשרת הפיקוד. ״אם [פטראוס] לא יכול היה לאשר את זה, זה היה מגיע עד לבית הלבן, היו מאשרים את זה שם, ואז היו מעבירים את התשובה בחזרה למטה״.

כעס באמריקה

זכייתה של ״בל פוטינגר״ הבריטית בחוזה גדול כל כך יצרה תרעומת בקרב חברות יח״צ אמריקניות שהתחרו על עבודה בעיראק, לדברי עובד לשעבר באחת המתחרות של ״בל פוטינגר״.

״איש לא הצליח להבין כיצד חברה בריטית הצליחה להשיג חוזה של מיליוני דולרים עם ארה״ב, כאשר היו חברות לא פחות טובות בארה״ב שיכלו לבצע את אותה עבודה״, אומר אנדריו גארפילד, עובד לשעבר ב״לינקולן גרופ״, המכהן כיום כחבר בכיר במכון (האמריקני) לחקר מדיניות חוץ. ״החברות האמריקניות כעסו״.

איאן טוניקליף, קצין בריטי לשעבר, עמד בראש פאנל של שלושה חברים בממשלת המעבר של עיראק (שהוקמה לאחר הפלישה). הפאנל בחר ב״בל פוטינגר״ ב-2004 כזו שתקדם את הבחירות הדמוקרטיות בעיראק.

לדברי טוניקליף, החוזה, שעמד על סכום של 5.8 מיליון דולר, נחתם לאחר שממשלת המעבר הבינה כי מאמציה מבית להעלות את מודעות הציבור לבחירות דמוקרטיות בעיראק לא השיגו את יעדם. ״ניהלנו מכרז מהיר יחסית, אם כי תחרותי, לאיתור חברות יחסי ציבור״, נזכר טוניקליף.

אישה עיראקית חולפת על פני לוח מודעות עם הכיתוב "סיורים ושיירות צבאיות הם למען ביטחונך", בבגדד, אוגוסט 2006 | תמונה: Karim Sahib/AFP/Getty Images

טוניקליף אמר כי ״בל פוטינגר״ הייתה אחת מבין שלוש חברות שנענו למכרז, וכי ההצעה שלה פשוט הייתה הטובה ביותר בהשוואה לשאר המתחרות.

אבל לא רק ״בל פוטינגר״ קיבלה כסף מהפנטגון. הלשכה לעיתונות חוקרת גילתה כי בין 2006 ל-2008 יותר מ-40 חברות קיבלו תשלום עבור מתן שירותים שונים, כגון הפקת תשדירי טלוויזיה ורדיו, הפקת סרטוני וידיאו, שלטי חוצות, פרסום וסקרי דעת קהל. אלו כללו חברות אמריקניות כגון ״לינקולן גרופ״, ״לאוני תעשיות״ ו-SOS אינטרנשיונל, כמו גם חברות היושבות בעיראק כגון ״Cradle of New Civilization Media״, Babylon Media ו-Iraqi Dream.

אולם הסכומים הגבוהים ביותר הועברו ל״בל פוטינגר״.

לדברי גלן סגל, שעבד בצוות משימה מיוחד בתחום התקשורת האסטרטגית בעיראק ב-2006, נעשה שימוש בקבלנים משום שלצבא חסרה המומחיות הנדרשת, ומשום שפעל בתחום ״אפור״ מבחינה משפטית.

כיסוי פניו של סדאם חוסיין בדגל ארה"ב לא הועיל למוניטין של ארה"ב. חברות יח"צ נשכרו במטרה למצוא דרכים מתוחכמות יותר להעביר מסרים לציבור בעיראק | תמונה: Ramzi Haidar/AFP/Getty Images

במאמר שפרסם ב-2011, מציין סגל כי החוק האמריקני אסר על הממשל להפעיל תעמולה כלפי תושבי ארה״ב. וכיוון שבאופן תיאורטי, בעידן הגלובלי, תושבי ארה״ב היו יכולים לצפות בתשדירים שהופקו בעיראק, ״הצבא נקט משנה זהירות בכך שלא ביצע בעצמו את כל ה… פעילויות״, כתב סגל.

סגל טוען כי פעולות הפצת מידע בכלי התקשורת, מהסוג שצוינו כאן, הצליחו להשפיע על המצב בעיראק. לא כולם מסכימים איתו. מחקר שנערך ב-2015 על ידי תאגיד ראנד, צוות חשיבה צבאי, הגיע למסקנה כי ״הניסיונות להעריך האם המאמצים ליידע, להשפיע ולשכנע הצליחו, הוכחו כמאתגרים בקרב הממשל ומשרד ההגנה״.

ב-2011 הופסקה מעורבותה של ״בל פוטינגר״ בשליחות ממשלת ארה״ב, כאשר חיילי הצבא האמריקני נסוגו מעיראק. ב-2012 החברה החליפה בעלים, ולמבנה הארגוני הנוכחי שלה אין כל קשר עם היחידה שפעלה בעיראק ושנסגרה ב-2011. מובן שאנשי המפתח שעבדו באותה יחידה מכחישים כל קשר לנושא.

וולס עזב את עיראק פחות משנתיים לאחר שנחת שם. הוא חווה לחץ רב לאחר שנאלץ לצפות בסרטי וידיאו קשים המתארים את זוועות המלחמה, יום אחר יום.

כיום הוא חש אמביוולנטיות ביחס לתקופה שבה ייצר חומרי תעמולה עבור צבא ארה״ב. המטרה של ״בל פוטינגר״ בעיראק הייתה להדגיש את האלימות חסרת הטעם של אל-קאעידה – פרסום שבאותה תקופה, כך חשב, בוודאי יכול היה להשיג השפעה חיובית כלשהי. ״אולם אז, באיזשהו מקום במצפון שלי, תהיתי האם זה באמת הדבר הנכון לעשות״, הוסיף.

בל סיפר כי הוא חש ״גאה״ בעבודה שעשתה ״בל פוטינגר״ בעיראק. ״עזרנו במידה רבה לפתור את המצב״, אמר. ״אמנם לא מספיק, לא עצרנו את הבלגן שצמח שם, אבל זה היה חלק ממערך התעמולה של ארה״ב״.

באשר לשאלה האם החומרים השיגו בסופו של דבר את יעדם, אומר וולס, כי לעולם לא נדע באמת. ״כלומר, אם תתבונן במצב הנוכחי בעיראק, לא נראה שזה באמת עבד. אבל באותו זמן, מי יודע, גם אם זה הציל חיים של אדם אחד, זה [היה] הדבר הנכון לעשות״.

*התחקיר פורסם באתר הלשכה לעיתונות חוקרת, בשיתוף עם ה״סאנדיי טיימס״, והוא חלק מסדרת תחקירים שפורסמו על ידי ״הלשכה לעיתונות חוקרת״ בנושא קבלנים צבאיים בעולם.

איור: Fotolia

פרופ' רוברט פרנק מחשיב את עצמו כאדם בר מזל, בעיקר משום שהצליח להערים על המוות. בבוקר צונן אחד, כששיחק טניס עם חברו תום גילוביץ' בעיר איתקה שבמדינת ניו יורק, הוא חש לפתע ברע והתמוטט על המגרש. גילוביץ' צעק למישהו להזעיק אמבולנס, והחל לחבוט על חזהו של פרנק, כמו שראה שעושים בסרטים. אבל פרנק כבר היה במצב קשה. הוא חווה דום לב מהסוג הגרוע ביותר שהורג 90 אחוז מהאנשים, ולא נותר לו סיכוי רב.

אבל אז, כעבור שבועיים, הוא חזר לשחק טניס.

פרופ' רוברט פרנק | תמונה: Inbox

איך? ממש לפני שהתמוטט, שני אמבולנסים הוזעקו במקרה כדי לטפל בתאונות שהתרחשו בסמוך למגרש הטניס. אחת התאונות התבררה כקלה בלבד, מה שאיפשר לאחד האמבולנסים להגיע תוך דקות ספורות למגרש הטניס, לבצע בפרנק החייאה ולהבהיל אותו לבית החולים. ברור שלולא האמבולנס שהיה במקרה בסביבה, פרנק היה מת.

בראיון לאפוק טיימס הוא אומר שהעובדה שהיה לו מזל לא הופכת אותו למומחה למזל, אבל היא גרמה לו להתעניין במזל ובמקריות, לחקור אותם לעומק במסגרת עבודתו כפרופ' לכלכלה באוניברסיטת קורנל, ולפרסם על כך ספר Success and Luck, 2016)).

מצליחנים רבים שבנו את עצמם מהתחתית חוששים שאם הם יודו שבנוסף לכישורים ולעבודה הקשה היה להם גם מזל, זה יפחית מערך ההישגים שלהם

בספרו טוען פרנק שמקריות ומזל משחקים בחיים תפקיד חשוב הרבה יותר ממה שרוב האנשים קולטים. ״במיוחד מצליחנים רבים שבנו את עצמם מהתחתית, מתנגדים לרעיון של מקריות ומזל״, הוא אומר לי. ״הם לא מוכנים להודות שמעבר לעבודה הקשה ולכישורים שעזרו להם להגיע לפסגה, הם גם היו בני מזל בדרכים שונות, שלעתים קרובות לא קל לשים אליהן לב או לזכור אותן״.

למה הם מתנגדים?


״כי הם מאמינים שההישגים שלהם הם תוצאה של הכישורים שיש להם, ושל העבודה הקשה שהם השקיעו לאורך שנים. אם הם יודו במזל או במקריות, לתחושתם זה יפחית מערך ההישגים שלהם״.

המנכ״ל הטוב בעולם

כולם אוהבים ״סיפורי גבורה״ של מנהלים שהובילו חברות להצלחה מסחררת בזכות כישורים ויכולות יוצאות דופן. אבל במציאות, טוען פרופ' פרנק, זה פשוט לא עובד כך. ל״מזל״, לצד גורמים חיצוניים נוספים, יש תפקיד מרכזי הרבה יותר מכפי שחשבו.

לארס סורנסן " תמונה: GUILLAUME-SOUVANT_AFP_Getty-Images

לארס סורנסן (Sorensen) למשל הוא מנכ״ל של אחת מחברות התרופות המצליחות בעולם, נובו נורדיסק, שמושבה בקופנהגן. החברה עשתה פריצת דרך בטיפול בסוכרת כשהתחילה לייצר אינסולין ב-1920.

כמעט 100 שנה עברו מאז, והביקוש לטיפול בסוכרת צמח לממדי ענק: כ-400 מיליון איש סובלים מהמחלה, ונובו נורדיסק שולטת כמעט על מחצית משוק מוצרי האינסולין.

 סורנסן, שהוביל את החברה להצלחה במשך 33 שנה, דורג כמנכ״ל המצליח ביותר בעולם ב-2015, לפי מגזין הניהול ״הארווארד ביזנס רוויו״ (HBR). מה הקנה לו את הדירוג הגבוה? אם תשאלו מנכ״לים של חברות מצליחות, הם ידברו בדרך כלל על עבודה קשה, אסטרטגיות ניהול מוצלחות וכישורים אישיים. אבל כשסורנסן נשאל על כך הוא סיפק תשובה שונה ומפתיעה. לאחר פרסום תוצאות הדירוג, הוא אמר שהוא זוקף את עיקר הצלחתו לגורם אחד: מזל.

עד כמה שזה נשמע מפתיע, כמה מחקרים מהשנים האחרונות תומכים בטענתו של סורנסן. אפילו מנהלים ומצליחנים מתחומים אחרים מוכנים לפעמים להודות שהגיעו להצלחתם לא בגלל אישיות או כישורים מיוחדים, אלא בגלל מקריות או מזל.

פרופ' מרקוס פיטזה (Fitza) מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת טקסס A&M החל להתעניין אף הוא במקריות ובמזל בעסקים. בעוד שמחקרים רבים שנעשו עד היום הדגישו את אישיותו וכישוריו של המנכ״ל, מה שמכונה בעגה המקצועית ״אפקט המנכ״ל״, וייחסו להם 22-2 אחוז מביצועי החברה, פיטזה הפנה את הזרקור למקום אחר. לאירועים שמחוץ לשליטתו של המנכ״ל, כלומר, לאירועים מקריים.

אל פצ'ינו | Cindy-Ord_Getty-Images

סיפור המזל: כאשר הבמאי פרנסיס קופולה חיפש שחקן לתפקיד מייקל קורליאונה ב״הסנדק״, פצ'ינו שיחק בשני סרטים לא נחשבים. מפיקי הסרט בכלל רצו את רוברט רדפורד או את וורן בייטי, אבל שניהם דחו את ההצעה. קופולה התעקש על שחקן לא ידוע עם מראה סיצילאני. המפיקים חששו, בעיקר משום שקופולה היה עדיין צעיר מדי, ורק לאחר שאיים לעזוב הם התרצו, ואל פצ'ינו זכה למקפצה אדירה בקריירה שלו.

במחקרו, פיטזה מרחיק לכת וטוען שאפילו 22-2 האחוזים שייחסו במחקרים קודמים לכישורי ניהול, יכולים אף הם להיות תוצאה של מקריות או מזל (Strategic Management Journal, 2014).

טענתו מתבססת על ביצועי 1,500 החברות הגדולות בארה״ב, בין השנים 2012-1993. פיטזה שיער שבתקופות שבהן מנכ״לים כיהנו בתפקידם שנים ארוכות, לבטח היו מקרים שאפשר לפרש כמזל טוב או כמזל רע, מקרים שאיזנו זה את זה ולכן השפיעו פחות על ביצועי החברה. למשל, שערורייה אצל מתחרה עיקרי (כמו זו שהייתה בפולקסוואגן למשל) יכולה לעזור לחברה, ואילו תאונה המתרחשת אצל ספק עלולה לגרום להאטה בייצור.

אפשר לייחס בביטחון רק ארבעה עד חמישה אחוזים מביצועי החברה לכישורי המנכ״ל

אבל כיום, כאשר תקופת הכהונה של מנכ״לים קצרה הרבה יותר, ארבע שנים בממוצע, אין מספיק זמן לאיזון בין מקריות טובה או רעה, ולכן מייחסים בטעות הצלחות או כישלונות לאישיותו ולכישוריו של המנכ״ל.

למשל, כל מנכ״ל צריך לבחור אסטרטגיה מסוימת שתלווה את החברה לאורך תקופת כהונתו, אחת מבין הרבה אסטרטגיות אפשריות שחלקן עשויות להוביל להצלחה ואחרות לכישלון. אבל אף אחד לא יודע מראש מה יוביל למה. זה קצת דומה להטלת קובייה – כאשר ימדדו את מידת הצלחתו של המנכ״ל, זו תהיה למעשה מדידה של מזל.

בריאן קרנסטון | תמונה: Jamie-McCarthy_Getty-Images

סיפור המזל: התפקיד הראשי ב״שובר השורות״ הוצע לקרנסטון כאשר היה בן 60, אחרי עשורים שבהם היה שחקן מכובד אבל לא כוכב. ״שובר השורות״ הפכה אותו לכוכב אמיתי. אבל המפיקים היו מוכנים להציע לו את התפקיד רק אחרי ששחקנים מפורסמים יותר, ג'ון קיוזאק ומת'יו ברודריק, סירבו לקבל אותו. ״יכול להיות לך כישרון, נחישות וסבלנות, אבל בלי מזל, לא תהיה לך קריירה מצליחה״, אמר קרנסטון.

פיטזה מראה במחקרו שמכיוון שיש מעט מאוד נתונים על מנכ״לים של חברות מסביב לעולם, כל מיני אירועים מקריים יכולים ליצור אצלנו את האשליה שהצלחתם או כישלונם נגרמה בגלל כישורים טובים או רעים. מסקנתו של פיטזה היא שניתן לייחס רק 5-4 אחוזים מביצועי החברה לכישורי המנכ״ל.

מובן שלא כולם שלמים עם מסקנותיו של פיטזה. אולי בכל זאת לכישורים אישיים יש השפעה גדולה על מידת הצלחתם של מנכ״לים?

מחקר שבדק זאת השתמש בנתונים מצבא שוודיה. בשוודיה הונהג שירות חובה בצבא בשנים 1996-1970. מיון המתגייסים נעשה באמצעות ראיונות ומבחני משכל שכללו חשיבה אינדוקטיבית, הבנה מילולית, התמצאות מרחבית והבנה טכנית, קצת בדומה למה שעושים עד היום בצה״ל.

שלושה חוקרים מהאוניברסיטאות הארווארד, ניו סאות' ווילס ובית הספר למנהל עסקים BI בנורווגיה, אספו את הנתונים ובדקו מי מהמתגייסים הפך ברבות הימים למנכ״ל של חברה גדולה בשוודיה, ומי לא.

אירועים מקריים יכולים ליצור את האשליה שהצלחה או כישלון נגרמים בגלל כישורים טובים או רעים. למעשה ניתן לייחס רק 5-4 אחוזים מביצועי החברה לכישורי המנכ"ל

מתברר שמתגייסים שהפכו למנכ״לים של חברות גדולות הצליחו טוב יותר במבחנים מאשר מנכ״לים של חברות קטנות או משפחתיות, אבל הם לא הצליחו הרבה יותר טוב מאשר מתגייסים שהפכו לרופאים, למהנדסים או לעורכי דין מצליחים. ״מנכ״לים הם אכן חבורה של מוכשרים, אבל לא יותר מאשר בעלי מקצוע אחרים, או לצורך העניין, מאשר המנהלים הכפופים להם״.

המזל גם לא תמיד משחק לטובת המנכ״לים, כפי שמצא החוקר דירק ג'נטר מאוניברסיטת סטנפורד ביחד עם עמיתים מאוניברסיטאות אחרות (2014): כאשר הם בדקו חילופים של 3,000 מנכ״לים בין השנים 2009-1993, הם מצאו שמנכ״לים פוטרו לעתים קרובות בגלל גורמים שלא בשליטתם, למשל מיתון כלכלי או תקופות שפל של תעשייה מסוימת, גורמים שאינם קשורים לכישורי הניהול שלהם.

פרופ' פרנק ערך בעצמו סימולציה מעניינת, מעין טורניר שבו ניסה לבדוק את גורם המזל. בטורניר שלו כל משתתף קיבל באופן אקראי ניקוד המייצג את יכולותיו האישיות. כך האנשים המוכשרים ביותר תמיד ניצחו בטורניר.

אבל בשלב מסוים פרופ' פרנק הצמיד לכל משתתף, באופן אקראי, גם ניקוד המייצג את המזל שיש לו, וקבע שהניקוד הזה מהווה רק 2 אחוזים מהתוצאה הסופית, בהשוואה לניקוד ה״כישורים״ המהווה 98 אחוז מההצלחה.

פרנק ראה שתפקידו הקטן של המזל הספיק כדי לשנות לגמרי את התוצאה: בטורניר עם 1,000 משתתפים, האיש עם הכישורים הטובים ביותר ניצח רק ב-22 אחוז מהפעמים. ובטורניר עם 100 אלף משתתפים, הוא ניצח רק ב-6 אחוזים מהפעמים. כלומר, ככל שהתחרות גדולה יותר, כך משקלם של הכישורים יורד.

גורל או קארמה

אחת הטעויות הפסיכולוגיות שאנחנו עושים, מסביר פרופ' פרנק, קשורה במה שנקרא ״חוכמה שלאחר מעשה״ (בעגה המקצועית מכנים אותה ״הערכה בדיעבד״). למשל, לאחר שמתבררות תוצאות הבחירות, מישהו שמרוצה מהתוצאות עשוי לומר ״ידעתי כל הזמן שאלו יהיו התוצאות״, אף על פי שבזמן אמת, אי אפשר בכלל היה לדעת שכך זה יהיה.

מייקל לואיס | תמונה: Kevin-Winter_Getty-Images

מצליחן שהכיר בטעות הזאת, והיה מוכן להודות במזלו הטוב, הוא הכלכלן והסופר הידוע מייקל לואיס, שכתב רבי מכר כמו ״מכונת הכסף״, ״מאניבול״ ו״פוקר שקרנים״ – ספר שנכתב כשעבד כברוקר בסוף שנות ה-80, ומתאר את תאוות הבצע האינסופית והדורסנות של וולסטריט.

לואיס תיאר את השתלשלות האירועים המקרית לחלוטין שמיקמה אותו בעמדה טובה בוולסטריט, בנאום שנשא בפני בוגרי פרינסטון ב-2012. ״יום אחד הוזמנתי לארוחת ערב והושיבו אותי ליד אשתו של אחד מכרישי וולסטריט, האחים סלומון, שבאותו זמן לא ידעתי עליהם שום דבר.

״אותה גברת שכנעה את בעלה לתת לי עבודה אצלם, וכאשר הגעתי, נתנו לי באופן שרירותי לגמרי תפקיד של ברוקר, שמתוכו יכולתי לצפות באופן הטוב ביותר בשיגעון המשתולל בוולסטריט.

״לאחר שפרסמתי את הספר, אנשים התחילו פתאום לומר לי שנולדתי סופר, כי תיארתי טוב כל כך את מה שקורה בוולסטריט. אבל זה שטויות, פשוט היה לי המון מזל. מה היה הסיכוי שיושיבו אותי ליד הגברת הזאת? מה היה הסיכוי לקבל משרה בחברה מצליחה ביותר בוולסטריט שמשם יכולתי לכתוב את הסיפור של אותה תקופה?

״המקרה שלי מראה איך נוטים תמיד לספק הסבר רציונלי להצלחה. אנשים באמת לא אוהבים לשמוע שהצלחה היא תוצאה של מזל. במיוחד מצליחנים, מרגישים שההצלחה שלהם הייתה בלתי נמנעת״.

אתה יכול להיות המנכ"ל הטוב ביותר בעולם, אבל יכול להיות שקיבלת ירושה גרועה. או להיפך, מי שלפניך בנה חברה מצליחה, אתה ירשת אותה ממנו והפכת לגיבור

״רוב המצליחנים שמשחזרים את סיפורי הצלחתם״, אומר פרופ' פרנק, ״זוכרים כמה קשה הם עבדו וכמה הם מוכשרים. הם זוכרים שהשקיעו מאמצים רבים, כל יום, ופתרו בעיות מסובכות לאורך שנים רבות. אבל הם יתקשו לזכור שפעם אחת, לפני שנים רבות, התמזל מזלם כאשר קיבלו קידום על חשבון מישהו שוויתר עליו בגלל בעיות במשפחה, והקידום הזה שינה לגמרי את מסלול הקריירה שלהם. או שהיה להם מזל שהוריהם היגרו והם נולדו בעולם המערבי ולא למשל בדרום סודן, ששם לא משנה כמה אתה מוכשר או עובד קשה, אין סיכוי שתצליח בצורה משמעותית״.

איך אנשי עסקים מצליחים מגיבים לתיאוריה שלך?


״כשאני אומר להם שהיה להם מזל, הם מתנגדים. אבל אם אני מעודד אותם לשחזר את סיפור ההצלחה שלהם ושואל אותם האם היו להם מקרים של מזל בדרך לפסגה, הם הרבה פעמים ייזכרו במקרים כאלה, ואפילו ישמחו להיזכר בהם וגם יהיו אסירי תודה על המזל שהיה להם״.

תן לי דוגמה לאיש עסקים כזה. 


ביל גייטס | תמונה: Ramin-Talaie_Getty-Images

״ביל גייטס הוא איש כזה. לגייטס היה המזל ללמוד בשנות ה-60 באחד מבתי הספר התיכונים הפרטיים היחידים במדינה שאפשרו לתלמידים כניסה בלתי מוגבלת למעבדות מחשבים, הרצה של תוכנות נסיוניות, וקבלת משוב מיידי.

״כששאלו אותו מאוחר יותר לכמה בני נוער בסביבה שלו היה רקע דומה במחשבים, עוד לפני שהגיעו לקולג', הוא אמר: 'אני אהיה מופתע מאוד אם היו 50 כאלה בכל העולם. זכיתי להיחשף לפיתוח תוכנות בגיל צעיר, אני חושב שיותר מכל אחד אחר באותו זמן, והכול בגלל אוסף לא יאומן של מקרי מזל'״.

מה זה בעצם מזל? זה דומה לדעתך לגורל?


״זה לא נושא שאני בכלל נותן עליו את דעתי. בין אם אנחנו מכנים את זה מזל, או גורל או קארמה, זה לא משנה מבחינת הנושא שאנחנו דנים בו״.

למה חשוב לדעת שלמזל יש משקל בהצלחה?


״חשוב מאוד לדעת את זה, כי אם מצליחנים שבנו את עצמם יהיו מודעים לכך שבנוסף לכישורים ולמאמצים העצומים שהם השקיעו, היה להם גם מזל, זה יהפוך אותם לקצת יותר צנועים.

״יותר מכך, הם יהיו יותר אסירי תודה, יכירו ויוקירו את התנאים שעזרו להם להצליח, ואולי יהיו מוכנים לתרום יותר לציבור. למשל, לפיתוח תשתיות לפרויקטים ציבוריים כדי לשמר ולפתח את התנאים שסייעו להם עצמם לצמוח, כמו חינוך, בריאות, ביטחון ציבורי וממשל תקין, כך שגם הדור הבא יוכל ליהנות מהסביבה המיטיבה הזאת״.

התשובה האחרונה של פרנק מחזירה אותנו לסורנסן, מנכ״ל חברת התרופות נובו נורדיסק שנבחר למנכ״ל המצליח ביותר לשנת 2015. בתשובה לשאלה, איזה שיעור הוא למד מהצלחתו, הוא אמר: ״אני לא אוהב את הרעיון של 'המנכ״ל המצליח ביותר בעולם. זוהי זווית ראייה אמריקנית: להאדיר אינדיבידואלים. הייתי אומר שאני מוביל צוות שבמשותף יוצר את אחת החברות הטובות ביותר בעולם. וזה שונה מאוד, במיוחד בחברה שקיימת זמן רב. אתה יורש את המצב ממי שקדם לך. אתה יכול להיות המנכ״ל הטוב ביותר בעולם, אבל יכול להיות שקיבלת ירושה גרועה. או להיפך, מי שלפניך בנה חברה מצליחה, אתה ירשת אותה ממנו והפכת לגיבור״.

איור: ליזה וורונין

1כשמדברים על צמיחה של משק צריך להבחין בין צמיחה מבנית לצמיחה מחזורית. צמיחה מבנית היא צמיחה הנובעת משיפור בפריון של כוח העבודה במדינה. צמיחה מחזורית היא צמיחה של משק הנמצא באבטלה כתוצאה מכך שאנשים חוזרים למעגל העבודה.

אחת הטעויות הגדולות שעושים כלכלנים כשבוחנים מצב מחזורי של כלכלה היא להתמקד בשאלה ״כמה?״ ולא בשאלה ״למה?״. מעניין אותם כמה המשק צומח וכמה מקומות עבודה נוספו, ולא השאלה למה הוא צומח ולמה נוצרו מקומות העבודה.

כלכלנים מצאו ששוק העבודה הישראלי מגלה עוצמה רבה. אלו ששואלים למה הנתונים חזקים כל כך, הם קצת פחות אופטימיים

ההבדל הקטן הזה יכול לשנות לחלוטין את התפיסה לגבי מצבו של משק מסוים. כך לדעתי קורה בשנים האחרונות במשק הישראלי. הסתכלות על ״כמה״ מראה תמונה חיובית מאוד של משק צומח עם תעסוקה מלאה וגירעון ממשלתי נמוך. הסתכלות על ״למה״ מראה תמונה מדאיגה של צמיחה מלאכותית המבוססת בעיקר על בועת נדל״ן ומשכנתאות.

2 עיקר הצמיחה בישראל מאז המשבר של 2008 בארה״ב היא בזכות בועת הנדל״ן שהתפתחה כאן. בעקבות המשבר ירדה הריבית בעולם לשפל חסר תקדים, ובעקבות כך גם בנק ישראל נאלץ להוריד את הריבית בחדות.

הריבית הנמוכה הביאה לגידול חד באשראי שניתן על ידי הבנקים, שזה הדלק של כל בועה. במקרה של בועת נדל״ן, הגידול הוא במשכנתאות שניתנות לציבור.

כל עוד האשראי (המשכנתאות) ממשיך לגדול, הציבור ממשיך לרכוש דירות, מחירי הדיור ממשיכים לעלות והנתונים הכלכליים מצוינים. כך היה בארה״ב, כשכמות המשכנתאות שניתנו גדלה כל הזמן והגיעה לשיא ב-2006; וכך היה גם בספרד ובאירלנד שנחשבו ל״נס כלכלי״ כל עוד האשראי המשיך לגדול עד 2009.

הבעיה היא שבשלב מסוים האשראי שניתן לא יכול להמשיך לגדול ואז כדור השלג מתחיל להתגלגל לצד השני – המחירים מפסיקים לעלות, דבר המוביל לשינוי בפסיכולוגיה של הציבור, שמובילה להאטה נוספת בשוק הנדל״ן ולפגיעה נוספת בפסיכולוגיה. התהליך מוביל בסופו של דבר לגידול בהפסדי האשראי של הבנקים, שהופכים להיות זהירים יותר במתן אשראי, דבר שפוגע עוד בשוק וכך הלאה.

קשה מאוד להעריך מתי האשראי מפסיק לגדול. זה תלוי הן בריבית והן בפסיכולוגיה של הלווים והמלווים. אבל עושה רושם שנוצרו התנאים הכלכליים לכך.

3 האם נוצרו התנאים להפסקת גידול המשכנתאות בישראל? לדעתי יש שלושה נתונים שעשויים להראות שהתשובה לכך היא חיובית.

הראשון הוא מלאי הדירות. למרות הדיבורים הרבים על מחסור בדירות, מלאי הדירות למכירה ממשיך לגדול והוא יותר מהוכפל בחמש השנים האחרונות, על פי נתונים שפרסמה הלמ״ס.

״אין מחסור בדירות״, אמר שר האוצר משה כחלון בראיון למתן חודורוב בחודש יולי. ״היום יש 30 אלף דירות במלאים של הקבלנים שהם עדיין לא מוכרים אותן״. והוסיף: ״המשקיעים הפסיקו לרכוש – את זה רואים מהנתונים. ולפי הנתונים של החודש האחרון – גם הזוגות הצעירים לא רצים לקנות״.

נתון נוסף שכדאי להסתכל עליו הוא הריבית על המשכנתאות שעולה די בחדות בשנה האחרונה, לפי נתוני בנק ישראל, ומייקרת את נטילת המשכנתאות עבור הציבור. זאת תופעה מעניינת במיוחד, מכיוון שבשנה האחרונה ריבית בנק ישראל לא השתנתה והריביות על אג״ח ממשלתי לטווח ארוך דווקא ירדו (בעבר הפער בין ריבית המשכנתה לתשואת האג״ח הממשלתי היה קבוע יחסית. בשנה האחרונה התנתק הקשר ביניהן).

לכן קשה לדעת מה הסיבות לעליית הריבית על המשכנתאות: אולי הבנקים מתקרבים לסף הלימות ההון שלהם (אין להם מספיק הון כדי לתת עוד אשראי), אולי הם מתקשים לגייס מקורות מימון לזמן ארוך ואולי הם סתם החליטו לתמחר מחדש את הסיכון ללקיחת משכנתה.

בכל מקרה, מדובר בהתפתחות חשובה מאוד שמקשה על הציבור לקחת משכנתאות. אחת השאלות המעניינות היא מדוע העלייה החדה בריבית המשכנתה בשנה האחרונה לא השפיעה עדיין על מחירי הדירות.

לפי נתוני הלמ״ס, מחיר עסקה ממוצעת לרכישת דירה כמעט ולא השתנה בשנה האחרונה, לכן ככל הנראה הציבור, שכושר הקניה שלו נפגע, מעדיף לקנות דירות קטנות יותר ולשלם עליהן יותר.

הנתון השלישי הוא תכנית מחיר למשתכן של כחלון, המקנה לזוגות צעירים את האפשרות לקנות דירה במחיר זול משמעותית ממחיר השוק. חשוב להבין כי שינוי בשווקים בכלכלה מתחיל בדרך כלל בשוליים. מספיק שינוי קטן בשוליים כדי לגרום לשינוי משמעותי כמעט בכל שוק. כלומר, מספיק שחלק מהזוגות הצעירים ייצאו מהשוק כדי לשנות לחלוטין את שיווי המשקל בו.

לדעתי הדבר היחיד שמונע מהבועה להתפוצץ הוא הפסיכולוגיה של הציבור, שבאופן טבעי חיובית מאוד כלפי השוק הזה אחרי כל כך הרבה שנים חזקות. אבל בסופו של דבר חוקי הכלכלה חזקים יותר מהפסיכולוגיה של הציבור וברגע שהיא תשתנה סביר להניח שהדברים יתחילו להתדרדר במהירות.

4 ולמרות זאת, עולה לא פעם הטענה שמה שקרה בארה״ב בשנות הבועה לא יקרה בישראל, מכיוון שהבנקים בישראל הרבה יותר שמרנים מהבנקים בארה״ב. הטענה הזאת אכן נכונה לדעתי, והבנקים הישראלים אכן זהירים הרבה יותר ממה שהיו הבנקים האמריקנים בשנות הבועה. ולמרות זאת, הם חוזרים על הטעות העיקרית של הבנקים האמריקנים.

הבנקים האמריקנים הלוו כספים ללקוחות עם דירוג אשראי נמוך ונתנו הלוואות במינוף גבוה. אבל לא זאת הייתה הטעות העיקרית שלהם, שמיד אגיע אליה. הבנקים האמריקנים הבינו שמדובר בהלוואות מסוכנות ונקטו צעדי זהירות – הם בדקו מה היה שיעור ההפסדים אצל לקוחות בדירוג נמוך בעבר (כ-3 אחוזים) ולקחו תוספת סיכון בהתאם. בהלוואות במינוף גבוה הם ביקשו מהלקוחות לעשות ביטוח משכנתה בחברת ביטוח חיצונית.

וכאן הייתה הטעות שלהם – הם לא הבינו שהתנאים בשוק הנדל״ן היו חריגים: אף פעם לא ניתן כל כך הרבה אשראי לדיור ואף פעם מחירי הבתים לא היו כה גבוהים ביחס להכנסה. עקב כך, אי אפשר היה להסתמך על נתוני העבר.

כשהגיע המשבר התברר שההפסדים אצל לקוחות בדירוג נמוך לא היו 3% כמו בעבר, אלא 30%, ופחות או יותר כל חברות ביטוח המשכנתה פשטו את הרגל.

גם בישראל התמונה היום דומה. אף פעם לא ניתן כל כך הרבה אשראי לדיור (ובטח שלא בריבית משתנה) ואף פעם מחירי הבתים לא היו כל כך גבוהים ביחס להכנסה. ולכן נתוני העבר לא רלוונטיים.

אני חושש מאוד שגם הבנקים הישראליים יופתעו כשיבוא משבר

יש הבדל בין לתת משכנתה ב-70% מינוף כשמחירי הבתים הם 80 משכורות (המקסימום שהם מגיעים בד״כ במדינות מערביות) וכאשר מחירי הבתים הם 140 משכורות כמו בישראל כיום (שלא לדבר על כך שחלק מ״ההון עצמי״ שמביאים הלקוחות מקורו בהלוואות שנלקחו במקום אחר). וכמובן שנתוני עבר לגבי משכנתאות בריבית משתנה פשוט אין. אני חושש מאוד שגם הבנקים הישראליים יופתעו כשיבוא המשבר.

סטנלי פישר, הוריד והשאיר את הריבית ברמה נמוכה מידי | תמונה: Lior Mizrahi/Getty Images


5 בחודש אוגוסט אישרה הממשלה את התקציב לשנתיים הקרובות. כמו בכל פעם שמאשרים את התקציב, מתנהל ויכוח סוער סביב מספר סעיפים שתפסו כותרות. הסעיף החשוב ביותר לדעתי הוא יעד הגרעון בתקציב שהועלה מ-2.5% ל-2.9%.

כדי להחליט האם גירעון של מדינה הוא גבוה או נמוך, חייבים לדעת איפה נמצאת הכלכלה שלה. הכלל הוא פשוט – ככל שהמצב של המדינה טוב יותר, כך הגירעון שלה צריך להיות קטן יותר.

כלומר, במדינה הנמצאת במיתון עם אבטלה גבוהה, נורמלי שיהיה גירעון גבוה. לעומת זאת, במדינה כמו ישראל הנמצאת ב״תעסוקה מלאה״, רצוי שיהיה גרעון נמוך מאוד שרק ילך ויקטן.

הניסיון בעולם מראה שכשמתפוצצת בועת נדל״ן הגירעון עולה בחדות והחוב הממשלתי תופח בקצב מסחרר. גם אירלנד וגם ספרד היו בעודף תקציבי גדול בשיא הבועה, והחוב הממשלתי שלהן היה נמוך מאוד (בסביבות 30% תוצר).

בישראל החוב עומד כיום על כ-65% תוצר. על רקע זה, גירעון מתוכנן של כ-3% נראה גבוה ומסוכן.


6 ולמרות זאת, שוק העבודה הישראלי מגלה עוצמה רבה. בחודש אוגוסט פרסמה הלמ״ס את נתוני התעסוקה לחודש יולי, שהראו כי שיעור האבטלה בגילאי העבודה העיקריים נמצא בשפל של כל הזמנים (כ-4%), וגם שיעור ההשתתפות גבוה מאוד.

עבור כלכלנים שמתמקדים ב״כמה״ מדובר בנתון מעודד בהחלט, שמראה על עוצמת המשק. אבל כלכלנים שמתמקדים בשאלה ״למה״ נתוני התעסוקה חזקים כל כך, קצת פחות אופטימיים.

התשובה לשאלה למה נתוני התעסוקה כה חזקים היא פשוטה: בועת הנדל״ן. הניסיון בעולם מראה ששוק התעסוקה במשקים שיש בהם בועות כלכליות בכלל ובועות נדל״ן בפרט מראה עוצמה גדולה, שנמשכת כל עוד הבועה לא מתפוצצת. כשהיא מתפוצצת, בדרך כלל נרשם זינוק חד בשיעור האבטלה.

יתרה מכך, גם במשקים שאין בהם בועת נדל״ן, נתון האבטלה לא ממש רלוונטי לגבי עוצמת המשק. מדובר בנתון שמפגר אחרי המחזור הכלכלי, כלומר הוא משתנה רק אחרי שקצב צמיחת המשק משתנה, ולכן הוא לא יכול להעיד על חוזק המשק ועל עתידו.

השורה התחתונה היא שמנתוני התעסוקה לא ניתן ללמוד כלום לגבי עתיד המשק. כשהם חזקים בגלל בועה, זה בדרך כלל ההפך מסימן לעוצמה.

7 דבר מעניין נוסף הוא ויכוח שהתעורר לאחרונה בין כלכלנים בשאלה האם על בנק ישראל להתערב בשער השקל או לא. לדעתי זו שאלה לא רלוונטית. ראשית, רכישת הדולרים של בנק ישראל כמעט ולא משפיעה על שער החליפין של השקל. בנק ישראל קונה כמה מיליארדי דולרים בודדים בשנה – מהלך חסר משמעות בשוק שיש בו מסחר של 4 מיליארד דולר בקירוב ביום.

מה שבאמת משפיע על שער החליפין זה תנועות הון לזמן קצר. ומה שמניע בעיקר את התנועות האלה זו הריבית של הבנק המרכזי, וההתחייבות להשאיר אותה נמוכה זמן רב.

הבעיה היא שבנק מרכזי שמוריד ריבית יותר מדי כדי להחליש את המטבע, מנפח בועות נכסים (נשמע מוכר?).

בנוסף, כשמחלישים את המטבע זה הופך את הייצוא לאטרקטיבי יותר, אבל גם מייקר את הייבוא ואת יוקר המחיה. כך בנק מרכזי שמחליש את המטבע יותר מדי הופך את האזרחים שלו לעבדים – יש להם עבודה אבל הם לא גומרים את החודש בגלל יוקר המחייה.

כל זה נכון למשק הנמצא באבטלה. במצב כזה החלשת המטבע יכולה להגדיל את הביקושים לייצוא וכך לגרום לצמיחה וליצירת מקומות עבודה. אבל כשמשק נמצא בתעסוקה מלאה, כפי שקורה כיום בישראל, החלשת המטבע לא יכולה לגרום לצמיחה.

בכלל, צמיחה אמתית לאורך זמן באה רק מדברים אמתיים: עבודה קשה ויצירת התנאים והמערכות הנכונות במשק. משחקים מוניטריים למיניהם לא משפיעים על צמיחה ורמת חיים לאורך זמן. אם הם היו משפיעים, מדינות דרום אמריקה (שיאניות הדפסת הכספים) היו המדינות העשירות בעולם.

ועכשיו לגבי ישראל. מי שהוריד את הריבית לרמה נמוכה ב-2009 והשאיר אותה מאז ברמה נמוכה מדי היה סטנלי פישר. הריבית הנמוכה אכן יצרה צמיחה מהירה מאוד ויצרה הרבה מקומות עבודה. אבל מדובר היה בצמיחה מלאכותית (בועת נדל״ן) תוך העלאת יוקר המחיה.

כיום, כאמור, המשק הישראלי בתעסוקה מלאה, ומשחקים מוניטריים למיניהם הם חסרי משמעות – אין בכוחם לפתור את הבעיות המהותיות של הכלכלה הישראלית.


 8 כמו מדינות רבות בשנים 2007-2003, גם ישראל נהנית בשנים האחרונות מצמיחה מחזורית חזקה המבוססת על בועת נדל״ן. כשהיא תתפוצץ נלמד כולנו שהמרחק בין ״נס כלכלי״ ל״משבר היסטורי״ הוא קצר מאוד.

Man, Interrupted: Why Young Men are Struggling & What We Can Do About It (2016)

פרופ׳ פיליפ זימברדו הוא לא אחר מהפסיכולוג המפורסם שביצע את ״ניסוי הכלא של סטנפורד״ – ניסוי שנוי במחלוקת שבו מתנדבים שיחקו תפקיד של סוהרים ואסירים בסביבה מיוחדת שדימתה בית כלא, בתוך אוניברסיטת סטנפורד. הניסוי שהיה אמור להימשך שבועיים, הופסק לאחר שישה ימים כאשר ״הסוהרים״ התחילו לענות את ״האסירים״ ואף התעללו בהם מינית.

בעקבות הניסוי הזה ומחקרים נוספים שערך לאורך שלושה עשורים, כתב זימברדו את רב המכר ״אפקט לוציפר״ (2007) שבו טען שאין זה נכון שקיימים אנשים טובים או רעים, אלא כוחות סביבתיים הם המביאים אנשים טובים לבצע מעשים רעים.

גם ספרו החדש, ״גברים בהפרעה״, מתמקד במלכודת הגורמים הסביבתיים. הפעם אלו גורמים בעולם המודרני שלדעתו מכשילים נערים וגברים צעירים. אם לאורך הדורות הקודמים המשפחה המורחבת הפכה למשפחה גרעינית של הורים וילדים, שחיה בנפרד מהסבים, הדודים ובני הדודים, הרי שבעשורים האחרונים יותר ויותר משפחות הן חד הוריות, של אמא וילדים.

״בארה״ב 41 אחוז מהמשפחות הן ללא אב, וזה במגמת עלייה״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ניקיטה קולומב, מחברת שותפה לספר. ״בנים עוברים מבתים עם דומיננטיות נשית, לבתי ספר בהם יש דומיננטיות נשית, ובאופן כללי ‘אנרגיה של בנים׳ נתפסת כבעייתית בבית הספר. אומרים להם לשבת בשקט, ואם לא, מאבחנים אותם כסובלים מהפרעות קשב״.

ללא דמויות גבריות שיכוונו וידריכו את הילד כשהוא הופך להיות נער ואחר כך גבר, גם בבית וגם בבית הספר, אומר פרופ׳ זימברדו, ״הם ישרפו את הכפר״, הוא מצטט פתגם אפריקני. במלים פשוטות, מסביר פרופ׳ זימברדו, הם עשויים להצטרף לכנופיות, לקבוצות טרור, להשתמש בסמים ובאלכוהול ולשקוע לבדידות ולריגוש של משחקי וידיאו וסרטי פורנו – דבר שכבר קורה.

לפי זימברדו, הטכנולוגיה שהופכת את משחקי הווידאו וסרטי הפורנו לכל כך זמינים ונגישים, מאפשרת לכל נער וגבר צעיר להיות מלך בעולמו, עולם שהולך ומצטמצם לחדרו בבית ההורים, שם הוא יכול בקלות להשיג שליטה וניצחון. כמו עם צריכת סמים, הריגוש הבלתי פוסק הזה דורש ריגושים הולכים ומתעצמים, עד שהחיים האמיתיים, בעולם הנורמלי, נראים דלים ומשעממים.

נוצר כאן דור של גברים צעירים, ממשיך זימברדו, שהולכים ומתבודדים, מתקשים לפתח יחסים חברתיים, בעיקר עם נשים, לא רוצים להשקיע בפיתוח קריירה, מפחדים מהתחייבות רגשית או מקצועית ומעדיפים את הנוחות של מגורים עם ההורים. מכיוון שעיקר הידע שלהם לגבי קשרים אינטימיים ומעשה האהבה מגיע מסרטי פורנו, הם הופכים למגושמים ובורים לגבי קשרים אמיתיים.

כל מה שצריך זה להביט בנתונים ברוב מדינות ה-OECD, אומר פרופ׳ זימברדו: החל מהצלחה בבית הספר, דרך תעסוקה ועד לאריכות חיים: לבנים יש ציונים נמוכים יותר בכל הפרמטרים בהשוואה לבנות, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. 70 אחוז מבין מקבלי הציונים הנמוכים ביותר בבתי ספר הם בנים; שני שליש מהילדים בחינוך מיוחד הם בנים; ובפעם הראשונה בהיסטוריה של ארה״ב, לבנים יש פחות שנות לימוד מאשר לאבותיהם.

ברור מתוך הנתונים ש״נשים עולות בסולם ההשכלה וגברים מתדרדרים״, אומר פרופ׳ זימברדו. יותר מכך, יותר משליש מהגברים בגילאי 24-17, לא מתאימים לשירות צבאי בגלל משקל יתר; 68 אחוז ממחוסרי הבית בארה״ב הם גברים; פי שלושה גברים מאשר נשים איבדו את משרותיהם במשבר הכלכלי האחרון; והסבירות להתאבדות אצל גברים גבוהה פי ארבע יותר מאשר אצל נשים.

מתוך שלל המחקרים והסטטיסטיקות שזימברדו מצטט, קשה להבין בסופו של דבר מהי לדעתו הביצה ומה התרנגולת. מהם התהליכים החברתיים העמוקים שמפוררים את התא המשפחתי, למה זה משפיע יותר על בנים מאשר על בנות, ולמה בנים נמשכים יותר מבנות למשחקי וידאו ולסרטי פורנו.

לכך אין תשובות מעמיקות בספרו, אבל יש כמה עצות אצבע שאפשר לסגל כדי להחזיר את הבנים והגברים למוטב. למשל, להקים גוף ממשלתי שיתייחס לבעיות המיוחדות של בנים וגברים צעירים, להכניס יותר גברים למערכת החינוך, לשכנע אבות שחיים בנפרד לקחת יותר אחריות בגידול הבנים וללמד כישורי חיים. העצות נשמעות די טריוויאליות, אבל אולי צריך להתייחס אליהן כסוג של ״עזרה ראשונה״.

כך או כך, בסופו של יום אי אפשר להכחיש שהבעיה קיימת, והיא רצינית. את מי זה צריך לעניין? הורים לבנים, הבנים עצמם וגברים צעירים, הורים לבנות שיגדלו לנשים צעירות שמחפשות בני זוג אחראים, עצמאים ומחויבים לקשר אינטימי, אזרחים שירצו לבנות חברה מאוזנת, ובקיצור, את כולנו.

מהו המפתח להצלחה

תשכחו מכך שאיי-קיו וכישרון מולד מנבאים הצלחה בבית הספר ובחיים. מילות הבאז החדשות הן ״נחישות ומטרה נעלה״. בארה״ב כבר התחילו ליישם את זה בבתי ספר.

Grit: The Power of Passion and Perseverance (2016)

כשאנגלה דאקוורת׳ הייתה ילדה, אביה נהג לומר לה בכל הזדמנות ״את לא גאון״. היא לא ידעה מה לענות לו ושתקה, גם מפאת כבוד להוריה. אבל לימים, כאשר גדלה, היא קיבלה מענק מחקר מ״קרן מק׳ארתור״ הידועה גם בשם ״מענק הגאונים״. את הספר שכתבה מאוחר יותר, בעקבות מחקר רב שנים, ״נחישות: הכוח של להט והתמדה״, היא הקריאה לאביה על ערש חוליו, ובתוכו הייתה תשובתה האולטימטיבית לקינטורים שלו: ״אבא, אולי אני לא האדם החכם ביותר בעולם, אבל בטווח הרחוק, נחישות אולי חשובה יותר מכישרון״.

לא שכישרון מולד או ״גאונות״ אינם חשובים להצלחה, כותבת דאקוורת׳, פרופ׳ לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה היוקרתית, אבל מדגישים אותם יותר מדי. במחקר שערכה לאורך כעשור היא בדקה מיהם האנשים המצליחים ביותר. את המחקר היא ערכה במקומות הנחשבים למפרכים ולתחרותיים ביותר, ביניהם ״ווסט פוינט״ – האקדמיה הצבאית של ארה״ב, קבוצות כדורגל מצליחות, וגם בדקה סטודנטים למנהל עסקים ולרפואה ואלופים אולימפיים בשחייה.

מבין כל המשתנים שיכולים לתרום להצלחה במקומות האלה, כמו רמת איי-קיו, רקע סוציו אקונומי, יציבות רגשית, מוחצנות ועוד, היא מצאה שהמנבא הטוב ביותר להצלחה הוא מה שהיא מכנה ״חריקת שיניים״ (Grit), ובמילים פשוטות, עבודה קשה, נחישות והתמדה.

העובדה שצריך להתאמץ כדי להצליח לא מפתיעה אף אחד, ודאקוורת׳ מצטטת חוקרים רבים מהעבר הרחוק והקרוב שכבר גילו את זה זמן רב לפניה. אבל מה שהפתיע אותה, ורבים אחרים, הוא עד כמה משקל יש לזה.

כשדאקוורת׳ מדברת על הצלחה, היא לא מתכוונת להצלחה בדברים שגרתיים ויום-יומיים, אלא להשגת מטרות ארוכות טווח, כאלה שאדם בוחר מתוך להט ותשוקה, וחלק ניכר מחייו סובב סביבן. יותר מכך, האדם מאמין שהמטרה שבחר מיטיבה לא רק לעצמו, אלא גם לקהילה, לחברה או אפילו לאנושות כולה.

לגבי מטרות כאלה, כדי להצליח, ״חריקת שיניים״ חשובה מאוד, והמשמעות שלה לפי דאקוורת׳ היא אף פעם לא לוותר. זו ״התחייבות לסיים מה שהתחלת, לקום אחרי שנפלת, לרצות להשתפר ולהצליח ולקחת על עצמך אימון ותרגול מתמשכים, ולעתים לא נעימים, כדי להשיג את המטרה״.

הספר עמוס בציטוטים מהרבה מאוד מחקרים, ואולי כדי לקרב אותו יותר לציבור הרחב, הוא כתוב בחלקו כמו ספרי העזרה העצמית, עם שאלות להערכה עצמית וטיפים לפיתוח נחישות, וזו גם חולשתו.

בינתיים, רשויות החינוך בארה״ב התרשמו משפע המחקרים וההוכחות שדאקוורת׳ מביאה בספרה, ויישמו בהדרכתה, במאות בתי ספר, גישה חינוכית של ״בלי תירוצים״, עם משמעת קפדנית שמקווה להקנות לתלמידים הרגלי עבודה ולימודים. אבל בתוך הכוונות הטובות שכחו שהרעיון הוא לתת לתלמידים עצמם לבחור מה מלהיב אותם, ולכן כמה מבקרים טוענים שבתי הספר האלה נראים יותר כמו בתי סוהר.

האם נחישות היא תכונה מולדת? דאקוורת׳ טוענת שלא, ולכן אם הורים רוצים לטפח אותה אצל ילדיהם כבר מגיל צעיר, הם צריכים לפני הכול לשאול את עצמם האם הם עצמם מיישמים אותה בחייהם, כי ילדים נוטים לחקות את דפוסי ההתנהגות של הוריהם.

מעבר לכך, בין עשרות דוגמאות המופת לנחישות של ספורטאים, חיילים, אנשי מכירות וסטודנטים שדאקוורת׳ מביאה בספרה, עולה שהחינוך שכולם קיבלו נע על סקלה של אפשרויות: בקצה האחד של הסקלה היו הורים עם משמעת קפדנית ודרישות מחמירות, ובקצה השני היו הורים שיישמו חינוך חופשי ברוח של ״לך עם החלומות שלך״. אבל מה שהיה חשוב הוא שההורים המחמירים גם נתנו הרבה אהבה ותמיכה, וההורים המתירנים גם קבעו גבולות ברורים וחדים.

אולי בנקודה הזו התיאוריה של דאקוורת׳ מתחברת לקן רובינסון, הנחשב לחלוץ הגישה הפתוחה בחינוך, כזו שנותנת מקום להרבה בחירה חופשית וליצירתיות, כי גם הוא לא מקל ראש בצורך בעבודה קשה ובהתמדה.

האם יכולה להיות יותר מדי נחישות? דאקוורת׳ חושבת שלא, אבל אולי כל קיצוניות עלולה לגרום לתוצאות לא טובות. אנחנו אוהבים למצוא דוגמאות של אנשים שנכשלו פעמים רבות ולא התייאשו, ולבסוף הצליחו בגדול. אבל לפעמים ריבוי כשלונות דווקא יכול לרמוז שזה לא הכיוון הנכון, וצריך לדעת גם מתי להרפות.

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

מרטין וולס היה עורך וידאו מוכשר, פרילנס, שביצע עבודות עריכת וידאו איכותיות עבור חברות ששכרו את שירותיו. אבל במאי 2006 חייו השתנו לפתע, כשהתקשר אליו לקוח לא רגיל עם הצעת עבודה בלתי צפויה. על הקו: נציג חברת יחסי הציבור הגדולה בבריטניה – ״בל פוטינגר״ – שהציע לו להתראיין במשרדי החברה בלונדון לתפקיד חדש. ״תזכה לערוך דברים חדשים, דברים היוצאים מהמזרח התיכון״, אמר לו.

לוולס לא היה מושג במה מדובר. ״חשבתי לעצמי 'זה נשמע מעניין'״, הוא סיפר לנו בראיון שערכנו איתו. מתוך סקרנות הוא נסע ללונדון והגיע לראיון שנקבע לו במשרדי ״בל פוטינגר״. ״אני נכנס לבניין, ומיד מלווים אותי שומרים למעלית שעולה לקומה השישית. גם שם המתין שומר. חשבתי לעצמי 'מה לעזאזל קורה כאן?' מתברר שזו הייתה שלוחה של הצי האמריקני. ממה שהצלחתי להבין באותו זמן, זו הייתה יחידה לאיסוף מודיעין עבור כלי התקשורת״.

לאחר שיחה קצרה, החליט וולס לשאול מתי יודיעו לו לגבי התאמתו למשרה, והופתע מהתשובה: ״כבר התקבלת לתפקיד. כבר ביצענו את כל בדיקות הרקע הנדרשות לגביך״.

זה היה יום שישי. מיד בסיום ה״ראיון״ נאמר לו כי בעוד יומיים יעלה על טיסה. כששאל לאן הוא אמור לטוס, הונחתה עליו פצצה: בגדד.

״למעשה היו לי 48 שעות לאסוף כל מה שצריך כדי לחיות במדבר״, הוא נזכר.

פעילות בפרופיל נמוך

בראש ״בל פוטינגר״ עמד באותם ימים אחד מבכירי אנשי יחסי הציבור בבריטניה ואולי בעולם כולו – טים בל, יו״ר החברה. האיש שנטען כי יצר את תדמית ״אשת הפלדה״ של מרגרט תאצ'ר וסייע למפלגה השמרנית לזכות שלוש פעמים בבחירות.

בל ייסד את החברה עם שותפים, והחל לעבוד עם שורה של לקוחות גדולים. ביניהם חברת קוקה-קולה, Adobe, וגם כמה שמות פחות נוצצים כמו אסמא אל-אסד, אשתו של נשיא סוריה, שביקשה לייצג את סוריה בעולם ולהיהפך לפנים הרשמיות שלה.

לעיראק הגיעה החברה לאחר הפלישה האמריקנית. במארס 2004 הקימו כוחות הקואליציה, שבראשן ארה״ב ובריטניה, ממשלת מעבר זמנית שניסתה לקדם בחירות דמוקרטיות בקרב ההמונים. דבר שקיוותה להשיג בעזרת יחסי ציבור מעולים, ולצורך כך שכרה את שירותי ״בל פוטינגר״. ״פעילות בפרופיל גבוה״, קראה לכך החברה הבריטית בדו״ח השנתי שלה. אולם, עד מהרה עברה לפעילות בפרופיל פחות גבוה.

מרטין וולס | תמונת צילום מסך: Youtube

וולס הבחין בכך. כשנחת בנמל התעופה של בגדד, אחרי שמטוסו הצליח לחמוק מאש המורדים, הוא חשב שיילקח ל״אזור הירוק״, מתחם מאובטח בלב בגדד, מוקף בקירות בטון, ששימש אנשי מנהלה. אבל במקום זאת הוא גילה שהמשרד החדש שלו נמצא במקום אחר לגמרי – מחנה ״ויקטורי״, אחד הבסיסים הצבאיים של כוחות הקואליציה.

אלה היו ימי אלימות וטרור ברחובות בגדד. חמישה פיגועי התאבדות בוצעו בעיר בסמוך להגעתו של וולס, לרבות מכונית תופת שהתפוצצה ליד המחנה הצבאי בו שהה, פיגוע שנהרגו בו 14 בני אדם ונפצעו שישה.

״הבניין [שבו עבדתי] היה שמור היטב״, נזכר וולס. ״מבחוץ היו שלטים עליהם נכתב 'הכניסה אסורה, אזור מסווג, אם אין לך אישור לא תוכל להיכנס', וכיו״ב״.

בפנים היו שלושה-ארבעה חדרים עם שולחנות כתיבה רבים, נזכר וולס. אזור אחד בבניין הוקצה לעובדי ״בל פוטינגר״, והשאר לאנשי צבא אמריקניים. ״עשיתי טעות ונכנסתי לאחד האזורים [של הצבא האמריקני]. חייל אמריקני קשוח גרר אותי מיד החוצה, ואמר לי שאסור בשום פנים ואופן להיכנס לשם, זהו אזור עם סיווג ביטחוני גבוה. כל אותו זמן היד שלו הייתה על הנשק״, סיפר וולס, שהבין בשלב הזה כי כנראה לא יעסוק רק בעריכת סרטוני וידאו.

מטרת החברה הייתה להפיק עבור הפנטגון סרטונים הכוללים קטעי חדשות קצרים בערבית וקטעי וידיאו מזויפים של קבוצות מורדים בעיראק

מתברר כי חברת היח״צ הבריטית ששכרה את שירותיו פעלה באותם ימים בלב מבצע מודיעיני מורכב שניהל הצבא האמריקאי. בל, יו״ר ״בל פוטינגר״ דאז, אישר לנו כי חברת היח״צ שלו הועסקה במבצע צבאי חשאי ביותר, תחת הסכמי סודיות, וכי דיווחה לפנטגון, לסי-איי-אי ולמועצה לביטחון לאומי של ארה״ב על פעולותיה בעיראק.

מטרת החברה הייתה להפיק עבור הפנטגון סרטונים הכוללים קטעי חדשות קצרים בערבית וקטעי וידיאו מזויפים של קבוצות מורדים בעיראק. לדברי עובד לשעבר בחברת היח״צ, הסרטונים הופצו בין השאר במטרה לאפשר מעקב אחר אלו שצופים בהם.

מסמך שהגיע לידינו מראה כי בנקודת זמן מסוימת העסיקה החברה כ-300 עובדים בריטיים ועיראקיים, ועלות עבודתה הגיעה למעל 100 מיליון דולר בשנה. גילינו עוד שבין 2007 ל-2011 הפנטגון העביר לחברה סכום של 540 מיליון דולר. סכום של כ-120 מיליון דולר הועבר לחברה ב-2006. את המידע מצאנו באמצעות עיון ברשומות שונות, כגון מסמכי רכש, חוזי קבלנות של הצבא האמריקני ודוחות של משרד ההגנה האמריקני, כמו גם מסמכים של החברה עצמה.

עובדי חברת ״בל פוטינגר״ עבדו באזורים סודיים ביותר בתוך מחנה ״ויקטורי״ | תמונה: Martin Wells

במסגרת המחקר גם ראיינו שישה בכירים לשעבר בחברות קבלנות גדולות שעסקו בעבודת תקשורת בעיראק, בעת המלחמה.

הפקת סרטוני תעמולה

אחד הקבלנים סיפר כי בעיראק נעשה שימוש רווח בשלושה סוגים של חומרים שהופצו בכלי התקשורת: ״חומרים עם תווית לבנה, עליה רשום שמה של החברה שהפיקה אותם; תווית אפורה, ללא ציון שם כלשהו, ותווית שחורה – בעלת שיוך מזויף. חומרי מדיה בעלי תווית שחורה, המשמשים למעקב אחר הצופים בהם, הפכו לחלק סטנדרטי למדי בארגז הכלים של העובדים בתחום״.

באופן דומה הפיקה ״בל פוטינגר״ שלושה סוגי סרטונים. הסוג הראשון היה פרסומות טלוויזיה המתארות את אל-קאעידה באור שלילי (ומבוססות על חומרים אמיתיים). השני היה קטעי חדשות שלכאורה נוצרו על ידי רשת טלוויזיה ערבית. ״בל פוטינגר״ שלחה צוותים לשטח כדי לצלם בווידיאו הפצצות של אל-קאעידה. אחר כך הסרטים נערכו כאילו שמדובר בקטעי חדשות, התווספה להם קריינות בערבית והם הופצו לרשתות טלוויזיה בכל האזור. כך לדברי וולס.

העובדה שהאמריקנים הפיצו את קטעי החדשות ברשתות הטלוויזיה נשמרה כמובן בסוד מהציבור העיראקי. למרות זאת, ב-2005 הודלף לציבור כי חברת היח״צ ״לינקולן גרופ״ סייעה לפנטגון לשתול ידיעות חדשותיות בעיתונים בעיראק – אשר הוצגו לעתים כחדשות מהימנות ולא מוטות. הדלפה שהובילה לחקירה במשרד ההגנה האמריקני.

הצוות שתל פיסות קוד לתוך התקליטורים, שסיפקו רשימה של כתובות IP (כתובות אינטרנט) של המחשבים שבהם נוגנו התקליטורים

היה גם סוג שלישי של סרטונים שיצרה ״בל פוטינגר״, הסוג הרגיש ביותר – סרטוני תעמולה מזויפים של אל-קאעידה. וולס סיפר לנו כיצד סרטוני הווידיאו הופקו, וכיצד הוא קיבל הנחיות מדויקות: ״להפיק סרט וידיאו בסגנון כזה וכזה, ולעשות שימוש בקטעי-סרטים שצולמו על ידי אל-קאעידה״, נאמר לו. ״הסרטים צריכים להיות באורך 10 דקות, בפורמט קובץ מסוים, ובקידוד מסוים״. הסרטונים הועלו על גבי תקליטורים.

חיילים אמריקנים לקחו איתם את התקליטורים לסיורים והניחו אותם במקומות שפשטו עליהם. ״אם הם פשטו על בית ובלגנו אותו כשחיפשו שם דברים, הם פשוט זרקו שם תקליטור״, אמר וולס.

התקליטורים נוצרו לצפייה בנגן ״ריל פלייר״ (Real Player), נגן מדיה חינמי פופולרי שעובד באמצעות חיבור לאינטרנט. וולס סיפר כיצד הצוות שלו שתל פיסות קוד לתוך התקליטורים, שהובילו לחשבון ב״גוגל אנליטיקס״, וסיפקו רשימה של כתובות IP (כתובות אינטרנט) של המחשבים שבהם נוגנו התקליטורים.

למעט מאוד אנשים הייתה גישה לחשבון ב״גוגל אנליטיקס״ העוקב אחר הכתובות. לוולס הייתה גישה, גם לחבר בכיר בהנהלת ״בל פוטינגר״ הייתה, ולאחד מבכירי הצבא האמריקני.

וולס הסביר את ערכם המודיעיני: ״אם אנשים צופים בזה במרכז בגדד… אתה יודע ששם זה להיט. אבל אם, נניח כעבור 48 שעות או שבוע, הסרטון צץ לפתע במקום אחר בעולם, זה כבר יותר מעניין, וזה בדיוק מה שהם מחפשים, כי זה נותן לך עקבות״.

התקליטורים הופיעו במקומות מעניינים, נזכר וולס, כולל באיראן, בסוריה ואפילו באמריקה. ״בכל יום הדפסתי את פלט המעקב, ואם משהו מעניין היה צץ, הייתי מוסר את זה למנהלים שלי, ומשם הם כבר טיפלו בזה״, אמר.

לדברי וולס, גנרל דייוויד פטראוס (ראש הסי-איי-אי לשעבר) אישר את החומרים | תמונה:Cate Gillon/Getty Images

הפנטגון אישר כי ״בל פוטינגר״ פעלה עבורו בעיראק, בכפוף ל״כוח המשימה לפעולות מידע״ (Information Operations Task Force), והפיקה חומרים שחלקם סופקו בגלוי לכוחות הקואליציה, וחלקם לא. אך התעקש שכל החומרים שהופצו על ידי כוח המשימה הזה היו ״נאמנים למציאות״.

בל פוטינגר עבדה לא רק עבור כוח המשימה הזה. וולס סיפר כי חלק מעבודת היח״צ נעשתה בכפוף ל״כוח משימה פסיכולוגי משותף״ (Joint Psychological Operations Task Force), דבר שאישר גם בכיר במשרד ההגנה האמריקני שנמנע מלהגיב באריכות על פעולות כוח המשימה הזה, ורק אמר: ״איננו נוהגים לדון בשיטות איסוף מודיעין של מבצעים בעבר ובהווה״.

לדברי וולס, התוצרים שהפיקו בחברה אושרו על ידי מפקד הכוח הרב-לאומי בעיראק. ״שני קולונלים צפו בחומרים שהפקנו, הם אישרו אותם, ואז החומרים הועברו לגנרל פטראוס״, אמר. דייוויד פטראוס שימש כמפקד כוחות הקואליציה בעיראק. הוא התמנה לראש הסי-איי-אי בספטמבר 2011, אולם כעבור שנה התפטר על רקע רומן מחוץ לנישואין עם עיתונאית, אליה העביר חומרים מסווגים.

וולס מספר שחלק מהפרויקטים הועברו אפילו לדרגים גבוהים יותר בשרשרת הפיקוד. ״אם [פטראוס] לא יכול היה לאשר את זה, זה היה מגיע עד לבית הלבן, היו מאשרים את זה שם, ואז היו מעבירים את התשובה בחזרה למטה״.

כעס באמריקה

זכייתה של ״בל פוטינגר״ הבריטית בחוזה גדול כל כך יצרה תרעומת בקרב חברות יח״צ אמריקניות שהתחרו על עבודה בעיראק, לדברי עובד לשעבר באחת המתחרות של ״בל פוטינגר״.

״איש לא הצליח להבין כיצד חברה בריטית הצליחה להשיג חוזה של מיליוני דולרים עם ארה״ב, כאשר היו חברות לא פחות טובות בארה״ב שיכלו לבצע את אותה עבודה״, אומר אנדריו גארפילד, עובד לשעבר ב״לינקולן גרופ״, המכהן כיום כחבר בכיר במכון (האמריקני) לחקר מדיניות חוץ. ״החברות האמריקניות כעסו״.

איאן טוניקליף, קצין בריטי לשעבר, עמד בראש פאנל של שלושה חברים בממשלת המעבר של עיראק (שהוקמה לאחר הפלישה). הפאנל בחר ב״בל פוטינגר״ ב-2004 כזו שתקדם את הבחירות הדמוקרטיות בעיראק.

לדברי טוניקליף, החוזה, שעמד על סכום של 5.8 מיליון דולר, נחתם לאחר שממשלת המעבר הבינה כי מאמציה מבית להעלות את מודעות הציבור לבחירות דמוקרטיות בעיראק לא השיגו את יעדם. ״ניהלנו מכרז מהיר יחסית, אם כי תחרותי, לאיתור חברות יחסי ציבור״, נזכר טוניקליף.

אישה עיראקית חולפת על פני לוח מודעות עם הכיתוב "סיורים ושיירות צבאיות הם למען ביטחונך", בבגדד, אוגוסט 2006 | תמונה: Karim Sahib/AFP/Getty Images

טוניקליף אמר כי ״בל פוטינגר״ הייתה אחת מבין שלוש חברות שנענו למכרז, וכי ההצעה שלה פשוט הייתה הטובה ביותר בהשוואה לשאר המתחרות.

אבל לא רק ״בל פוטינגר״ קיבלה כסף מהפנטגון. הלשכה לעיתונות חוקרת גילתה כי בין 2006 ל-2008 יותר מ-40 חברות קיבלו תשלום עבור מתן שירותים שונים, כגון הפקת תשדירי טלוויזיה ורדיו, הפקת סרטוני וידיאו, שלטי חוצות, פרסום וסקרי דעת קהל. אלו כללו חברות אמריקניות כגון ״לינקולן גרופ״, ״לאוני תעשיות״ ו-SOS אינטרנשיונל, כמו גם חברות היושבות בעיראק כגון ״Cradle of New Civilization Media״, Babylon Media ו-Iraqi Dream.

אולם הסכומים הגבוהים ביותר הועברו ל״בל פוטינגר״.

לדברי גלן סגל, שעבד בצוות משימה מיוחד בתחום התקשורת האסטרטגית בעיראק ב-2006, נעשה שימוש בקבלנים משום שלצבא חסרה המומחיות הנדרשת, ומשום שפעל בתחום ״אפור״ מבחינה משפטית.

כיסוי פניו של סדאם חוסיין בדגל ארה"ב לא הועיל למוניטין של ארה"ב. חברות יח"צ נשכרו במטרה למצוא דרכים מתוחכמות יותר להעביר מסרים לציבור בעיראק | תמונה: Ramzi Haidar/AFP/Getty Images

במאמר שפרסם ב-2011, מציין סגל כי החוק האמריקני אסר על הממשל להפעיל תעמולה כלפי תושבי ארה״ב. וכיוון שבאופן תיאורטי, בעידן הגלובלי, תושבי ארה״ב היו יכולים לצפות בתשדירים שהופקו בעיראק, ״הצבא נקט משנה זהירות בכך שלא ביצע בעצמו את כל ה… פעילויות״, כתב סגל.

סגל טוען כי פעולות הפצת מידע בכלי התקשורת, מהסוג שצוינו כאן, הצליחו להשפיע על המצב בעיראק. לא כולם מסכימים איתו. מחקר שנערך ב-2015 על ידי תאגיד ראנד, צוות חשיבה צבאי, הגיע למסקנה כי ״הניסיונות להעריך האם המאמצים ליידע, להשפיע ולשכנע הצליחו, הוכחו כמאתגרים בקרב הממשל ומשרד ההגנה״.

ב-2011 הופסקה מעורבותה של ״בל פוטינגר״ בשליחות ממשלת ארה״ב, כאשר חיילי הצבא האמריקני נסוגו מעיראק. ב-2012 החברה החליפה בעלים, ולמבנה הארגוני הנוכחי שלה אין כל קשר עם היחידה שפעלה בעיראק ושנסגרה ב-2011. מובן שאנשי המפתח שעבדו באותה יחידה מכחישים כל קשר לנושא.

וולס עזב את עיראק פחות משנתיים לאחר שנחת שם. הוא חווה לחץ רב לאחר שנאלץ לצפות בסרטי וידיאו קשים המתארים את זוועות המלחמה, יום אחר יום.

כיום הוא חש אמביוולנטיות ביחס לתקופה שבה ייצר חומרי תעמולה עבור צבא ארה״ב. המטרה של ״בל פוטינגר״ בעיראק הייתה להדגיש את האלימות חסרת הטעם של אל-קאעידה – פרסום שבאותה תקופה, כך חשב, בוודאי יכול היה להשיג השפעה חיובית כלשהי. ״אולם אז, באיזשהו מקום במצפון שלי, תהיתי האם זה באמת הדבר הנכון לעשות״, הוסיף.

בל סיפר כי הוא חש ״גאה״ בעבודה שעשתה ״בל פוטינגר״ בעיראק. ״עזרנו במידה רבה לפתור את המצב״, אמר. ״אמנם לא מספיק, לא עצרנו את הבלגן שצמח שם, אבל זה היה חלק ממערך התעמולה של ארה״ב״.

באשר לשאלה האם החומרים השיגו בסופו של דבר את יעדם, אומר וולס, כי לעולם לא נדע באמת. ״כלומר, אם תתבונן במצב הנוכחי בעיראק, לא נראה שזה באמת עבד. אבל באותו זמן, מי יודע, גם אם זה הציל חיים של אדם אחד, זה [היה] הדבר הנכון לעשות״.

*התחקיר פורסם באתר הלשכה לעיתונות חוקרת, בשיתוף עם ה״סאנדיי טיימס״, והוא חלק מסדרת תחקירים שפורסמו על ידי ״הלשכה לעיתונות חוקרת״ בנושא קבלנים צבאיים בעולם.

איור: Fotolia

פרופ' רוברט פרנק מחשיב את עצמו כאדם בר מזל, בעיקר משום שהצליח להערים על המוות. בבוקר צונן אחד, כששיחק טניס עם חברו תום גילוביץ' בעיר איתקה שבמדינת ניו יורק, הוא חש לפתע ברע והתמוטט על המגרש. גילוביץ' צעק למישהו להזעיק אמבולנס, והחל לחבוט על חזהו של פרנק, כמו שראה שעושים בסרטים. אבל פרנק כבר היה במצב קשה. הוא חווה דום לב מהסוג הגרוע ביותר שהורג 90 אחוז מהאנשים, ולא נותר לו סיכוי רב.

אבל אז, כעבור שבועיים, הוא חזר לשחק טניס.

פרופ' רוברט פרנק | תמונה: Inbox

איך? ממש לפני שהתמוטט, שני אמבולנסים הוזעקו במקרה כדי לטפל בתאונות שהתרחשו בסמוך למגרש הטניס. אחת התאונות התבררה כקלה בלבד, מה שאיפשר לאחד האמבולנסים להגיע תוך דקות ספורות למגרש הטניס, לבצע בפרנק החייאה ולהבהיל אותו לבית החולים. ברור שלולא האמבולנס שהיה במקרה בסביבה, פרנק היה מת.

בראיון לאפוק טיימס הוא אומר שהעובדה שהיה לו מזל לא הופכת אותו למומחה למזל, אבל היא גרמה לו להתעניין במזל ובמקריות, לחקור אותם לעומק במסגרת עבודתו כפרופ' לכלכלה באוניברסיטת קורנל, ולפרסם על כך ספר Success and Luck, 2016)).

מצליחנים רבים שבנו את עצמם מהתחתית חוששים שאם הם יודו שבנוסף לכישורים ולעבודה הקשה היה להם גם מזל, זה יפחית מערך ההישגים שלהם

בספרו טוען פרנק שמקריות ומזל משחקים בחיים תפקיד חשוב הרבה יותר ממה שרוב האנשים קולטים. ״במיוחד מצליחנים רבים שבנו את עצמם מהתחתית, מתנגדים לרעיון של מקריות ומזל״, הוא אומר לי. ״הם לא מוכנים להודות שמעבר לעבודה הקשה ולכישורים שעזרו להם להגיע לפסגה, הם גם היו בני מזל בדרכים שונות, שלעתים קרובות לא קל לשים אליהן לב או לזכור אותן״.

למה הם מתנגדים?


״כי הם מאמינים שההישגים שלהם הם תוצאה של הכישורים שיש להם, ושל העבודה הקשה שהם השקיעו לאורך שנים. אם הם יודו במזל או במקריות, לתחושתם זה יפחית מערך ההישגים שלהם״.

המנכ״ל הטוב בעולם

כולם אוהבים ״סיפורי גבורה״ של מנהלים שהובילו חברות להצלחה מסחררת בזכות כישורים ויכולות יוצאות דופן. אבל במציאות, טוען פרופ' פרנק, זה פשוט לא עובד כך. ל״מזל״, לצד גורמים חיצוניים נוספים, יש תפקיד מרכזי הרבה יותר מכפי שחשבו.

לארס סורנסן " תמונה: GUILLAUME-SOUVANT_AFP_Getty-Images

לארס סורנסן (Sorensen) למשל הוא מנכ״ל של אחת מחברות התרופות המצליחות בעולם, נובו נורדיסק, שמושבה בקופנהגן. החברה עשתה פריצת דרך בטיפול בסוכרת כשהתחילה לייצר אינסולין ב-1920.

כמעט 100 שנה עברו מאז, והביקוש לטיפול בסוכרת צמח לממדי ענק: כ-400 מיליון איש סובלים מהמחלה, ונובו נורדיסק שולטת כמעט על מחצית משוק מוצרי האינסולין.

 סורנסן, שהוביל את החברה להצלחה במשך 33 שנה, דורג כמנכ״ל המצליח ביותר בעולם ב-2015, לפי מגזין הניהול ״הארווארד ביזנס רוויו״ (HBR). מה הקנה לו את הדירוג הגבוה? אם תשאלו מנכ״לים של חברות מצליחות, הם ידברו בדרך כלל על עבודה קשה, אסטרטגיות ניהול מוצלחות וכישורים אישיים. אבל כשסורנסן נשאל על כך הוא סיפק תשובה שונה ומפתיעה. לאחר פרסום תוצאות הדירוג, הוא אמר שהוא זוקף את עיקר הצלחתו לגורם אחד: מזל.

עד כמה שזה נשמע מפתיע, כמה מחקרים מהשנים האחרונות תומכים בטענתו של סורנסן. אפילו מנהלים ומצליחנים מתחומים אחרים מוכנים לפעמים להודות שהגיעו להצלחתם לא בגלל אישיות או כישורים מיוחדים, אלא בגלל מקריות או מזל.

פרופ' מרקוס פיטזה (Fitza) מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת טקסס A&M החל להתעניין אף הוא במקריות ובמזל בעסקים. בעוד שמחקרים רבים שנעשו עד היום הדגישו את אישיותו וכישוריו של המנכ״ל, מה שמכונה בעגה המקצועית ״אפקט המנכ״ל״, וייחסו להם 22-2 אחוז מביצועי החברה, פיטזה הפנה את הזרקור למקום אחר. לאירועים שמחוץ לשליטתו של המנכ״ל, כלומר, לאירועים מקריים.

אל פצ'ינו | Cindy-Ord_Getty-Images

סיפור המזל: כאשר הבמאי פרנסיס קופולה חיפש שחקן לתפקיד מייקל קורליאונה ב״הסנדק״, פצ'ינו שיחק בשני סרטים לא נחשבים. מפיקי הסרט בכלל רצו את רוברט רדפורד או את וורן בייטי, אבל שניהם דחו את ההצעה. קופולה התעקש על שחקן לא ידוע עם מראה סיצילאני. המפיקים חששו, בעיקר משום שקופולה היה עדיין צעיר מדי, ורק לאחר שאיים לעזוב הם התרצו, ואל פצ'ינו זכה למקפצה אדירה בקריירה שלו.

במחקרו, פיטזה מרחיק לכת וטוען שאפילו 22-2 האחוזים שייחסו במחקרים קודמים לכישורי ניהול, יכולים אף הם להיות תוצאה של מקריות או מזל (Strategic Management Journal, 2014).

טענתו מתבססת על ביצועי 1,500 החברות הגדולות בארה״ב, בין השנים 2012-1993. פיטזה שיער שבתקופות שבהן מנכ״לים כיהנו בתפקידם שנים ארוכות, לבטח היו מקרים שאפשר לפרש כמזל טוב או כמזל רע, מקרים שאיזנו זה את זה ולכן השפיעו פחות על ביצועי החברה. למשל, שערורייה אצל מתחרה עיקרי (כמו זו שהייתה בפולקסוואגן למשל) יכולה לעזור לחברה, ואילו תאונה המתרחשת אצל ספק עלולה לגרום להאטה בייצור.

אפשר לייחס בביטחון רק ארבעה עד חמישה אחוזים מביצועי החברה לכישורי המנכ״ל

אבל כיום, כאשר תקופת הכהונה של מנכ״לים קצרה הרבה יותר, ארבע שנים בממוצע, אין מספיק זמן לאיזון בין מקריות טובה או רעה, ולכן מייחסים בטעות הצלחות או כישלונות לאישיותו ולכישוריו של המנכ״ל.

למשל, כל מנכ״ל צריך לבחור אסטרטגיה מסוימת שתלווה את החברה לאורך תקופת כהונתו, אחת מבין הרבה אסטרטגיות אפשריות שחלקן עשויות להוביל להצלחה ואחרות לכישלון. אבל אף אחד לא יודע מראש מה יוביל למה. זה קצת דומה להטלת קובייה – כאשר ימדדו את מידת הצלחתו של המנכ״ל, זו תהיה למעשה מדידה של מזל.

בריאן קרנסטון | תמונה: Jamie-McCarthy_Getty-Images

סיפור המזל: התפקיד הראשי ב״שובר השורות״ הוצע לקרנסטון כאשר היה בן 60, אחרי עשורים שבהם היה שחקן מכובד אבל לא כוכב. ״שובר השורות״ הפכה אותו לכוכב אמיתי. אבל המפיקים היו מוכנים להציע לו את התפקיד רק אחרי ששחקנים מפורסמים יותר, ג'ון קיוזאק ומת'יו ברודריק, סירבו לקבל אותו. ״יכול להיות לך כישרון, נחישות וסבלנות, אבל בלי מזל, לא תהיה לך קריירה מצליחה״, אמר קרנסטון.

פיטזה מראה במחקרו שמכיוון שיש מעט מאוד נתונים על מנכ״לים של חברות מסביב לעולם, כל מיני אירועים מקריים יכולים ליצור אצלנו את האשליה שהצלחתם או כישלונם נגרמה בגלל כישורים טובים או רעים. מסקנתו של פיטזה היא שניתן לייחס רק 5-4 אחוזים מביצועי החברה לכישורי המנכ״ל.

מובן שלא כולם שלמים עם מסקנותיו של פיטזה. אולי בכל זאת לכישורים אישיים יש השפעה גדולה על מידת הצלחתם של מנכ״לים?

מחקר שבדק זאת השתמש בנתונים מצבא שוודיה. בשוודיה הונהג שירות חובה בצבא בשנים 1996-1970. מיון המתגייסים נעשה באמצעות ראיונות ומבחני משכל שכללו חשיבה אינדוקטיבית, הבנה מילולית, התמצאות מרחבית והבנה טכנית, קצת בדומה למה שעושים עד היום בצה״ל.

שלושה חוקרים מהאוניברסיטאות הארווארד, ניו סאות' ווילס ובית הספר למנהל עסקים BI בנורווגיה, אספו את הנתונים ובדקו מי מהמתגייסים הפך ברבות הימים למנכ״ל של חברה גדולה בשוודיה, ומי לא.

אירועים מקריים יכולים ליצור את האשליה שהצלחה או כישלון נגרמים בגלל כישורים טובים או רעים. למעשה ניתן לייחס רק 5-4 אחוזים מביצועי החברה לכישורי המנכ"ל

מתברר שמתגייסים שהפכו למנכ״לים של חברות גדולות הצליחו טוב יותר במבחנים מאשר מנכ״לים של חברות קטנות או משפחתיות, אבל הם לא הצליחו הרבה יותר טוב מאשר מתגייסים שהפכו לרופאים, למהנדסים או לעורכי דין מצליחים. ״מנכ״לים הם אכן חבורה של מוכשרים, אבל לא יותר מאשר בעלי מקצוע אחרים, או לצורך העניין, מאשר המנהלים הכפופים להם״.

המזל גם לא תמיד משחק לטובת המנכ״לים, כפי שמצא החוקר דירק ג'נטר מאוניברסיטת סטנפורד ביחד עם עמיתים מאוניברסיטאות אחרות (2014): כאשר הם בדקו חילופים של 3,000 מנכ״לים בין השנים 2009-1993, הם מצאו שמנכ״לים פוטרו לעתים קרובות בגלל גורמים שלא בשליטתם, למשל מיתון כלכלי או תקופות שפל של תעשייה מסוימת, גורמים שאינם קשורים לכישורי הניהול שלהם.

פרופ' פרנק ערך בעצמו סימולציה מעניינת, מעין טורניר שבו ניסה לבדוק את גורם המזל. בטורניר שלו כל משתתף קיבל באופן אקראי ניקוד המייצג את יכולותיו האישיות. כך האנשים המוכשרים ביותר תמיד ניצחו בטורניר.

אבל בשלב מסוים פרופ' פרנק הצמיד לכל משתתף, באופן אקראי, גם ניקוד המייצג את המזל שיש לו, וקבע שהניקוד הזה מהווה רק 2 אחוזים מהתוצאה הסופית, בהשוואה לניקוד ה״כישורים״ המהווה 98 אחוז מההצלחה.

פרנק ראה שתפקידו הקטן של המזל הספיק כדי לשנות לגמרי את התוצאה: בטורניר עם 1,000 משתתפים, האיש עם הכישורים הטובים ביותר ניצח רק ב-22 אחוז מהפעמים. ובטורניר עם 100 אלף משתתפים, הוא ניצח רק ב-6 אחוזים מהפעמים. כלומר, ככל שהתחרות גדולה יותר, כך משקלם של הכישורים יורד.

גורל או קארמה

אחת הטעויות הפסיכולוגיות שאנחנו עושים, מסביר פרופ' פרנק, קשורה במה שנקרא ״חוכמה שלאחר מעשה״ (בעגה המקצועית מכנים אותה ״הערכה בדיעבד״). למשל, לאחר שמתבררות תוצאות הבחירות, מישהו שמרוצה מהתוצאות עשוי לומר ״ידעתי כל הזמן שאלו יהיו התוצאות״, אף על פי שבזמן אמת, אי אפשר בכלל היה לדעת שכך זה יהיה.

מייקל לואיס | תמונה: Kevin-Winter_Getty-Images

מצליחן שהכיר בטעות הזאת, והיה מוכן להודות במזלו הטוב, הוא הכלכלן והסופר הידוע מייקל לואיס, שכתב רבי מכר כמו ״מכונת הכסף״, ״מאניבול״ ו״פוקר שקרנים״ – ספר שנכתב כשעבד כברוקר בסוף שנות ה-80, ומתאר את תאוות הבצע האינסופית והדורסנות של וולסטריט.

לואיס תיאר את השתלשלות האירועים המקרית לחלוטין שמיקמה אותו בעמדה טובה בוולסטריט, בנאום שנשא בפני בוגרי פרינסטון ב-2012. ״יום אחד הוזמנתי לארוחת ערב והושיבו אותי ליד אשתו של אחד מכרישי וולסטריט, האחים סלומון, שבאותו זמן לא ידעתי עליהם שום דבר.

״אותה גברת שכנעה את בעלה לתת לי עבודה אצלם, וכאשר הגעתי, נתנו לי באופן שרירותי לגמרי תפקיד של ברוקר, שמתוכו יכולתי לצפות באופן הטוב ביותר בשיגעון המשתולל בוולסטריט.

״לאחר שפרסמתי את הספר, אנשים התחילו פתאום לומר לי שנולדתי סופר, כי תיארתי טוב כל כך את מה שקורה בוולסטריט. אבל זה שטויות, פשוט היה לי המון מזל. מה היה הסיכוי שיושיבו אותי ליד הגברת הזאת? מה היה הסיכוי לקבל משרה בחברה מצליחה ביותר בוולסטריט שמשם יכולתי לכתוב את הסיפור של אותה תקופה?

״המקרה שלי מראה איך נוטים תמיד לספק הסבר רציונלי להצלחה. אנשים באמת לא אוהבים לשמוע שהצלחה היא תוצאה של מזל. במיוחד מצליחנים, מרגישים שההצלחה שלהם הייתה בלתי נמנעת״.

אתה יכול להיות המנכ"ל הטוב ביותר בעולם, אבל יכול להיות שקיבלת ירושה גרועה. או להיפך, מי שלפניך בנה חברה מצליחה, אתה ירשת אותה ממנו והפכת לגיבור

״רוב המצליחנים שמשחזרים את סיפורי הצלחתם״, אומר פרופ' פרנק, ״זוכרים כמה קשה הם עבדו וכמה הם מוכשרים. הם זוכרים שהשקיעו מאמצים רבים, כל יום, ופתרו בעיות מסובכות לאורך שנים רבות. אבל הם יתקשו לזכור שפעם אחת, לפני שנים רבות, התמזל מזלם כאשר קיבלו קידום על חשבון מישהו שוויתר עליו בגלל בעיות במשפחה, והקידום הזה שינה לגמרי את מסלול הקריירה שלהם. או שהיה להם מזל שהוריהם היגרו והם נולדו בעולם המערבי ולא למשל בדרום סודן, ששם לא משנה כמה אתה מוכשר או עובד קשה, אין סיכוי שתצליח בצורה משמעותית״.

איך אנשי עסקים מצליחים מגיבים לתיאוריה שלך?


״כשאני אומר להם שהיה להם מזל, הם מתנגדים. אבל אם אני מעודד אותם לשחזר את סיפור ההצלחה שלהם ושואל אותם האם היו להם מקרים של מזל בדרך לפסגה, הם הרבה פעמים ייזכרו במקרים כאלה, ואפילו ישמחו להיזכר בהם וגם יהיו אסירי תודה על המזל שהיה להם״.

תן לי דוגמה לאיש עסקים כזה. 


ביל גייטס | תמונה: Ramin-Talaie_Getty-Images

״ביל גייטס הוא איש כזה. לגייטס היה המזל ללמוד בשנות ה-60 באחד מבתי הספר התיכונים הפרטיים היחידים במדינה שאפשרו לתלמידים כניסה בלתי מוגבלת למעבדות מחשבים, הרצה של תוכנות נסיוניות, וקבלת משוב מיידי.

״כששאלו אותו מאוחר יותר לכמה בני נוער בסביבה שלו היה רקע דומה במחשבים, עוד לפני שהגיעו לקולג', הוא אמר: 'אני אהיה מופתע מאוד אם היו 50 כאלה בכל העולם. זכיתי להיחשף לפיתוח תוכנות בגיל צעיר, אני חושב שיותר מכל אחד אחר באותו זמן, והכול בגלל אוסף לא יאומן של מקרי מזל'״.

מה זה בעצם מזל? זה דומה לדעתך לגורל?


״זה לא נושא שאני בכלל נותן עליו את דעתי. בין אם אנחנו מכנים את זה מזל, או גורל או קארמה, זה לא משנה מבחינת הנושא שאנחנו דנים בו״.

למה חשוב לדעת שלמזל יש משקל בהצלחה?


״חשוב מאוד לדעת את זה, כי אם מצליחנים שבנו את עצמם יהיו מודעים לכך שבנוסף לכישורים ולמאמצים העצומים שהם השקיעו, היה להם גם מזל, זה יהפוך אותם לקצת יותר צנועים.

״יותר מכך, הם יהיו יותר אסירי תודה, יכירו ויוקירו את התנאים שעזרו להם להצליח, ואולי יהיו מוכנים לתרום יותר לציבור. למשל, לפיתוח תשתיות לפרויקטים ציבוריים כדי לשמר ולפתח את התנאים שסייעו להם עצמם לצמוח, כמו חינוך, בריאות, ביטחון ציבורי וממשל תקין, כך שגם הדור הבא יוכל ליהנות מהסביבה המיטיבה הזאת״.

התשובה האחרונה של פרנק מחזירה אותנו לסורנסן, מנכ״ל חברת התרופות נובו נורדיסק שנבחר למנכ״ל המצליח ביותר לשנת 2015. בתשובה לשאלה, איזה שיעור הוא למד מהצלחתו, הוא אמר: ״אני לא אוהב את הרעיון של 'המנכ״ל המצליח ביותר בעולם. זוהי זווית ראייה אמריקנית: להאדיר אינדיבידואלים. הייתי אומר שאני מוביל צוות שבמשותף יוצר את אחת החברות הטובות ביותר בעולם. וזה שונה מאוד, במיוחד בחברה שקיימת זמן רב. אתה יורש את המצב ממי שקדם לך. אתה יכול להיות המנכ״ל הטוב ביותר בעולם, אבל יכול להיות שקיבלת ירושה גרועה. או להיפך, מי שלפניך בנה חברה מצליחה, אתה ירשת אותה ממנו והפכת לגיבור״.

תמונה: Fotolia

פעם פגשתי בחו״ל אמריקני בשנות ה-60 לחייו. הוא לבש חולצה מכופתרת, הייתה לו קרס קטנה, זקן אפור-לבן וקול צרוד ועבה של מי שעישן לא מעט סיגריות בחייו. ״החלטתי להפסיק לעשן״, אמר לי אחר כך נבוך, כשרצה להסביר מדוע גופו רועד כל כך.

נפגשנו בנסיבות יוצאות דופן, כשהגענו עם אחרים לתרגל מדיטציה בפארק. זו הייתה הפעם הראשונה שלו, הוא היסס אבל היה נחוש להצליח לשבת בשקט ולעצום את עיניו.

יום אחד, אחרי כמה ניסיונות שעשה, חזרנו ביחד הביתה כשלפתע הוא החל לספר לי עם דמעות בעיניו את אחד הסיפורים היפים ששמעתי אי פעם. הוא סיפר לי על התקופה בה היה חייל אמריקני במלחמת ויאטנם. הוא סיפר על המראות הקשים והחברים שאיבד ואז אמר: ״אבל היה לי מזל, הגיע אלי מלאך באמצע כל הכאוס הגדול״.

קראו לה לין, היא הייתה ויאטנמית, והם התאהבו מיד. הם התחתנו ברגע שיכלו ושכרו דירת חדר ברובע עני מאוד בסייגון. כך, בערבים, כשהחיילים חזרו לבסיסם, חזר האמריקני לדירתו הקטנה ולאשתו.

״לין נהגה לנקות בכל יום את הבית, להניח פרחים חדשים באגרטל על שולחן במרכז החדר, ולהמתין לי, עם תה ואוכל שהכינה באהבה. היא מיעטה לדבר וכשחזרתי מהמלחמה וראיתי אנשים מתים, הלכתי ברחובות מלאי הטינופת בעיר ואז נכנסתי דרך דלת ביתי וחשבתי: איך יכול להיות טוהר ושקט גדול כל כך בסביבה כאוטית כל כך. היא הייתה בודהיסטית״, הסביר.

לין מצאה את מותה בסוף המלחמה כשניסתה לעלות במהירות על מסוק שהיה אמור לקחת אותה אליו לארה״ב, ונפלה. לאמריקני היה קשה מאוד להתאושש מכך. ״לא חשבתי על מה שקרה ללין עד אתמול, כשעשיתי מדיטציה לבד בפארק״, הוא סיפר לי ועצר. ״זאת הייתה טראומה שהדחקתי ולא התמודדתי איתה. אתמול, בתוך השקט הגדול שהייתי בו, עצמתי את עיני וכל המראות חזרו אלי – זה היה קשה מנשוא.

״אבל אז קרה לי משהו. חזרתי לרגע לאותה דירה בסייגון, לאותו רוגע, שקט וטוהר שהיה ללין, והבנתי ששם אני רוצה להיות. אני רוצה שיהיה לי את מה שהיה לה ואת מה שהיא נתנה לי: חיבור אל השקט, אל הדבר שמעבר לזמן ולמקום, לא משנה מה קורה מסביב, או איזה חיים קשים עוברים עליך״.

באותו לילה, לראשונה מאז המלחמה, הוא הצליח לישון לילה שלם בלי סיוטים.

היום, שנים לאחר מכן, קורה לי לפעמים, כשאני קמה ממדיטציה ומהשקט שהייתי בו, שאני רואה בדמיוני את לין, יושבת בשקט בחדר ליד השולחן. שאלתי את עצמי כמה פעמים מה יש בסיפור הזה שנשאר איתי עד היום. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזה קורה כי הסיפור הזה מדבר עלי, ואולי על כולנו, בני האנוש.

תמונה: Fotolia

״מול מוח שקט, כל העולם נכנע״, כתב הפילוסוף הסיני לאו דזה בספר המיוחס לו. אבל כיום, בעידן רועש ותזזיתי מאי פעם, שבו אנחנו חיים מביפ לביפ, יושבים שמונה שעות בממוצע מול מחשב, מצלמים, מגיבים, רואים טלוויזיה, ובסוף היום שוכבים על המיטה ונרדמים, נראה שקשה להגיע לשקט הזה.

כשהמשפחה והחברים דורשים את תשומת לבנו, מדי פעם אנחנו עוצרים. אבל האם אנחנו באמת משוחחים איתם? האם אנחנו באמת מקשיבים להם? והאם בכל המרוץ הזה אנחנו מצליחים למצוא גם זמן להיות בשקט ולהקשיב לעצמנו?

כתב המסעות המפורסם, פיקו אייר, מתאר בהרצאה איך הוא הלך ופגש אנשים בחברת גוגל ובעמק הסיליקון כדי לבדוק איך הם ממציאים דברים, וגילה דבר מעניין. הוא גילה שדווקא האנשים שמאחורי הטכנולוגיות שממלאות את חיינו, לוקחים לעצמם כמה ימים בהם הם נשארים מנותקים מהאינטרנט, מהטלפון ומהסחות דעת, כדי שיגיע אליהם רעיון יצירתי.

האנשים שמאחורי הטכנולוגיות שממלאות את חיינו לוקחים לעצמם כמה ימים בהם הם נשארים מנותקים מהסחות דעת, כדי שיגיע אליהם רעיון יצירתי

מסתבר שאפילו חברה כמו אינטל התנסתה בכך ב-2007 כשנתנה למהנדסים ולמנהלים באחד הסניפים שלה לקחת ארבע שעות של שקט, בכל יום שלישי כשבאו לעבודה. בפרק הזמן הזה העובדים לא הורשו להשתמש בטלפון או לשלוח אימייל. כל שיכלו היה לנקות את הראש ולשמוע את עצמם חושבים. רוב העובדים העידו שהניסוי היה מוצלח.

אייר טוען שהבעיה היא שאנשים כמונו, שצורכים טכנולוגיה, לא קיבלו איתה חוברת הדרכה שתלמד אותם איך וכמה להשתמש בה באופן שלא יפגע בנפש או בחיים שלהם. ככתב מסעות שנסע בכל העולם ונפגש עם אנשים רבים, הוא מתוודה שההתנסויות והנסיעות לכל מקום הן לא מה שהעניק לו את החוכמה שהיה צריך כדי לקיים מערכת יחסים טובה יותר עם משפחתו, או עזרו לו להתמודד עם קשיים בחייו.

בכל עונה, אייר מקפיד לקחת כמה ימי חופש שבהם הוא מתנתק מההמולה ומתחבר אל עצמו. הוא טוען שהן המקור לתגליות ולרעיונות הכי משמעותיים שלו, וגם המפתח ליחסים תקינים עם משפחה וחברים.

הזמר לאונרד כהן לאחר כמה שנים ששהה במנזר | תמונה: Joel Saget/AFP/Getty Images

בדומה לאייר, אנחנו עדים ליותר ויותר אנשים שנוקטים בפעולות יזומות כדי לקבל מעט שקט לעצמם. יש אנשים הנוסעים לחופשה ומשלמים כדי שיוציאו להם את הטלוויזיה מהחדר. אחרים רוכשים תוכנות מיוחדות שמכריחות אותם להתנתק מהאינטרנט כדי שיוכלו לכתוב בשקט. אחרים משלמים על סדנאות במדבר שמאפשרות להם לשתוק במשך כמה ימים. במלים אחרות, אנשים מוכנים להוציא הרבה כסף כדי לקבל את המוצר הבסיסי ביותר השייך לאדם מתחילת האנושות: האפשרות להיות עם עצמו בשקט ולהסתכל פנימה. נשמע קצת אבסורד לא?

מספרים שהפילוסוף הסיני ג'אנג גואו-לאו רכב הפוך על חמורו. מדוע עשה כך? אולי כמו טאואיסטים רבים שחיפשו את ״הדרך״, הוא ראה בפעולה של הליכה לאחור דווקא התקדמות קדימה, וראה בחשיבות של חזרה למקור ולשורש שלנו כבני אדם, אמצעי שיכול לעזור לנו באמת להתקדם, יותר מאשר הליכה פיזית קדימה.

בשקט אנחנו לא רק מגלים את עצמנו, אלא גם אחד את השני. ואולי את היצירה הגדולה שאנחנו חלק ממנה

אייר פגש את הזמר לאונרד כהן שהחליט להיכנס למנזר ולחיות שם חמש שנים וחצי כנזיר זן. כהן חשב שמצא את השקט ושם את ימי המוסיקה מאחוריו. לאחר שנים של סקס, סמים ורוקנרול, כהן היה קם מוקדם בכל בוקר, גורף שלג, מכין אוכל או עושה עבודה אחרת, מתפנה למדיטציה וחי חיים פשוטים וצנועים.

יום אחד, כשהחליט לחזור לחייו הקודמים, הוא גילה שהמנהלת המוסיקלית שלו רימתה אותו והוא נותר ללא כסף. הוא הבין שאין לו ברירה אלא להתחיל לעבוד שוב. הוא הוציא תקליטי בזה אחר זה, וכ-15 שנה מאז שעלה על במות, החל בסיבובי הופעות בכל העולם בגילו המבוגר.

מיד כשסיבוב ההופעות התחיל, נהגתי כמעריצה נאמנה וטסתי ליוון להופעה על הדשא. ההופעה שהייתה צריכה להימשך בערך כשעה וחצי התארכה ונמשכה כמה שעות. כהן הגיש את השירים בצורה רגישה, נינוחה, עם רוגע ושקט פנימי שקרן ממנו. היינו שם איתו, מתנועעים ומחייכים כפי שהוא חייך על הבמה. השקט שלו הפך לשקט שלנו.

האיש שלא דיבר במשך 17 שנה

ג'ון פרנסיס עוזב את ביתו ב-1983 כדי ללכת בשתיקה ברחבי ארה"ב | תמונה: Art Rogers-Pt. Reyes

ב-1971, ג'ון פרנסיס ראה בקליפורניה שתי משאיות ששפכו נפט למי האוקיאנוס. הוא הזדעזע כל כך מהמקרה שהחליט כמחאה שלא ינהג יותר במכוניות וגם לא ייסע בהן. בהרצאת ״טד״ הוא מספר שהרגיש משוכנע כל כך בהחלטתו עד שהיה ממש מתווכח בגללה. הוא סיפר לכולם כמה הוא מאושר מאז שהחליט לא לנסוע במכוניות. אבל יום אחד אימא שלו אמרה לו: ״אם היית מאושר כל כך, לא היית מרגיש צורך לדבר על זה כל הזמן״.

אז פרנסיס החליט ביום הולדתו ה-27 שהוא לא ידבר במשך יום אחד, כדי לנוח מהוויכוחים ומהדיבורים. ״קמתי בבוקר ולא אמרתי דבר. ואני חייב להגיד שזאת הייתה חוויה מרגשת מאוד – בפעם הראשונה התחלתי להקשיב. ומה ששמעתי הפריע לי.

ג'ון פרנסיס עוזב את ביתו ב-1983 כדי ללכת בשתיקה ברחבי ארה"ב | תמונה: Art Rogers-Pt. Reyes

״הבנתי שעד עכשיו הספיק לי לשמוע מה שיש לאנשים לומר ואז, כשידעתי מה הם עומדים להגיד, הפסקתי להקשיב להם. המוח שלי רץ קדימה וחשב על מה שאני הולך לענות להם. זה היה רגע עצוב עבורי כי הבנתי שבמשך 27 שנים לא למדתי שום דבר. חשבתי שאני יודע הכול, אבל לא ידעתי״.

פרנסיס החליט להמשיך עם ההתנסות הזאת ולא לדבר גם בימים שאחר כך. לאחר שנה, ביום הולדתו, הוא בחן מחדש את ההחלטה לשתוק. עברו 17 שנה עד שדיבר שוב. במשך השנים האלה הוא למד לימודי סביבה. למד לשני תארים ועשה דוקטורט באוניברסיטאות שונות, שאליהן הגיע בהליכה ברחבי ארה״ב.

״הליכה היא פעילות שמאפשרת לך להיות כאן, במקום שאתה נמצא בו״, מסביר פרנסיס בהרצאה אחרת. ״בגלל הזמנים המודרניים, בגלל הטכנולוגיה, אנחנו לפעמים משליכים את עצמנו מהמקום שבו אנחנו נמצאים, מאות או אלפי מיילים הרחק מהזמן ומהמקום הזה. אבל ההליכה אפשרה לי להיות במקום הזה, כדי למצוא שקט.

״אני מאמין שללכת ולהפסיק לדבר באופן מודע, להקשיב, אפילו בתוך רחוב צפוף בעיר או בדרך שקטה בכפר, רק לכמה רגעים, יכול לעזור לנו לראות ולגלות את השקט. בשקט אני לא מתכוון להיעדרות המילים. אני מתכוון לחלל שעושה את המוסיקה. בשקט, אנחנו לא רק מגלים את עצמנו, אלא גם אחד את השני. ואולי גם את היצירה שאנחנו כולנו חלק ממנה״.

תמונה: Spencer Platt/Getty Images

1הפיצוץ שהתרחש בבניין מגורים מהעידן הסובייטי בעיר האוקראינית דונצק זעזע את דייריו, אבל לא הפתיע אותם. זו לא הייתה הטעימה הראשונה של מלחמה עבורם. בתום עבודת כוחות החילוץ וכיבוי האש התברר כי המטען המאולתר שהונח במעלית הבניין הותיר שני הרוגים. כמו שכולם חשדו, אחד מהם היה הדייר ארסן פבלוב, המוכר בכינויו ״מוטורולה״.

בשנתיים האחרונות דם נשפך על בסיס יומי באוקראינה. במציאות החדשה הזו, עבריינים מורשעים כמו ״מוטורולה״, חוצים את הגבול ומחליפים עבודה – משוטף מכוניות ברוסיה לתפקיד יוקרתי של מג״ד בצבא ״רפובליקת דונצק״, ממשל הבובות הרוסי שהוקם במזרח אוקראינה בקיץ 2014.

2קולות ההדף מחיסולו של ״מוטורולה״ בקושי נשמעו ברחבי העולם, על רקע ההפצצות הבלתי פוסקות של הרוסים בחלב. אבל ראש רפובליקת דונצק כבר הצהיר כי מדובר בהכרזת מלחמה מצד הממשל בקייב. האירוע הצטרף לשורה של סימנים נוספים לכך שהפסקת האש הרופפת שמנעה מלחמה כוללת במזרח המדינה במשך כשנתיים, עשויה לקרוס באופן סופי.

לאוקראינה עדיפות ברורה בעיני הרוסים. דוקטרינת הביטחון שלהם מתבססת על שימור מדינות ידידותיות לאורך גבולם

ב-24 באוגוסט נחגג יום העצמאות האוקראיני בקייב כשלראשונה נערך בבירה מצעד צבאי בהיקף מרשים. אמצעי לחימה חדשים ומבריקים הוצגו בו לראווה, אחרי שנים ארוכות שבהן הצבא האוקראיני התבסס על ציוד שהחליד במחסנים. לאחר שבוע, רוסיה פתחה בתרגיל פתע על הגבול האוקראיני. בשלב זה נפוצו ספקולציות על פלישה צפויה תוך שבועות בודדים. אך כמו בשנה שעברה, רוסיה שוב העבירה במפתיע את מוקד פעילותה לזירה הסורית. מדוע? ניתוח האירועים מנקודת מבט רוסית יכול להוביל למסקנה שהרוסים מתכוונים לצאת למלחמה כוללת באוקראינה, אולי כבר בשנה הבאה.

3אין לטעות – לזירה האוקראינית יש עדיפות ברורה בעיניי הרוסים. דוקטרינת הביטחון שלהם מתבססת על שימור מעגל מדינות ידידותיות לאורך כל גבולם. מבחינה זו, המערכה באוקראינה הסתברה כהרת אסון עבורם. תחילה הם נכשלו בשימורה של ממשלה ידידותית בקייב. לאחר מכן, הם נכשלו בכינון אזור חיץ פרו-רוסי במזרח ובדרום אוקראינה. הם אמנם הצליחו בסיפוח חצי-האי קרים החשוב, אך הישג זה מתגמד ביחס לנזק שנגרם לרוסיה בדרך. היום אוקראינה היא מדינה אנטי-רוסית מובהקת, העוסקת במרץ בבניין כוחה הצבאי ומצהירה באופן רשמי על שאיפתה להצטרף כחברה לנאט״ו. ואילו רוסיה נתונה לסנקציות מערביות ויחסיה עם שכנותיה נמצאים בשפל: בלרוס, בעלת בריתה האיתנה ביותר לשעבר, מנהלת נגדה מלחמת סחר. המדינות הבלטיות חברו לנאט״ו ומתחמשות במהירות וגיאורגיה הולכת בדרכן.

צעירים מציירים את "מפת ההפסדים" של אוקראינה מול הפרלמנט בקייב, אפריל 2014 | SERGEI SUPINSKY_AFP_Getty Images

4אם כן, נראה כי בראייה רוסית יש לפעול בכדי למזער את הנזקים באוקראינה ויש לעשות זאת מהר. הזמן לא פועל לטובתה של רוסיה. הצבא האוקראיני החלש שהתפרק בקרבות של 2014, הולך ומשוקם. ארה״ב תומכת באימונים ובאמצעים לוגיסטיים, אך בינתיים מסרבת למכור נשק משמעותי. בתגובה, האוקראינים מסירים את האבק ממכונות הענק שהיוו את עמוד השדרה של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי הסובייטי. טנקים, טילים ומטוסים יוצאים מפסי הייצור ומשקמים את הצבא. לפי נתוני משרד ההגנה האוקראיני, 200 אלף חיילים חדשים גויסו בשנתיים האחרונות והוקמו 13 חטיבות חדשות מסוגים שונים.

במישור החברתי, אוקראינה חווה תהליך מואץ של גיבוש תודעה לאומית כריאקציה לחתרנות הרוסית. אזרחיה דוברי האוקראינית ודוברי הרוסית, נוצרים, מוסלמים ויהודים (שהם מעטים אך חשובים), מתכנסים ברובם תחת רעיון מדינת הלאום האוקראינית שבה יש מקום של כבוד למיעוטים המסורתיים. ומכיוון שקייב לא ויתרה על הטענה למחוזותיה המזרחיים ולקרים, בתוך מספר שנים, התהליכים המתוארים יכולים להפוך את אוקראינה מניצוד לצייד. רוסיה לעולם לא תשלים עם האפשרות שאוקראינה, מדינה בת 40 מיליון תושבים ששטחה משתווה לצרפת, תאיים עליה צבאית. זהו איום שיש לנטרל.

5אך הוכח שהאחיזה של קייב במחוזותיה איתנה מספיק בכדי לעמוד בחתרנות הרוסית שבאה לידי ביטוי בשורת צעדים רכים יחסית שכללו תעמולה, חימוש ארגוני מורדים והפעלה מוגבלת של כוחות צבאיים במחוזות סמוכי גבול – אסטרטגיה שזכתה לכינוי ״לוחמה היברידית״. מלבד סיפוח קרים, הפעילות הרוסית הניבה רק שליטה חלקית בשני מחוזות פריפריאליים – דונצק ולוהנסק. הללו הכריזו על עצמאות ומשמשים בפועל כבובות של הקרמלין. בכדי לשנות את התמונה לטובתה, רוסיה חייבת לשנות את האסטרטגיה שלה והקלף המרכזי שנותר בשרוולה הוא עליונותה הצבאית העצומה. עם כישלון הגישה הרכה יותר, נותר רק לגלול את דיביזיות השריון הרוסיות מעבר לגבול. ויפה שעה אחת קודם, לפני שהצבא האוקראיני משלים את תהליכי ההתעצמות שהוא מקדם.

6אם הרוסים אכן הגיעו למסקנה הזו, ייתכן מאוד שהם רואים במערכה הסורית ובהפצצת חלב בפרט, קלף מיקוח במשחק האוקראיני. המערב מעוניין בראש ובראשונה ביציבות בסוריה. הכאוס בארץ הזו יצר משבר פליטים שהכה באירופה, וההפצצות של רוסיה בריכוזי אוכלוסיה רק מחריפות את לחץ הפליטים. האם המערב יסכים לוותר באוקראינה בתמורה למדיניות רוסית ״רצויה״ בסוריה? האפשרות שכן, מבססת היגיון של אסטרטגיה רוסית טורית – סוריה תחילה ואוקראינה לבסוף.

ייתכן מאוד שהרוסים רואים במערכה הסורית ובהפצצת חלב בפרט, קלף מיקוח במשחק האוקראיני

ייחוס התכנית המדוברת לרוסיה אומנם עומד בגדר השערה, אך מדיניות הגדלת הרווח בזירה אחת על ידי יצירת זירה שנייה, איננה חדשה לה. במשבר הטילים בקובה ב-1962, בריה״מ למעשה הגיבה להצבת טילים גרעיניים אמריקאים בתורכיה ואיטליה באמצעות פעולה בזירה אחרת, והציבה טילים משלה בקובה. התוצאה הייתה הסכם שבמסגרתו הטילים האמריקאים באירופה הוסרו.

7מטרותיה של פלישה רוסית יהיו יצירת עומק אסטרטגי באוקראינה ופגיעה בפוטנציאל הצבאי והכלכלי שלה. לעומת זאת, הפלת המשטר בקייב והחלפתו במשטר אוהד, נראה כרגע כיעד בלתי מעשי. האיבה שיש לאוקראינים כלפי רוסיה לא תאפשר קיום של משטר כזה ללא שלטון צבאי ישיר ומתמשך מצד רוסיה, דבר שמוסקבה לא תוכל להרשות לעצמה. לעומת זאת, רוסיה יכולה לבחור מבין שורה של תוכניות אפשריות בנות ביצוע. התכנית המינימאלית בהיקפה יכולה לכלול יצירת רצף טריטוריאלי בין רוסיה לקרים. במסגרת כך, רוסיה תכבוש את כל קו החוף של ים אזוב (ראו מפה), תסיר מקרים את המצור היבשתי שחצי האי מצוי בו ותשפר את יכולת ההגנה שלו בטווח הארוך. בתוך כך, היא תשלול מאוקראינה את מרבית קו החוף שלה, כולל העיר מריאופול שמהווה נמל ומרכז תעשייתי חשוב. תכנית זו תהיה קלה יחסית ליישום ותשלב תנועה מקרים לכיוון מזרח ומרוסיה לכיוון מערב, באופן הכופה על אוקראינה לחימה במספר חזיתות. במקביל, חיל האוויר הרוסי יפגע בתשתיות לאומיות, צבאיות ותעשייתיות בכל רחבי המדינה.

8אך הניסיון מראה שהפעלת כוח אווירי לא מייצרת השפעה קבועה כנגד תעשייה יריבה. על כן, הפעולה המתוארת תותיר בידי אוקראינה את מרבית הפוטנציאל התעשייתי שלה וערי נמל חשובות. תוכנית רוסית שאפתנית יותר עשויה לכלול את כיבוש ערי המפתח חרקיב, דניפרו, זפורוז׳יה וחרסון. אלו מרכזי התעשייה העיקריים באוקראינה והם גם כוללים מיעוט רוסי גדול. בנוסף, כיבושם יאפשר שליטה רוסית על מוצא נהר הדניפר לים השחור, נהר המהווה את עורק החיים העיקרי של אוקראינה. מבצע כזה יצריך מרוסיה משאבים רבים, לחימה בערי ענק וסיפוח שטחים מאוכלסים ונרחבים, אך הוא אינו חורג מיכולותיה.

חיילים רוסים מחוץ לסניף הבנק הלאומי של אוקראינה, אחרי שהשתלטו עליו ביוני 2014 | DANIEL MIHAILESCU_AFP_Getty Images

גישה מרחיקת לכת עוד יותר תהיה ניסיון לכיבוש מלא של המחוזות הכוללים מיעוטים רוסיים, דבר שיצריך תמרון מערבה אל מעבר לנהר הדניפר ולאורך הים השחור. תכנית מקיפה כזו תכלול גם את כיבוש ערי הנמל החשובות מיקולייב ואודסה. היקף האוכלוסייה שתסופח או שתימלט משטחי הכיבוש יהיה 20-10 מיליון בני אדם, כתלות בהיקף המבצע הרוסי ובמידת הצלחתו. ובכל אחד משני התרחישים המתוארים, אוקראינה תאבד את עיקר כוחה התעשייתי וחלק גדול מההון האנושי שלה.

9מלחמה כזו יכולה להתחיל מהאשמה רוסית שאוקראינה הפרה את הפסקת האש בחבלי דונצק ולוהנסק, הפסקת אש שממילא איננה מקוימת בפועל. הכוחות הפרו-רוסיים דואגים לשמר את הקונפליקט על אש נמוכה, כך שתמיד ניתן יהיה לחדשו. התעמולה הרוסית תנצל תקרית ירי עם אזרחים הרוגים או תפברק תקרית כזו בשביל להצהיר על מבצע שנועד להשיב את הביטחון לשכנתם ממערב. ״עד כה נמנענו מכל מעורבות״ יגידו הרוסים, ״אבל אי אפשר להתעלם יותר מהתוקפנות של הממשלה האוקראינית כנגד אזרחיה דוברי הרוסית״.

נושא נוסף שהרוסים יכולים לנצל הוא חבלה אמיתית או דמיונית באספקת החשמל לקרים. חצי האי תלוי בחשמל שזורם אליו מאוקראינה וקווי המתח שחוצים את הגבול כבר היוו מטרה לחבלה בעבר. בכל מקרה, למרבית האוכלוסייה הרוסית לא יהיה ספק שממשלתם יוצאת לצודקת שבמלחמות.

10פעילות רוסית חתרנית בדמות תעמולה וארגון ״מרי עממי״ מאחורי קווי האויב, יהיו מרכיב משני בפלישה. מטרתה העיקרית תהיה להקים מוסדות שלטון אזרחיים בלתי תלויים בממשלה האוקראינית, מייד עם הגעת הצבא הרוסי. באוגוסט האחרון התובע האוקראיני הכללי פרסם הקלטות של שיחות מאביב 2014 בהן נשמע יועצו הבכיר של פוטין, סרגיי גלזייב, מכווין אישית פעילי שטח באוקראינה. הוא עודד אותם להשתלט על מבני ציבור ולאלץ את חברי המועצות המקומיות לפנות לרוסיה בבקשת סיוע. מדובר בראיות כבדות משקל כנגד המשטר הרוסי, אך הן גם מראות תכנון רוסי לקוי, לכל הפחות ביחס למחוזות מחוץ לקרים.

11סכנת הפלישה המיידית מביאה את אוקראינה לחזר אחר כל מדינה שיכולה למכור לה נשק. אין לה זמן לחכות לייצור המקומי. ישראל נמנית כאחת המדינות הללו, אבל כמו האחרות, היא מסרבת להיענות. לאחרונה אוקראינה ציינה, בהשקעה רבה, 75 שנים לטבח שביצעו הנאצים בבאבי-יאר. נשיא המדינה ראובן ריבלין הוזמן לנאום בפני הפרלמנט. הוא אמנם דיבר בשבח כיוונה הדמוקרטי של אוקראינה ועל הידוק שיתוף הפעולה בינה ובין ישראל, אך הנאום נתפס כאירוע שלילי. ריבלין הזכיר בו את הסיוע שהאוקראינים הגישו לנאצים, את האנטישמיות ואת העובדה שחסידי אומות העולם היו טיפה בים של אדישות ואיבה כלפי היהודים.

ארסן פבלוב הידוע כ"מוטורולה". ברוסיה הוא היה שוטף מכוניות. באוקראינה הוא הפך לקולונל בצבא הרפובליקה הבדלנית של דונצק | ALEKSEY FILIPPOV_AFP_Getty Images

ריבלין אולי צדק בעובדות, אבל רטוריקה מכלילה כזו מגורמים ישראלים בכירים לא מופנית היום אפילו כלפי הגרמנים, ובטח שלא כלפי הרוסים. בבחירה בין רוסיה לאוקראינה, ישראל בוחרת בראשונה. הדבר מובהק לאור כמות הביקורים של נתניהו וראשי מערכת הביטחון הישראלית במוסקבה. רוסיה לעומת זאת, מנהלת מערכת יחסים מורכבת יותר מול ישראל. מערכת יחסים שבמסגרתה ישראל צריכה לבלוע מכירת נשק רוסי מתקדם לאיראן, האויבת המרה ביותר שלה.

12כל עוד האוקראינים לא מוצאים ספק נשק, רוסיה יכולה להשהות את פתיחת המלחמה. מספר גורמים יכולים לדחות אותה או להגביל את היקפה. ראשית, חופש הפעולה הרוסי ייקבע לפי גישת הממשל האמריקני החדש שנבחר בנובמבר. בראייה רוסית, זכייתו של טראמפ הייתה התפתחות חיובית ביותר. על פי המודיעין האמריקאי, הרוסים גם פעלו באופן אקטיבי בכדי לקדם את בחירתו (הפריצה לשרתי המפלגה הדמוקרטית יוחסה להם).

הקו של קלינטון כלפי מוסקבה היה נוקשה ורצוף התבטאויות חריפות נגד פוטין. לעומתה, טראמפ דווקא הרבה להתבטא בשבחו של פוטין וביכולתם ״להסתדר״. ובאופן כללי, הוא סימן קו ברור של מדיניות אמריקאית בדלנית בעולם – פחות השקעה בנאט״ו, פחות מלחמות מעבר לים. אבל כמה רחוק ילך טראמפ עם המדיניות הזו? כיצד ינהג ברגע האמת שבו רוסיה תצא למבצע נרחב נגד אחת משכנותיה? ימים יגידו.

טקס הפותח תרגיל משותף לאוקראינה וארה"ב. אמריקה ומדינות נוספות מסייעות באימון הצבא האוקראיני, אך מסרבות לספק לו נשק קטלני החיוני לו | YURIY DYACHYSHYN_AFP_Getty Images

הגורם השני שעשוי להגביל את פעילותה של רוסיה הוא אירוח גביע העולם בכדורגל על אדמתה בקיץ 2018. מכיוון שלאירועים מסוג זה יש חשיבות עצומה בעיניי ההנהגה הרוסית, היא תעדיף לדחות פעולה צבאית נרחבת עד לאחר המשחקים. מנגד, התחמשות מהירה מהצפוי של אוקראינה עשויה לדחוף את הרוסים להקדים את פלישתם, גם במחיר של יישום תכנית פלישה מצומצמת יחסית.

13בינתיים, זירת הלחימה במזרח אוקראינה משתנה. הכוחות המורדים עוברים תהליך של התמקצעות. הם מקבלים אמצעי לחימה חדשים וקצינים של הצבא הרוסי משולבים בהם. ההערכה הרווחת היא שזוהי הסיבה לחיסול ״מוטורולה״. הרוסים הפכו את המפקד הצבאי הזה לגיבור לאומי, אבל ברוסיה גיבורים הם לרוב גיבורים טראגיים. ככל שאדם צובר יותר כוח, הוא הופך לפחות נשלט ולאיום בעבור הממסד. ״מוטורולה״ היה דמות שהתאימה לאסטרטגיה הישנה שבה שוטף מכוניות פטריוטי יכול להפוך למפקד בכיר. במציאות החדשה שבה החזית עוברת לבעלות הצבא הרוסי, אין ל״מוטורולה״ מקום.

14פלישה של רוסיה לאוקראינה היא אירוע שקשה לדמיין. ממש כפי שהיה קשה לדמיין את סיפוח חצי-האי קרים לפני שנתיים וחצי ואת ״המלחמה ההיברידית״ שרוסיה ניהלה מול אוקראינה מאז ועד היום. אבל לא מדובר באירוע בלתי סביר. רוסיה מוכנה לקחת סיכונים גדולים בשביל לקיים את הדוקטרינה הביטחונית שלה – הרחקת נאט״ו מגבולה.

בנוסף, המשטר הרוסי מרוויח נקודות רבות בזירה הפנימית ממצב של מלחמה. כיבוש שטחים חדשים ודיבורים על ״הצלת בני העם הרוסי״ קונים לו עוד אוויר לנשימה על רקע הכלכלה הרוסית הכושלת. אבל פאסיביות אל מול תוקפנות רוסית עשויה לעודד תוקפנות נוספת. על כן, המערב צריך לנהל משחק זהיר שבמסגרתו הוא מבהיר לרוסיה שהמחיר אותו תשלם על פלישה לאוקראינה יהיה בלתי נסבל. ומנגד, לא לגבות את המחיר הזה בטרם עת, דבר שעשוי רק להעלות את המוטיבציה הרוסית לפעולה תוקפנית מתוך מחשבה של ״אין מה להפסיד״. אפשר לחקות את רוסיה ולהרתיעה ביעילות באמצעות פעולה בחזית אחרת. למשל, אל מול משטר אסד או דרך התעצמות משמעותית של נאט״ו בגיאורגיה.

15המלחמה במזרח אוקראינה כבר גבתה את חייהם של כ-10,000 בני אדם והביאה מעל שני מיליון איש לעזוב את בתיהם. סופה אינו נראה באופק וגרוע מכך, יש לה פוטנציאל נפיצות שיכול להביא את העולם בחזרה לתקופות החשוכות ביותר של המלחמה הקרה. וגם אם במלחמה הקרה השנייה, כוחה של רוסיה קטן מבראשונה, נותרה לה היכולת לכפות על העולם את סכנת המלחמה הגרעינית ולשעבד חלק גדול מכלכלתו להוצאות ביטחוניות אדירות שיפגעו באיכות החיים של כולנו. על כן, בעוד שהמערב ממקד את תשומת ליבו בפתרון המלחמות במזרח התיכון, ראוי לו להקדיש משאבים רבים דווקא במניעת המלחמה הבאה באירופה.

צילום: Lowe SSP3

את הסיפור הזה הגשנו לכם בלעדית לפני כשנתיים. סיפור שעסק בחברת פרסום שהצליחה לגרום לחברי ארגון טרור קולומביאני לנטוש אותו. הכוונה היא לארגון הטרור המרקסיסטי פאר״ק, שניהל במשך כמעט 60 שנה מלחמת אזרחים עקובה מדם נגד ממשלת קולומביה. במהלך השנים האלה הוא ביצע מאות פיגועים המוניים, חטף אלפי אנשים, ביניהם מדינאים, שופטים, עיתונאים, שוטרים וחיילים לשם כופר, ובהמשך מימן חלק גדול מפעולות הטרור שלו באמצעות סחר בסמים.

ממשלת קולומביה ניסתה מהלך חדש ומפתיע מעבר למאבק הצבאי המתמשך. היא החליטה לפנות לאנשי הגרילה באמצעות כלי שיווק ופרסום, ולשכנע אותם לנטוש את ארגון הטרור ולחזור לחיות חיים נורמליים בתוך הקהילות שמהן הם באו. הם פנו למשרד הפרסום השני בגודלו בקולומביה, ששמו Lowe SSP3. לקוחותיו הם בדרך כלל חברות נפט, תיירות, מכוניות, טלפונים ניידים ועוד, ושאלו אותו האם בכוחו לעצב ״אסטרטגיה של תקשורת״ עם טרוריסטים מארגון פאר״ק. אסטרטגיה שתשכנע אותם לעזוב את ארגון הטרור.

משרד הפרסום הסכים לאתגר. במהלך שיחות שקיים עם טרוריסטים שנטשו את דרך הטרור וחזרו לחיים נורמליים, הבינו במשרד הפרסום שלמרות כל הדברים הנוראיים שהם עושים, לטרוריסטים יש עדיין לב אנושי מלא ברגשות. יש להם פחדים, תקוות וחלומות, וללב האנושי הזה הם החליטו להפנות את הקמפיינים שלהם. כך נולד ב-2010 אחד הקמפיינים הראשונים של משרד הפרסום, ״מבצע חג המולד״, כי בחג גם הטרוריסטים מתגעגעים לבית, למשפחה ולאווירת החג.

לפי העיתון הקולומביאני EL TiEMPO, 45 אלף טרוריסטים עזבו את שורות הגרילה בין השנים 2012-2003. כמובן שלא כולם עזבו בגלל שהשתכנעו מהפרסומות, אבל ״אין ספק שגם לנו יש חלק בזה״, אמר לנו בראיון לפני כשנתיים חוסה מיגל סוקולוף, נשיא חטיבת העיצוב במשרד הפרסום.

ביוני 2016, ארגון פאר״ק חתם על הסכם הפסקת אש עם ממשלת קולומביה, לאחר ארבע שנים של שיחות פיוס. ההסכם היה נקודת ציון היסטורית למלחמה הממושכת ועקובת הדם הזאת. אבל ההסכם נדחה ברוב זעיר במשאל עם.

בנובמבר נוסח הסכם חדש והפעם הוא אושר על ידי הקונגרס של קולומביה. כעת נותרה לממשלת קולומביה משימה לא קלה להגיע לפיוס אמיתי בין כל חלקי החברה אחרי שנים ארוכות כל כך של מלחמת אזרחים קשה ואכזרית.

קראו את הכתבה על הקמפיין השיווקי שעזר לפרק את ארגון הטרור

תמונת אילוסטרציה: Joseph Barrak/AFP/Getty Images

שדרה של עצי זית עתיקים מובילה לכפר הפלסטיני רמון, המשתרע על כ-30 אלף דונם בין רמאללה ליריחו. מאות בתים שוכנים בו, רבים מהם וילות אבן מרהיבות.

״זה יותר דומה לארמונות״, מספר לי בראיון בילאל דאהר, עיתונאי ב-Arab48, אתר חדשות ערבי המתמחה ביחסי פלסטינים-ישראלים. באוגוסט האחרון ביקר דאהר בכפר ודיבר עם האנשים שם, ולהפתעתו הוא גילה שרוב הבתים בכלל אינם מאוכלסים, ״או שגרים בהם קשישים, מכיוון שבניהם היגרו לחו״ל״, הוא אומר.

״בחור בשם אחמד סיפר לי שכאשר הוא סיים תיכון, לפני כמה שנים, היו בכיתה שלו 44 תלמידים, כולם מכפר רמון. היום נשארו בכפר רק 4 מהכיתה שלו. כל יתר ה-40 היגרו לארה״ב. הוא מספר שכשהם, הצעירים, מתחתנים הם כבר לא עושים חפלות. כי אין יותר צעירים. למי הם יערכו את החפלות? אין צעיר שירים אותך על הכתפיים בחתונה שלך. אז עושים ארוחת צהרים או ארוחת ערב לזקנים, וזהו. הוא סיפר שבכפר היו פעם כ-14 אלף איש. אבל 10 אלף מהם היגרו לארה״ב, 2,000 לירדן וכיום נשארו בכפר רק כ-2,500 אנשים״.

מקורות וסימוכין למידע בסוף הכתבה

ראית תופעה דומה גם בכפרים נוספים? 


״כן, גם בבית לחם, בבית ג'אלא ובבית סאחור קורה דבר דומה. אין לי נתונים מדויקים, אבל אמרו לי שזה די דומה למה שקורה בכפר רמון. בחור מבית ג'אלא, מלצר במסעדה, סיפר לי שהוא עומד להגר לצ'ילה. בצ'ילה, הוא אמר, יש כ-200 אלף איש שמוצאם מבית ג'אלא. זו הגירה שהחלה מזמן , עוד לפני 1967. כיום נותרו בבית ג'אלא כמה אלפים.

״זה קורה כי אין אופק לצעירים בשטחים. אפילו אם הם הולכים לאוניברסיטה ומסיימים לימודים, אין מספיק מקומות עבודה, ואם יש, המשכורת זעומה מאוד, משהו כמו 2,500-1,500 שקל בחודש.

״לדוגמה, לפני כמה חודשים כשהייתה שביתת מורים ברשות הפלסטינית, מורה למתמטיקה עם תואר שני וותק של 20 שנה, סיפר לי שהוא מקבל 2,700 שקל בחודש. זה עלוב מאוד ביחס לעלויות המחייה. ברמאללה המחירים כבר כמו בישראל, יקר שם מאוד.

״אז הצעירים בשטחים רואים שחברים שלהם היגרו וחיים טוב, יש להם הכנסה גבוהה, רכב ובית, והם הולכים לים – וזה מגרה אותם ומעודד אותם להגר גם כן. בדרך כלל ההורים נשארים בשטחים, למרות שבאזורי בית לחם וירושלים אני מכיר משפחות שלמות, מהכפר בית חנינא למשל, שהיגרו. לא רק לארה״ב, אלא גם לדרום אמריקה. מבית חנינא היגרו רבים לוונצואלה. כשהם חוזרים לבקר בחופשת הקיץ אתה שומע שמדברים ברחובות ספרדית״.

בחור מבית ג'אלא, מלצר במסעדה, סיפר לי שהוא עומד להגר לצ'ילה. בצ'ילה, הוא אמר, יש כ-200 אלף איש שמוצאם מבית ג'אלא

את הדברים שאמר לי דאהר, הוא פרסם גם ב-Arab48, ומשם מאמרו הועתק לשורה של אתרים פלסטינים.

איך אנשים הגיבו למאמר שלך? 


״הרבה אנשים קראו אותו, היו כ-600 לייקים למאמר. רוב התגובות ברשתות החברתיות היו של אנשים שאמרו שנגעתי בנקודה חשובה שלא מדברים עליה״.

״כל מי שאני מכיר רוצה להגר״

וואדה מא'ני (31) הוא אחד מאותם צעירים פלסטינים שהיגרו לאחרונה לחו״ל. הוא נולד וגדל בשכם. כשסיים תיכון נרשם ללימודים באוניברסיטת א-נג'אח, ממוסדות האקדמיה הגדולים בגדה, וב-2008 סיים תואר ראשון בפקולטה למנהל עסקים.

״כשסיימתי את הלימודים מצאתי עבודה במשרד הבריאות הפלסטיני כפקיד רכש בכיר״, הוא אומר לי, ״ובמקביל עבדתי גם כמדריך במרכז בריאות קהילתי בשכם״.

אביו של מא'ני היה מנכ״ל המחלקה לשיתוף פעולה בין-לאומי במשרד הבריאות הפלסטיני, ולכן נסע הרבה לחו״ל והכיר חברים מארצות וממוצאים רבים. כך נחשף מא'ני לתרבויות ולארצות רבות, הוא ראה איך חיים במקומות אחרים, והחל להשוות את החיים בחו״ל למצב בגדה המערבית. ״מצב רע מאוד״, הוא אומר.

״אפילו אם אין לך בעיות עם אף אחד, אפילו אם אתה עצמאי בכל מובן ולא מתעסק ב'פוליטיקה' או לא מנסה לפגוע במישהו, אתה לא יכול לעשות שם הרבה. שכם מוקפת בהתנחלויות מכל כיוון. אתה מוגבל ביכולת לנוע וחושש להגיע לאחד המחסומים, אתה חושש שיקרה לך משהו. ובתוך שכם אתה יכול להיות עשיר מאוד או עני מאוד – אין מעמד ביניים.

ברחובות בית-לחם. רבים מהגרים מהעיר בכל חודש | תמונה:Graham Morrison/Getty Images

״תוסיף לזה את העובדה שהרשות הפלסטינית לא עושה את עבודתה. היא מסייעת לאנשים מסוימים להרוויח כסף ולא מסייעת לאנשים אחרים. האנשים שעובדים בממשל הפלסטיני מושחתים לגמרי. אין שם שלטון חוק שיכול לגרום להם לקחת אחריות על מה שהם עושים. אין שם דבר כזה. הם יכולים לגנוב כסף, את הכסף שמיועד לעם הפלסטיני שחי שם.

״אני יודע את זה מאבא שלי, בגלל סוג העבודה שהייתה לו – הקהילה הבין-לאומית מעבירה כספים רבים לעם הפלסטיני. אבל איפה הכספים האלה? הם נגנבים על ידי האנשים המושחתים שעובדים עבור הממשל הפלסטיני״.

אחרי שעבד במשך שנתיים-שלוש במשרד הבריאות הפלסטיני, החליט מא'ני שהוא רוצה לעבור למקום אחר, לראות את החיים שמעבר לגבול ומעבר לישראל. ״תמיד חיפשתי משהו טוב, חיפשתי חופש ודמוקרטיה. חשבתי על אמריקה. ניסיתי להגיע לקונסוליה האמריקנית כמה פעמים. פעם אחת כדי לקבל ויזת תייר, ופעם נוספת כדי לקבל ויזת סטודנט. בשני המקרים סירבו לי.

״עובדת אחת במשרד הבריאות ששמעה מה שקרה לי סיפרה שחברה שלה חיה כעת באמריקה עם הבת שלה. היא הציעה שתכיר ביני לבין הבת, ואם זה יתאים נתחתן. כך אוכל להגר לארה״ב״.

מא'ני אהב את הרעיון. ״הכרתי את הבחורה ב-2012. שוחחנו דרך האינטרנט במשך שנה, למדנו להכיר זה את זו, ובסוף החלטנו להתחתן, בירדן. אחרי שהיא קיבלה אזרחות אמריקנית התחתנו. כך קיבלתי ויזה והיגרתי לאמריקה בנובמבר 2015. כיום אני חי איתה בשיקגו״.

ואיך החיים שם?


וואדה מא'ני בארה"ב אחרי שהיגר

״החיים כאן מעולים. אין שנאה, אין גבולות, אין כלום. אני יכול לחיות בחופשיות. אני עובד עכשיו בנמל התעופה עבור חברת אבטחה מסוימת, ומנסה לעבור מבחנים כדי להיות שוטר״.

והמשפחה שלך נשארה בגדה המערבית?


״כן, יש לי שני אחים ואחות. אח אחד נסע לבריטניה להשלים תואר שני בהנדסה וכעת עובד וחי בסקוטלנד. אחותי רוקחת, היא חיה בגדה, ואח נוסף שלי חי גם הוא שם, הוא עדיין לומד באוניברסיטה״.

ואתה לא חושש לדבר על כל זה בגלוי? אולי הראיון הזה יסכן את המשפחה שלך שעדיין חיה שם.


״לא. אני עומד להיות אזרח אמריקני. לא אכפת לי. אף אחד ברשות הפלסטינית לא ילך למשפחה שלי וישאל 'למה הוא אומר כך וכך'. אחרי הכול אני אומר את האמת. אני לא פוחד מאף אחד שם״.

אתה מכיר אנשים נוספים שרוצים כמוך להגר? 


״אגיד לך כך: רוב האנשים שאני מכיר – אלה שעבדו איתי במשרד הבריאות, החברים שלי, המשפחה שלי, ואנשים אחרים שמסביבי – כולם רוצים להגר. אפילו אבא שלי רוצה להגר. אבל אין להם מספיק כסף כדי להגר, או שאנשים מסוימים ממשפחתם צריכים אותם והם לא יכולים להגר.

״הסיפורים על הגירה גדולה מהכפרים באזור רמאללה נכונים לגמרי. משפחתה של אשתי היא מהכפר ביתוניא שליד רמאללה. אני יודע שרוב העשירים ברמאללה שולחים את ילדיהם לארה״ב, ובגיל 70-60 מתכננים לחזור לשטחים כדי למות. אני שומע את הסיפורים האלה כל הזמן.

רוב האנשים שרוצים להגר הם אנשים שלווים, שמחפשים שלום בחייהם, הם מחפשים דמוקרטיה ודרך חיים טובה. הדברים האלה לא קיימים בשטחים

״זה קורה בגלל כסף ואורח חיים. רוב האנשים שרוצים להגר הם אנשים שלווים, שמחפשים שלום בחייהם, הם מחפשים דמוקרטיה ודרך חיים טובה. הדברים האלה לא קיימים בשטחים״.

מצב מלחמה

בניגוד למה שנהוג לפעמים להניח, מרבית ההגירה המתרחשת בימים אלה אינה של נוצרים, אלא של מוסלמים. ״פחות מעשרה אחוזים מהמהגרים הם נוצרים, לפי נתוני הגירה שפורסמו בלשכת מפקד האוכלוסין של ארה״ב״, אומר לי ד״ר יעקב פייטלסון, החוקר מגמות חברתיות באוכלוסייה הפלסטינית והיהודית.

לפי הערכות, נותרו כיום רק כמה מאות נוצרים בעזה. יתר הנוצרים, כ-38 אלף, מפוזרים בגדה המערבית. כמה אלפים מהם בבית לחם למשל, שנודעה בעבר כעיר נוצרית, אבל הפכה בעשורים האחרונים לעיר עם רוב מוסלמי מובהק.

ס', פלסטיני בשנות ה-50 לחייו, הוא אחד מאותם נוצרים שנולדו וגדלו בקהילה של בית לחם. בשיחה שאני עורך איתו הוא מספר לי שהצליח לפני כמה חודשים להגר לארה״ב, וכעת עסוק בחיפושים יום-יומיים אחר מקום מגורים למשפחתו שאמורה להגר לשם בקרוב.

תמונה: Philippe Huguen/AFP/Getty Images

גם א' מבית לחם היגר ממש לאחרונה. ידידה שלו מבית לחם סיפרה לי בזמן כתיבת שורות אלה: ״בשבוע שעבר הוא עזב פתאום לאוסטרליה, בהתראה קצרה מאוד״.

אז כמה פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) מהגרים מדי שנה? תלוי במקור הנתונים. ״לפי נתוני המנהל האזרחי, שנמסרו לי בפגישה אישית, מ-1995 עד 2007 היגרו 25 אלף איש בממוצע בשנה״, אומר פייטלסון. ״ב-2007 זה הגיע לשיא והיגרו מיו״ש כמעט 55 אלף״.

״ביוני 2016 הייתה ישיבה של ועדת המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים ביו״ש, של ועדת החוץ והביטחון ושל נציגי המנהל האזרחי. הם דיווחו שבעשור האחרון, רק מיו״ש ורק דרך גשר אלנבי, מאזן ההגירה הסתכם ב-175 אלף, כלומר 17.5 אלף איש בשנה. אבל הם לא יודעים כמה היגרו מנקודות מעבר אחרות, כמו נתב״ג ועזה. וכשאני מסתכל על הנתונים של לשכת מפקד האוכלוסין של ארה״ב לאותה תקופה של העשור האחרון, זה יוצא כ-21 אלף בשנה״.

״אבל הלמ״ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) הפלסטיני דיווח במשך שנים על מאזן הגירה '0'. רק בשנים האחרונות הוא החל לדווח על הגירה של 9,000 איש בשנה״.

כשפניתי ללמ״ס הפלסטיני לגבי נתוני ההגירה, הם בחרו להפנות אותי לסקר שהם ערכו לפני כשש שנים, המראה הגירה מינורית אף יותר.

מאיפה נובע הפער הגדול בין דיווחי הלמ״ס הפלסטיני לבין יתר הדיווחים?


״זה נובע ממצב המלחמה שיש בין הרשות הפלסטינית לישראל. ב-1997, כשהפלסטינים ערכו את מפקד האוכלוסין הראשון ביו״ש ובעזה, ד״ר חסן אבו ליבדה, שהיה ראש הלמ״ס הפלסטיני, אמר בראיון לניו יורק טיימס שהוא רואה במפקד האוכלוסין המשך של האינתיפאדה. הוא קרא לזה אינתיפאדה אזרחית, ואמר שזה אפילו חשוב מהאינתיפאדה עצמה. במלים אחרות, זה כלי נשק במלחמה נגד ישראל. ליהודים יש תמיד פרנויה שהם מיעוט והלמ״ס הפלסטיני מנצל את זה. על בסיס המספרים האלה נקבעת המדיניות של מדינת ישראל״.

איזו מדיניות? רעיון שתי המדינות למשל, שמקדמים ראש הממשלה ושר הביטחון, המושפע מכמות הפלסטינים הפוטנציאלית שיהיו במדינה החדשה, ביחס ליהודים בישראל.

״לפי כללי האו״ם, אם אתה לא נמצא במדינה מסוימת ברציפות במשך שנה ויום אחד״, אומר פייטלסון, ״אתה לא נכלל יותר בתוך מרשם האוכלוסין שלה. אבל נציגי המנהל האזרחי סיפרו בוועדת המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים, שאצל הפלסטינים זה לא נחשב בכלל. כל מי שהיגר עדיין נחשב כתושב המקום, ואפילו ילדי המהגרים, שנולדו בחו״ל, גם כן מתווספים למרשם האוכלוסין של הרשות הפלסטינית, בטענה שאולי הם ירצו לחזור בעתיד״.

ילדים מביטים על מחנה הפליטים ג'לזון בקרבת רמאללה. | תמונה: Abbas Momani/AFP/Getty Images

יורם אטינגר, שכיהן בתחילת שנות ה-90 כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואחר כך כחבר ב״צוות האמריקני-ישראלי למחקרים דמוגרפיים״ (שפייטלסון היה חבר בו), מעריך כי מדובר בכ-400 אלף פלסטינים לפחות שכבר לא נמצאים בשטחים במשך שנים ואולי עשרות שנים, אבל ממשיכים להיספר כאילו הם שם. ״תת-שר הפנים הפלסטיני אישר באוקטובר 2014 כי מ-1995 עד היום הם כללו ברישום שלהם גם כ-100 אלף ילדים שנולדו בחו״ל״, כותב אטינגר.

אטינגר וצוותו גם גילו שהלמ״ס הפלסטינית ממשיכה לספור את הערבים שגרים במזרח ירושלים (כ-300 אלף איש) כאילו הם חיים בשטחה (למרות שרשומים כערביי ישראל), ואף ממשיכה לספור אנשים שמתו. ״יש לזה משמעות פיננסית בלתי רגילה, כיוון שהסיוע הכלכלי שניתן לרשות הפלסטינית, ניתן לפי גודל האוכלוסייה״, אומר פייטלסון. ״אם אתה לא מדווח על התמותה, כמובן שהאוכלוסייה שלך גדולה יותר ואתה מקבל יותר כסף״.

כך שמתוך החישובים של פייטלסון ואטינגר, עולה כי יותר מ-1 מיליון פלסטינים הרשומים כתושבים בשטחים – לא באמת נמצאים שם. הערכות שמרניות יותר, למשל של הדמוגרף הישראלי פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מדברות ״רק״ על כ-500 אלף פלסטינים שלא נמצאים.

אם נסכם, לפי הערכות שלך, כמה פלסטינים מהגרים מדי שנה?


״אם אני מסכם את כל הנתונים מ-1967 ועד היום, מכל המקורות, אני מגיע לכמעט 750 אלף מהגרים מיו״ש ועזה, שזה 15.3 אלף בשנה״, אומר פייטלסון. ״אבל צריך לזכור שיש עליות וירידות. בתקופת האינתיפאדה המספרים קפצו, ובזמן האחרון הם עלו פעם נוספת״.

אם להאמין לסקרים שערכו בעשור הקודם, לפי דיווחים אוניברסיטאות ביר-זית ברמאללה וא-נג'אח בשכם, כ-32% מכלל הפלסטינים רוצים להגר ממקום מגוריהם. גם אם אלה הערכות נמוכות, לנוכח התמונה המשתקפת מהשטח, פירוש הדבר שיותר מ-1 מיליון פלסטינים מתכננים בכל רגע לעזוב ולנסוע לחו״ל, לתמיד (ראו אינפוגרפיקה).

הפלסטינים גם נכנסים?


״בוודאי, יש כל הזמן ביקורי מולדת. כיוון שרוב המהגרים הם צעירים, חלקם מגיעים לשטחים כדי למצוא כלה, ולקחת אותה לחו״ל״, אומר פייטלסון.

״כשהם נכנסים לארה״ב, הם לא רוצים לחזור לשטחים, כי אין שם עתיד עבורם ועבור ילדיהם״, אומר לי החוקר הנורבגי בארד קארטווייט, שקיבל מימון מ״המועצה למחקר של נורבגיה״ כדי לחקור את האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. אחרי ששהה שם 11 חודשים הוא פרסם ספר על ממצאיו ב-2014.

הם מהגרים כי אין להם אופק בשטחים. אפילו אם הם הולכים לאוניברסיטה ומסיימים לימודים, אין מספיק מקומות עבודה, ואם יש, המשכורת זעומה מאוד

״יש כמה ריכוזים של פלסטינים ברחבי ארה״ב – ניו ג'רזי, אוהיו, קליבלנד, שיקגו ומישיגן. בפלינט שבמישיגן הם התחילו להתיישב לפני כעשור. אלפים הגיעו מבית סאחורֹ, מבית לחם ומבית ג'אלא. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 ובעיות נוספות, הפכה פלינט למקום מסוכן ומבולגן. כ-50 אלף איש איבדו את מקומות העבודה שלהם ויש בפלינט בעיות סמים, ירי ואלימות. חלק מהפלסטינים שם איבדו את בתיהם, רבים איבדו את עבודתם וכמעט כולם הושפעו בדרך כלשהי מהמשבר הכלכלי. כך שרוב הפלסטינים שגרו שם עזבו למקום אחר״.

לא רק לארה״ב הם מהגרים, כמובן, אלא גם לגרמניה, לשוודיה ולמדינות נוספות באירופה, אומר קארטווייט, בהן נמצאים קרובי משפחה וחברים. דרום אמריקה היא יעד פופולרי נוסף. בצ'ילה, לפי הערכות, יש קהילה פלסטינית של 350 אלף איש, שרובה היגרה מכפרים וערים באזור בית לחם. רוב הפלסטינים בדרום אמריקה נטמעים באוכלוסייה ובתרבות המקומית, וחלקם ממלאים תפקידים חשובים בפוליטיקה ובעסקים. היו פלסטינים שאף כיהנו כראשי עיר .

״לא תהיה עוד אינתיפאדה״

לא צריך תואר מתקדם בסטטיסטיקה כדי להבין חלק ממשמעויות ההגירה הזו: מדובר ב״דימום״ הולך וגובר של הרשות הפלסטינית, גם פיזי וגם פסיכולוגי, הגורם לדור הבא שלה לברוח, לאוכלוסייתה להתבגר ומגדיל את הנטל הכלכלי עליה.

אבל פייטלסון טוען שיש לכך השלכה נוספת. ״הכלכלן הגרמני, פרופ' גונר חנסון מאוניברסיטת ברמן, הגה בשנות ה-90 תיאוריה הנקראת 'בועת הנוער', שזכתה מאז להכרה הולכת וגדלה בקרב יועצים למדיניות חוץ. לפי התיאוריה הזו, אם במדינה מסוימת, אחוז הגברים הצעירים באוכלוסייה (בגילים 15 עד 25) עולה על 20 אחוז, מתחילות צרות – אלימות, בריונות, לחצים סוציאליים, טרור, מהפכות ומלחמות. האנרגיה והמרץ, שאין להן לאן להיות מתועלות, הופכות לחומר נפץ.

רבים מהצעירים שהשתתפו באינתיפאדה השנייה היגרו לחו"ל או הקימו משפחות | תמונה: Musa Al-Shaer/AFP/Getty Images

״לדוגמה, לפי נתוני הלמ״ס של ישראל שמדויקים לכל הדעות ואמינים ביותר (אבל מתייחסים לאוכלוסייה הפלסטינית רק עד 1994), שיעור הצעירים בגילים 24-15 מכלל האוכלוסייה הפלסטינית, הגיע לשיא של 23.1 אחוז ב-1982. כידוע, האינתיפאדה הראשונה החלה בדצמבר 1987 כאשר שיעור קבוצת האוכלוסייה הזאת ביהודה והשומרון עמד על 20.7 אחוז. האינתיפאדה הסתיימה מעשית ב-1991 כאשר שיעור זה עמד על 18.1 אחוז, ומאותה שנה אני מעריך שהוא המשיך לרדת.

״המסקנה שלי מכל זה היא שכיום כבר לא מצליחים להצית אינתיפאדה המונית נוספת מסיבה פשוטה – הרבה צעירים כבר מזמן לא פה. תנועות מחאה רציניות יכולות להיווצר רק אם מצליחים ליצור מסה קריטית של אנשים התומכים ברעיון מסוים. אבל כיום אחוז הצעירים בגיל המסוכן נמוך הרבה יותר מזה הנדרש כדי ליצור אינתיפאדה נוספת. לכן אנחנו רואים אינתיפאדת בודדים של סכינאות. הם לא מצליחים להצית את ההמונים, כי אין המונים שמוכנים ללכת איתם. בנוסף, הצעירים שהשתתפו בזה לפני יותר מעשור הם בעלי משפחות עכשיו או שהיגרו לחו״ל״.

המסקנה שלי מכל זה היא שכיום כבר לא מצליחים להצית אינתיפאדה המונית נוספת ומסיבה פשוטה – הרבה צעירים כבר מזמן לא פה

אבל אם היינו עושים את השיחה הזו לפני האינתיפאדה השנייה, היינו מגיעים לאותה מסקנה – האוכלוסייה הצעירה עוזבת בקצב מהיר ואין מספיק אנרגיה לאינתיפאדה המונית שנייה. אבל היא קרתה. 


״ההבדל הוא שאז זו הייתה עדיין תחזית שרק עכשיו אנחנו רואים אותה מתממשת. עברנו כעת את הסף הקריטי כלפי מטה של צעירים שהיגרו וכבר לא יכולים להתאסף לאינתיפאדה המונית נוספת. בנוסף, הילודה הולכת ופוחתת אצל הפלסטינים. מספר הילדים לאישה ביו״ש ועזה הגיע לשיא בשנות ה-90, בדיוק כשפרצו האינתיפאדה הראשונה והשנייה. אבל כיום, כתוצאה מהגירת הצעירים, הוא צנח. לפי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארה״ב, ב-2015 הפריון הכולל ביו״ש היה 2.76 ילד לאישה, נמוך יותר מאשר אצל היהודים – 3.13, ואצל המוסלמים הישראלים – 3.32. עד 2050 הפריון ביו״ש צפוי להצטמצם עד 1.5״.

אז מה יוליד יום? נצטרך להמתין ולראות. דבר אחד כבר ברור – ההגירה המואצת מהשטחים היא תהליך שעוד צפוי לשנות את אזורנו, כפי שההגירה העצומה מאזורים אחרים במזרח התיכון משנה בימים אלה את יחסי הכוחות בעולם.

מקורות וסימוכין לטבלה בתחילת הכתבה:
1. הערכה המבוססת על נתונים מכמה גופים שונים הנמנים בכתבה
2. על פי סקר של הלמ"ס הפלסטיני מיולי 2016
3. קיימת מחלוקת לגבי כמות הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ועזה. לפי נתוני הלמ"ס הפלסטיני יש כ-4.8 מיליון פלסטינים, אולם נראה כי הנתונים מנופחים מאוד – לפי הערכות מסוימות ביותר ממיליון איש.
4. לפי נתוני הגירה שפורסמו בלשכת מפקד האוכלוסין של ארה"ב
5. על פי דו"ח שפרסם ב-2012 ארגון הנוער הגדול ברשות הפלסטינית, שארק יות'