fotolia.com

זה קרה בבוקר קפוא במיוחד, ב-2 בפברואר 1989. הטמפרטורות צנחו ל-35 מעלות מתחת לאפס בהלנה, עיר קטנה במונטנה, בהרים במערב ארה״ב. בשעה חמש בבוקר התעוררה ג׳אנט לקול נפץ אדיר שהרעיד את כל הבית והקפיץ אותה מהמיטה. כאשר ניסתה להדליק את האור, היא גילתה שאין חשמל.

בקור המקפיא, מבעד לחשיכה המוחלטת, היא הצליחה להבחין שדלת הכניסה נעקרה ממקומה, והשמשות בכל החלונות התנפצו. הטלפון הקווי לא עבד, ושלושת מכשירי הרדיו, שעבדו על חשמל, לא פעלו. ״עשיתי את הדבר היחיד שנותר לי לעשות״, היא כותבת בבלוג שלה Calamity Janet , ״צעדתי הלוך ושוב במטבח שלי, מצפה בחרדה שמישהו יספר לי מה קרה ויגיד לי מה לעשות״.

אותו אירוע מטלטל הותיר רושם עז על ג׳אנט. אפילו היא עוד לא ידעה עד כמה. היא לא ידעה שבעוד עשר שנים היא תמצא את עצמה חלק מתופעה עולמית של אנשים המקדישים את מרצם ואת זמנם להתכוננות למקרי אסון.

״זו סטטיסטיקה ידועה שהאדם הממוצע ייתקל בשלוש קטסטרופות לפחות בחייו, כאלה שמזעזעות את כל הקהילה״, היא סיפרה לאפוק טיימס. ״אני כבר סבלתי מאחת מהן, אז זה אומר שמבחינה סטטיסטית יש לי עוד שתיים בדרך. לכן אני רוצה להיות מוכנה לקראת כל מה שעלול לקרות״.

כמו ג׳אנט, אנשים ברחבי העולם משקיעים מאמצים עצומים בהתכוננות לכל סוג של אסון. הם בונים כלובי פאראדיי כדי לשמור על המכשירים האלקטרוניים שלהם למקרה של הפצצה גרעינית, הם אוגרים כמויות עצומות של תרופות למקרה של התפרצות מגפה, ואפילו חופרים לעצמם מערות מסתור. יש גם כאלה שדואגים לגדל לעצמם את כל המזון שהם זקוקים לו כדי לא להיפגע ממשבר המזון המאיים על העולם.

ד״ר ליאן אימל-הארטפורד חקרה את התופעה הזאת בעבודת הדוקטורט שלה, ״המתכוננים״ (The Preppers). מבין אלה המחפשים לשרוד אסונות גדולים יש גם קיצוניים, היא מסבירה, אלה השייכים ל״תנועת ההישרדות״, כפי שהיא מכנה זאת. חלקם מחזיקים באידיאולוגיות מוזרות, והם עלו לכותרות כשאנשים הקשורים בה פוצצו בניין ממשל או שלחו לפוליטיקאים מעטפת נפץ.

אבל לאחרונה, היא מסבירה, תופסת תאוצה תנועה מתונה, השייכת לזרם המרכזי של החברה. ״המתכוננים״, היא קוראת להם. הם מסתייגים מהזדהות עם אותם קיצונים, ובדרך כלל הם מושפעים מאירועים מרכזיים בעולם כמו משברים כלכליים, האירועים האלימים במזרח התיכון, האלימות הגוברת, מחירי הנפט ואסונות שונים שהתרחשו. אפילו בישראל יש מי ש״מתכונן״.

גינת ירק בתוך מערכת אקולוגית סגורה המספקת את רוב צורכי המזון של המשפחה | תמונה באדיבות Garden-Pool

גינת הפלא שמספקת את כל צורכי המשפחה

״אשתי ואני עשינו תוכנית חומש״, מספר לאפוק טיימס דניס מק׳לונג, שמשפחתו מוכנה כבר היום להתמודד עם משבר המזון העולמי אם וכאשר יגיע. ״בשנת 2007 החלטנו להתכוונן לכך שתוך חמש שנים נוכל לספק בכוחות עצמנו את רוב צרכי המזון של משפחתנו״. הצעד הראשון היה שנתיים מאוחר יותר, כאשר הם עברו מדירתם העירונית הקטנה לבית ישן בפרבר בשם מֶסָה באריזונה. 

בחצר האחורית היה בור בטון בלוי ומפוהק שנועד להיות בריכת שחייה. ״מכיוון ששנינו לא התעניינו בשחייה, החלטנו לבנות שם גינת הירק״, הוא מספר. אבל גינת הירק שהוא החל לתכנן בהחלט לא הייתה גינת ירק רגילה.

מק׳לונג החל לתכנן גינה מיוחדת שתוכל לספק למשפחה את כל צרכיה בהשקעה מזערית של משאבים.

צילום: תקווה מהבד

1. המדען שמפיק דלק משמנים מטונפים

״כולם אמרו לי שאני הולך למסלול התאבדות״, מספר לי ד״ר סובחי בשיר. אני פוגש אותו באילת, בכנס ״אילת אילות לאנרגיות מתחדשות״ שהתקיים בתחילת דצמבר. כבר שמעתי רבות על המדען המוכשר משפרעם שהצליח להפיק דלק איכותי משמנים מטונפים. עד כמה מטונפים? כל כך מטונפים שלעתים הוא יכול לקבל אותם ללא תשלום. אלה שמנים שנאספים מהביוב ומסירי טיגון של מסעדות מהסוג שמעוניין לנצל כל שארית פוטנציאל טיגון של השמן הזול ממילא.

חברות ענק בכל העולם, הוא מספר לי, כבר ניסו וממשיכות לנסות להפוך שמנים כאלה לביו-דיזל ואינן מצליחות. אבל לבשיר יש בכובע שפן שלאחרים אין. אותו שפן שאפשר לו להקים חברה ששוויה הגיע למאות מיליוני דולרים, אחרי שכל ניסיונותיו למצוא עבודה כשלו.

אם היום קשה למדענים מהמגזר הערבי למצוא מקום עבודה, המצב בשנות ה-90׳ היה קשה אפילו יותר. 

בשיר, עם מבט נינוח ודיבור רגוע, מספר לי על האכזבה שלו לאחר שחזר לארץ עם דוקטורט יוקרתי מהמכון השווייצרי הפדרלי לטכנולוגיה, מפוסט-דוקטורט בטוקיו, ולאחר מכן השלים פוסט-דוקטורט נוסף בטכניון. שום מוסד להשכלה גבוהה לא הסכים לקלוט אותו. גם התעשייה לא מיהרה לקבל אותו. ״אחרי שסיימתי את תואר המאסטר אמרו לי שאני אנדר-קווליפייד, אחרי הדוקטורט אמרו לי שאני אובר-קווליפייד״. אבל האכזבה שלו הפכה לשמחה גדולה לו ולרבים אחרים.

בשיר הקים בעיר הולדתו יחד עם שותף מרכז מחקר ופיתוח השייך למשרד המדע. המרכז אפשר לו לספק מקומות עבודה באזור, וגם להמשיך ולחקור בתחום המחקר שלו – אנזימים.

מכיוון שאנזימים מאיצים תהליכים כימיים, אפשר להיעזר בהם כדי לייצר כל מיני דברים. משתמשים בהם בתעשיית המזון כדי לייצר סוכר או גבינות למשל, נעזרים בהם בייצור נייר, ומשלבים אותם גם באבקות כביסה כדי שיסייעו בהסרת כתמים. אבל בשיר רצה לרתום את האנזימים למשימות חדשות ומאתגרות בסביבה שהם לא כל כך אוהבים – שמן.

״אם אתה לוקח אנזים״, מסביר לי בשיר את האתגר, ״או כל תא, ושם אותו בתוך שמן, הוא מפסיק לתפקד. הוא מת. אם בבית אתה רוצה לשמור גבינת לבנֶה למשל מחוץ למקרר, אתה מכסה אותה בשמן זית, כי חיידקים לא יכולים לחיות בשמן״. 

ובכל זאת, החברה הראשונה של בשיר, ״זייתונא״, הצליחה להפיק מרגרינה משמן זית באמצעות אנזימים. החברה השנייה שלו, ״אנזימוטק״, הפיקה משמן דקלים תוסף מזון שמשפר את הזיכרון. היא גם הצליחה לייצר שומן דמוי שומן חלב אם, שנמצא היום באבקות חלב לתינוקות ובביסקוויטים שמשווקים בכל העולם.

איך הוא הצליח לעשות את זה? בשיר מסביר לי שכבר בתקופת הדוקטורט הוא הצליח לפתח טכנולוגיה שמאפשרת לו לעטוף את האנזים בחומר אחר, כך שלא יהיה במגע ישיר עם הסביבה החיצונית שלו. רק המרכזים הפעילים שלו, אלה שמשתתפים בתגובות הכימיות, נגישים לחומר הגלם שהם זקוקים לו.

אנזימוטק הונפקה ב-2014, והשווי שלה הגיע בשיאו ל-700 מיליון דולר. אבל כבר ב-2005, כשראה בשיר שהצלחתה של אנזימוטק כבר אינה תלויה בו, הוא פרש, מכר את המניות שלו בחברה, ויצא לגמלאות. 

״אבל מדען לא יכול לשבת בבית״, אומר לי בשיר, ומחייך, ״וגם האישה לא סובלת אותך במטבח״. בשיר התחיל לחשוב על הצעד הבא. ״כמו שאומרים, אי אפשר למכור את אותה עגבנייה פעמיים״, בשיר מצחקק, ״אז הלכתי לכיוון של ביו-דלקים״. 

האמת? לא רק העמיתים שלו, אלא אפילו בשיר לא האמין שזה הולך להצליח. אם שמן הוא סביבה מורכבת לאנזימים, אז ייצור דלקים זה אפילו מורכב יותר, כי הוא כולל כוהל. ״אם אתה רוצה להרוג חיידק או אנזים, פשוט תחשוף אותו לכוהל. כוהל זה מעקר״. 

אבל בשיר היה במצב כלכלי נוח באותם ימים, והוא לא חשש לקחת על עצמו משימה מאתגרת במיוחד. ובמיוחד כשמדובר במשימה שהנחיצות שלה לעולם גדולה כל כך. 

בשיר הפשיל שרוולים וניגש לעבודה. למרבה ההפתעה, הוא הצליח לייצר שכבת הגנה שמגינה על האנזים מהכוהל בדיוק כמו זו שהגנה עליו בפני השמן. ״אני בעצמי הופתעתי״, הוא אומר. 

הדיזל שמיוצר בתהליך האנזימטי הזה יכול לשמש בדיוק באותו האופן שמשמש דיזל רגיל – להנעת מכוניות, ולהפעלת מכונות. הביו-דיזל הזה לא רק יכול להפחית משמעותית את התלות של העולם בנפט, אלא שהוא גם מאפשר להתמודד עם בעיה אקולוגית נוספת: היפטרות מפסולת השמן. 

טרנס ביו-דיזל יצאה לשוק ב-2011 ומכרה באותה שנה אנזימים להפיכת שמנים לביו-דיזל ב-950 אלף דולר, ומאז המכירות עולות בכל שנה. אבל ב-2014 הם החליטו לשנות כיוון. במקום למכור אנזימים, הם החלו לייצר את הדיזל בעצמם, ופנו להקמת מיזמים משותפים עם יצרניות דיזל ברחבי העולם.

2. ״במודל שלנו יודעים להפחית שליש מהוצאות החשמל״

צילום: תקווה-מהבד

את דן בר משיח אני פוגש על שפת הבריכה במלון דן אילת בכנס אילת אילות. עם סיגר ביד וכוס וויסקי הוא מצביע לי על מרפסות המלון.

תמונה: Todd-Bigelow-Photography

הוא מסתובב בכל העולם ונותן הרצאות והדרכות לבתי ספר, לארגונים עסקיים ותרבותיים. הוא ייעץ לממשלת בריטניה כיצד לפתח אסטרטגיה לאומית לעידוד החינוך ליצירתיות בבתי ספר, ובעקבות זאת נולד ספרו הראשון ״לצאת מהקווים״ (Out Of Our Minds 2000). הוא גם זכה לתואר סר ממלכת בריטניה, השתתף בגיבוש אסטרטגיה לפיתוח יצירתיות בחינוך ובכלכלה בתהליך השלום באירלנד, וזכה לאותות הוקרה מאוניברסיטאות רבות.

בראיון שנתן פרופ׳ קן רובינסון לאפוק טיימס התמקדנו בשאלה כיצד החינוך משפיע על האופן שאנחנו משתמשים במשאבים הטבעיים של כדור הארץ. לפי רובינסון יש הקבלה בין האופן שבו אנחנו לא יודעים להעריך ולטפח את המשאבים והיכולות האישיים והמיוחדים הטמונים בכל אחד מהילדים ולפתח אותם, לבין השימוש חסר האחריות (use or misuse) שאנחנו עושים במשאבים של כדור הארץ. לדבריו אם לא נתעורר מהר לבעיה, האנושות עלולה להתדרדר לאסון.

״אנחנו חייבים לפעול בדחיפות, לחפור עמוק, למצוא את המשאבים הטבעיים שבתוכנו כדי לפתור את היחסים שלנו עם העולם שסביבנו. אני חושב שאנחנו יכולים לפתור את הבעיות של כדור הארץ רק אם נטפח ונלמד את הילדים שלנו להיות יותר יצירתיים, פחות תחרותיים, ואם נשים את החינוך לערכים בלב העשייה החינוכית״. האם הוא אופטימי? כן, עם הסתייגויות. 

כמו וירטואוז מוסיקלי

״איך את מאייתת את השם שלך? ואיך את מבטאת אותו?״ שואל אותי רובינסון, ופונה אלי בכל פעם בשמי, כשהוא מקפיד על ההגייה הנכונה. וכך הוא מוחק בהינף יד את המרחק שנוצר ממרום כל אותות הכבוד שאופפים אותו, והראיון הופך לשיחה בגובה העיניים.

תמונה: Todd-Bigelow-Photography

כך הוא עושה גם עם הקהל שלו ב-TED. זורק שאלות, מספר בדיחות, צוחק על אנשי האקדמיה המעונבים ועל עצמו ומשתף בסיפורים משעשעים על בני משפחתו. ובאמנות של וירטואוז מוסיקלי, בין בדיחה לסיפור, הוא משחיל אמירה רצינית על נקודת המפגש של הכשרון והתשוקה שחבויים לדעתו בכל ילד, ואיך מערכת החינוך בימינו מדכאת אותם. 

האמירה הזאת שמגיעה מעומק ליבו מהדהדת היישר בליבו של הקהל שמגיב בתשואות רמות. זה נראה קצת כמו מופע סטנדאפ ונשמע כמו אוסף ממוחזר של תאוריות שידועות היטב בקרב המתעניינים בחינוך, אבל הוא כנראה נוגע לרבים בעצב חשוף שדורש התייחסות ותשומת לב עמוקה. 

כך למשל הוא הסיפור של רובינסון על ג׳יליאן לין

יהודית יובל רקנאטי ובתה נעה יובל מעוז | צילום: ואדים ברסטצקי

יש היום הרבה ציניות לגבי עשירים. יש תפיסה בציבור שלהיות פילנתרופ או איש עשיר שתורם מכספו זה לא בהכרח טוב ומוסרי, שמי שעשיר אולי התעשר על גבו של אחר.

יהודית: ״התפתחה במדינה הסתכלות סוציאליסטית שמי שמצליח – צריך להסתכל עליו בחשדנות. זו תקופה כל כך קשה של אבדן אמון, מוצדק, במנהיגות שלנו, ובגופים שאמורים להיות נקיים. אנחנו מאבדים את היכולת לסמוך ולהאמין במישהו, וזה נוגע גם בנושא של התעשרות. זה כאילו מובנה בהוויה הישראלית – שאין שום דבר שהולך בצורה ישרה ואמיתית. כל דבר נגוע״.

ויש מספיק דוגמאות שמראות למה זה כך. 

יהודית: ״נכון, אי אפשר להאשים אף אחד. אם ראש ממשלה ונשיא נתפסים…״

נעה: ״ואנשי העסקים המובילים״.

יהודית: ״וכל הזמן אנחנו מגלים עוד דברים לא תקינים. אנחנו חשדנים, ובצדק. אבל איך בתוך זה בונים גם איים של אמון באנשים שכוונותיהם ודרכם העסקית והחברתית היא ישרה?

״לכן אני מעדיפה תמיד לצרף לשיח את העניין של יזמות חברתית, כי זה נכון יותר ומסביר בצורה אמיתית יותר את מה שהפילנתרופיה רוצה לעשות היום״.

וזו הפילנתרופיה החדשה?

יהודית: ״כן״. 

כלומר, אתן מעדיפות את השם ״יזמים חברתיים״ או ״משקיעים חברתיים״ בגלל ההתנגדות למילה פילנתרופיה.

יהודית: ״נכון, אני מדברת על שכבה של יזמים או משקיעים חברתיים, כמה מאות אנשים, שחולקים ערכים משותפים ומשפיעים על אוכלוסיות רחבות בארץ״. 

הראיון עם יהודית יובל רקנאטי ובתה נעה יובל מעוז נערך במשרדי גנדיר בהרצליה פיתוח, קרן שהוקמה ב-2004 אחרי שמשפחת רקנאטי מכרה לנוחי דנקנר את אחזקותיה באיי-די-בי. המהלך פיצל את המשפחה לכמה גרעינים, שכל אחד מהם פנה לכיוון עסקי שונה. 

יהודית יצאה מהעסקה עם כ-52 מיליון דולר, לפי דיווחים, ופנתה ביחד עם בעלה ד״ר ישראל יובל ז״ל ושלושת בנותיה להקים את גנדיר, שכיום משקיעה ותורמת בעיקר כדי לפתח אנשים צעירים בגילאי 30-18.

fotolia.com

ג׳וזף אוברטון אהב לצאת לטיסות לילה. בשקט של הגבהים הוא מצא זמן להרהר בנושא שהעסיק אותו בשנים האחרונות יותר מכול: איך נושאים שהיו בלתי לגיטימיים לחלוטין בעיני הציבור, יכולים להפוך פתאום למרכז הדיון הציבורי. כאשר מטוסו התרסק באחת מהטיסות הליליות, עמיתיו למחקר במכון המחקר Mackinac Center במישיגן, ארה״ב, לא נתנו למחקר שלו לרדת לטמיון.

כפי שכתבנו בגיליון 263, מאז 2003 הם המשיכו לפתח את המודל שהגה אוברטון וקיבל את השם ״חלון אוברטון״, או ״חלון ההזדמנויות של אוברטון״, שיכול להסביר איך נושאים שנחשבים לטאבו, או בלתי מתקבלים על הדעת, יכולים להפוך במשך הזמן ללגיטימיים. למשל איך פדופיליה מתחילה להפוך לחוקית בימים אלה במדינות באירופה, איך בעתיד אפשר יהיה להתחתן עם רובוט ומה יכול לקרות בעקבות הדיון על חוק הלאום בארץ. מצד שני, אפשר גם להבין בעזרת מודל אוברטון מדוע הצליחו להציל את חוף פלמחים מידם של יזמי נדל״ן ומדוע המחאה החברתית נכשלה, לפחות בינתיים.

לפני שנרחיב על מקרים הנמצאים על סדר היום הציבורי בישראל, כדאי להיזכר איך מתרחש תהליך אוברטון שהופך נושא לא לגיטימי ללגיטימי. לצורך כך נחזור לדוגמה שהביא בלוגר רוסי, המכנה את עצמו זוהל. הדוגמה הפכה במהירות הבזק לוויראלית בין הבלוגרים בשפה הרוסית, כיוון שזוהל שאל שאלה הזויה לחלוטין: מה דעתכם על קניבליזם?

איך עובדת השיטה

סביר להניח שאם מישהו יעז לשאול במפגש חברים או בדיונים מסביב לשולחנות עגולים ״מה דעתכם על אכילת בשר אדם?״ הוא ייתקל במבטים של תיעוב וסלידה, וכולם ימהרו להחליף את הנושא. גם בראיונות בטלוויזיה או בוועדות פרלמנטריות הנושא לא יעלה. כל דיון בו נחשב לבלתי מקובל לחלוטין. לפי אוברטון, במצב הזה, כשהנושא נחשב לטאבו, הוא נמצא בשלב של ״בלתי מתקבל על הדעת״, או בניסוח של מודל אוברטון הוא נמצא בשלב של ״אפס חלון הזדמנויות״.

אבל נניח שמישהו בעל אידאולוגיה קיצונית, איזשהו סוג של פרנקנשטיין, יאמין שקניבליזם יכול להיות דרך טובה לדלל את אוכלוסיית העולם כדי לשמור על המשאבים של כדור הארץ. אבל הנושא נחשב לטאבו, מה הוא יעשה? בשלב הראשון הוא יכנס מדענים לדיון משותף תחת הכותרת: ״אנתרופולוגיה של מנהגים אקזוטיים בפולינזיה״. הכנס יאפשר לדון בנושא הקניבליזם כי למדע מותר לחקור כל דבר. לאחר הכנס יפורסמו תקצירים וציטוטים של החוקרים שהשתתפו בו. כך למעשה מחק פרנקנשטיין את הטאבו המוחלט שהיה על הדיון בנושא, והעביר אותו מתחום ה״בלתי מתקבל על הדעת״ לתחום אפור יותר.

אם בעתיד פדופילים יוגדרו כ״בעלי נטייה מינית מסוימת״, כמו שמגדירים באופן ניטרלי ״סטרייטים״ או ״הומוסקסואלים״, פדופיל יוכל להיות מורה מחנך בכיתה א׳

כדי לבסס את השלב הזה, לפי אוברטון, אי אפשר להמשיך להשתמש במונח קניבליזם בגלל האסוציאציות שהוא מעורר. חייבים להמציא לו שם יותר מכובד שיסתיר את המהות האמיתית של התופעה. כמו פושע שמחליף שם ותעודת זהות (כך בארץ למשל, מחיקת חובות הפכה ל״תספורת״). לטינית נחשבת לשפה מכובדת של אנשי רוח ולכן פרנקנשטיין בוחר במונח הלטיני ״אנתרופופגיה״.

כעת צריך לבסס מקרה מהעבר הרחוק, שישמש כהוכחה לכך ש״אנתרופופגיה״ יכולה להיות לגיטימית. למשל, בנצרות יש טקס סמלי שבו אוכלים מבשרו של ישו בתפילת כל יום ראשון. ״האם תעזו להאשים את הכנסייה הנוצרית במשהו רע?״ יטען פרנקנשטיין.

בשלב הזה כבר אפשר להזיז את חלון ההזדמנויות של אוברטון לתחום הדיון ה״רציונלי״. איך? באמצעות יצירת דיון מלאכותי של בעד ונגד הנושא. הדיון יכלול טיעונים כמו: ״לאדם יש זכות להחליט מה יאכל״, או ״אין הוכחה מדעית שאנתרופופגיה מזיקה״. לאלה שמתנגדים לתופעה כבר אפשר לקרוא ״שמרנים רדיקליים״ שמסרבים לקבל הוכחות מדעיות לכך שלאכול אנשים זה דבר נורמלי.

השלב הבא הוא לפרסם את הנושא בציבור הרחב דרך סרטים או שירים. למשל קליפ חדש של ליידי גאגא בשם ״Eat me baby״. כעת הנושא כבר בכותרות ומתפשט בכלי התקשורת, וחלון ההזדמנויות של אוברטון יכול לעבור מהשלב ה״פופולרי״ לשלב האקטואלי. אולי לוביסטים יתחילו לדחוף קדימה חוק שכותרתו ״איסור של איסור אכילת אדם״. 

עד כאן התסריט ההזוי של הבלוגר הרוסי שמראה איך אפשר להשתמש במודל של חלון אוברטון כדי להכשיר כל תועבה. אבל האם הוא באמת כל כך הזוי? 

הולנד מכשירה פדופילים

תמונה: fotolia

תום שוב התעורר באמצע הלילה. תוך שהוא מתהפך מצד לצד, הוא הציץ בדאגה בשעון המעורר: השעה שתיים לפנות בוקר, אבל הוא הרגיש עירני לגמרי. רק אחרי שעתיים של קריאה עצבנית של המיילים בסמארטפון, וזפזופ בין ערוצי טלוויזיה, הוא הצליח להירדם שוב. כבר חודש הוא מקפיד למלא את הוראות הרופא: לא לשתות קפה, לא לעשות פעילות גופנית נמרצת אחרי שש בערב, ולא לאכול ארוחה כבדה. הוא אפילו ניסה טיפול בהיפנוזה, שעזר רק לשבועיים. אחר כך שוב חזרו ההתעוררויות הליליות.

במעבדת השינה, אליה הלך בהמלצת הרופא, לא מצאו בעיות בנשימה, לא דיכאון ולא שום בעיות רפואיות אחרות. אבל עדיין, כל לילה, בסביבות השעה שתיים, הוא התעורר ערני לגמרי. הוא ניסה בהמלצת הרופא לקרוא עד ששוב תיפול עליו התרדמה, אבל הדאגה והחרדה ערפלו בכל פעם את מחשבתו: מה לא בסדר? מדוע הוא אינו יכול להירדם? וכיצד הוא יצליח לתפקד למחרת? 

אם יש  אנשים שמתעוררים באמצע הלילה, ולא נמצאו כל בעיות רפואיות, חשוב שידעו שפעם זה היה דפוס השינה המקובל

נדודי שינה מהסוג של תום, שמפריעים לשנת לילה רצופה, מריצים רבים למעבדות שינה או לבית המרקחת. אבל אולי יש להם הסבר מפתיע. אולי מה שנראה כהפרעה יכול להיות ברכה. שני מחקרים, האחד היסטורי והשני רפואי, טוענים שהמוסכמה הרווחת של שנת לילה רצופה, בת שבע-שמונה שעות, היא הרגל צעיר יחסית שבני אדם סיגלו לעצמם בעידן המודרני. לפני כן, בזמנים קדומים יותר, השינה שלנו הייתה מפוצלת לשני מקטעים, עם כמה שעות ערות ביניהן, טוען פרופסור רוג׳ר אקירץ׳ (Ekirch) מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת וירג׳יניה-טק, ארה״ב. 

תומס וֶר (Wehr), פסיכיאטר במכון הלאומי לבריאות הנפש בארה״ב, מגבה אותו וטוען שבתנאים מסוימים אנחנו יכולים להחזיר את הדפוס הזה, ולהשתמש בו לטובתנו. ואולי גם לאלה שלא סובלים מנדודי שינה אבל סתם מתעוררים עייפים בבוקר יהיה טוב יותר לישון בשני מקטעים של שינה?

ישנים פעמיים כל לילה

פעם אנשים ראו את הערות באמצע הלילה כשעות היצירתיות ביותר. היום התעוררות באמצע הלילה נחשבת להפרעת שינה | Wikipedia

כיצד הפך ההיסטוריון פרופסור רוג׳ר אקירץ׳ למומחה להפרעות שינה? האמת היא שזה הפתיע גם אותו. כאשר החליט אקירץ׳ לחקור את חיי הלילה באירופה שלפני המהפכה התעשייתית, הוא לא תיאר לעצמו שאחרי רבע מאה הוא ירצה בפני רופאים ופסיכיאטרים חוקרי שינה, על דפוס שינה קדום שנשכח בעידן המודרני.

סוכני היחידה ממריאים לגאורגיה לתפוס את הסוכן האיראני | באדיבות ג׳ון שיפמן

קהל קטן התאסף ליד מסוע המזוודות שבשדה התעופה הצנוע של טביליסי, בירת גאורגיה, בשעת אחר צהרים שקטה של סתיו 2007. דלפקי הכרטיסים היו סגורים, כל ארבעת שערי היציאה ריקים, ורק מספר טיסות מסחריות נחתו באותו יום.

אחד הבודדים ששהו באותו זמן בלובי שדה התעופה היה גבר בגובה מטר שמונים וחמש, בן 53, שנראה כמו אחד מאנשי העסקים הרוסים והגרמנים שטסו לשם באופן קבוע מרוסיה ומינכן. הוא דיבר רוסית וקרא לעצמו ״דריוס״. 

תאגיד Northrop למשל, מכר את קוד המקור של מערכת הניווט של ׳מטוס אייר-פורס 1׳ לחברה רוסית, וחשף יכולות מסווגות ונקודות תורפה של המטוס

דריוס עמד מתוח. המטרה שהמתין לה כל כך הרבה זמן, עמדה להגיע בטיסה מטהרן. הוא ידע את שמו של האיש, אבל לא איך הוא נראה, והמתין לו בזהות בדויה: כסוחר נשק מזרח-אירופי שמתכוון למכור נשק אמריקני בחשאי.

במציאות דריוס הוא היה סוכן סמוי מארה״ב, מהיחידה לביטחון המולדת. והוא לא עבד לבד. מחוץ לכניסה לנמל התעופה, המתין סמוי נוסף במכונית מרצדס – שוטר גרוזיני ששיחק את תפקיד הנהג של דריוס. 

כשהטיסה מאיראן נחתה, דריוס חייך ונתן סימן לצוות החשאי שליווה אותו. במשך שלוש שנים הוא שוחח באינספור מיילים ושיחות טלפון עם האיראני שכינה את עצמו ״אלכס דייב״. ״אלכס דייב״, היה המטרה העיקרית של ״מבצע שייקספיר״ – פעולה סודית של שירותי הביטחון האמריקנים שמטרתה לתפוס סוכן של ממשלת איראן. 

סוכני היחידה שהשתתפו במבצע האמינו שהצלחתו תסמן לראשונה בהיסטוריה נקודת מפנה במאמץ לעצור מכירה בלתי חוקית של אמצעי לחימה לאיראן, ותציל את חייהם של אמריקנים וישראלים מארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה.

״דריוס ועמיתיו היו חלק מקבוצת עלית קטנה של סוכני היחידה לביטחון מולדת שעבדו בצללים, בדרך כלל בחשאי, כדי למנוע מאויבים להשיג נשק מתוצרת ארה״ב – ציוד לראיית לילה, מיקרו צ׳יפים למערכות מכ״ם (שיאפשרו לגלות מטוסים אמריקנים או ישראלים, א״ל), מערכות לסימון מטרות באינפרא אדום, טכנולוגיות מזל״טים, מנגנוני הפעלה מדויקים למטעני צד ועוד״, מספר ג׳ון שיפמן, עיתונאי שהיה מועמד לפוליצר וכיום עובד בסוכנות הידיעות רויטרס, בראיון לאפוק טיימס.

אחרי ששהה במחיצת הסוכנים החשאיים וצפה בשעות של הקלטות ממבצעי היחידה, הוציא שיפמן בחודש יולי את ספרו ״מבצע שייקספיר״ (Operation Shakespeare). ״בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים, סוכנות הביון המרכזית, הסי-איי-אי הובילה 11 פעולות סודיות דומות, אבל רק אחת מהפעולות הצליחה״, אומר שיפמן. 

למה רק אחת הצליחה?

״כי האנשים שקונים את אמצעי הלחימה האמריקניים הם חכמים. הם לא יוצאים מאיראן או מסין. הם נשארים שם, ולכן קשה לתפוס אותם. בדרך כלל המשימה של צוותי הסי-איי-אי הייתה לפגוע ברשת האספקה של האיראנים או הסינים, אבל זו לא חוכמה לתפוס את נער השליחויות. החוכמה היא להשיג מישהו שידע משהו על המערכת מבפנים״. 

אמריקנים מוכרים נשק לטרוריסטים

אם חשבתם שמסחר בנשק ומידע מסווג מהסוג הזה מועברים בעורמה דרך סוכנים חשאיים או במבצעים מסובכים, טעיתם מאוד. ״הסוכנים החשאיים״ הם פעמים רבות בעצם תאגידי נשק אמריקנים ידועים שגורפים מיליארדי דולרים בשנה מכספי משלם המיסים האמריקני, ומוכרים, כך מסתבר, טכנולוגיות צבאיות רגישות לאיראן, לסין, לרוסיה ובעצם לכל גורם עוין החפץ בכך.

צילום: אלכס גורביץ׳

ליאור, אתה בטח יודע מה השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך.

״אני יכול לנחש. מה מטרת הראיון?״

עוד לא ברור לגמרי לאיזה כיוון זה ילך. בוא נתגלגל בתוך הראיון ונחליט בהמשך לאן אנחנו לוקחים את זה. בסדר?

״אוקיי. אז אם הייתי אומר לך לחשוב על שם של קלף, מה היית אומרת?״

חשבתי שאתה יכול לומר מה עובר לי בראש בלי קלפים…

״אני עושה משהו הפוך״.

אז בוא נעשה ניסוי אחר. אני אחשוב סתם על משהו ואתה תגיד לי מה אני חושבת.

״תחשבי על מי שאת רוצה ואני אענה לך״.

אני לא חושבת על מישהו. אני חושבת על משהו.

״זה קשה״.

זה קשה? אתה רוצה לעמוד באתגר או שאני אחשוב על משהו אחר?

״תני לי רגע אחד את המשקפיים שלך. מתי קנית את המשקפיים האלה, מזמן? תסתכלי. את רוצה לחשוב על מילה או על משהו?״ 

חשבתי על משהו.

״מצוין, אני אשאל אותך שלוש שאלות, בסדר? אני אומר שעון, ואני אומר רגל, ואני אומר: אם לא היית עוסקת היום במה שאת עוסקת, מה היית רוצה לעשות?״ 

לנגן בחליל צד. 

״לנגן. תרשמי פה את הדבר שאת חושבת עליו, תמרכזי את זה למילה אחת ואני לא אסתכל״. 

בוא נעשה את זה בלי לרשום. 

״זה יהיה קשה יותר. כמה קוסמים כבר פגשת עד עכשיו?״

לא פגשתי.

״רק ראית יו-טיוב?״ 

כן. 

״הבנתי, עשיתם על זה מחקר רציני?״

צילום: אלכס-גורביץ׳

קוסם, אתה יודע מראש, בהגדרה, שהוא עובד עליך, ובכל זאת אתה נופל בפח. זה ככה גם בשיווק ופרסום

מחקר רציני? ליאור, אין פה אף אחד שרואה. פשוט תשתמש ביכולת העל טבעית שלך לקרוא את מחשבותיי. 

״אבל אין לי יכולת כזו. ואגב, עד היום כל מי שאמר שיש לו כוחות על טבעיים, הכוחות שלו הפסיקו לפעול ברגע שהתחילו לבדוק אותם״.

אולי זה כמו העיקרון בפיזיקה, במכניקת הקוונטים, שעצם המדידה משנה את התוצאה.

״זה אחלה תירוץ לקוסמים שטוענים שיש להם יכולות על טבעיות. אם לקוסמים יש כוחות גדולים כל כך, הם מסוגלים לרפא מחלות ולמצוא נפט, וכל מיני דברים כאלה, אז מה הבעיה לבדוק את זה? אני לא אומר שאין כוחות על טבעיים. אני רק אומר שהתברר עד היום שאין כוחות על טבעיים למי שטען שיש לו.

״יכול להיות שאנחנו לא יודעים כלום על המוח, ועוד שנה, שנתיים או חמש שנים מישהו יעלה על תיאוריה

״כשאנחנו שואלים מה זה זיכרון, בדרך כלל אנחנו חושבים שהזיכרון שלנו פועל כמו הארד דיסק, שיש מקום במוח שאתה שומר בו את המידע וזה הזיכרון״, אומר לי מדען המוח ד״ר מורן סרף בראיון שקיימתי איתו. ״אבל זאת טעות שהובילה במשך שנים את המדע לפתח את הטענה שכשקורה לנו אירוע כלשהו, אנחנו שומרים אותו והוא נשאר שמור שם. ואם יש לנו בעיה אז הוא נמחק ואם אין לנו בעיה אז הוא נשמר״.

למה זאת טעות?

״כי ההבנה שיש לנו עכשיו היא שאמנם המידע באמת נשמר, אבל המוח עושה איזשהו כיווץ, אופטימיזציה של המידע ומצליח לשמור באותו מקום שני דברים שונים. בעוד שהארד דיסק שומר בכל תא דבר אחד, המוח מצליח לשמור באותו מקום כמה דברים שונים. כך שאם בעבר היית חושבת שעשרה תאי זיכרון בנויים מחמישה תאים ועוד חמישה תאים אחרים, היום אנחנו יודעים שזה מורכב יותר. דמייני לדוגמה שתאים 5-1 הם זיכרון אחד, אבל אז תאים 8-4 זה זיכרון שני. זאת אומרת שתאים 4 ו-5 הם גם חלק מזיכרון אחד וגם מהשני״. 

ומה המשמעות של זה?

״המשמעות היא שעם הזמן דברים לא נמחקים מהראש אלא נקברים יותר ויותר עמוק, תחת זכרונות אחרים ואז קשה יותר לשלוף אותם. אם יראו לך סרט של חוויה שעברה עליך בגיל שלוש, זה יעלה אצלך זיכרון כלשהו, כי זה נמצא שם איפשהו במוח, אבל הזיכרון קבור מתחת לערימה גדולה מאוד של הרבה זכרונות אחרים שעושים את זה כמעט בלתי אפשרי עבורך לגשת לשם ישירות״.

ולמה זה חשוב?

״זה חשוב כי זה אומר שבכל פעם שאנחנו משתמשים בזיכרון הוא משתנה. לשלוף משהו הרבה, זה לשנות אותו הרבה. זה מעניין וחדש״.

אם אני מגלה שיש לך במוח תא שנדלק כשאת נזכרת באימא שלך, אני יכול לשים לך אלקטרודות, לדבר איתך על אימא של׳ך והתא ׳יידלק׳. אם אחשמל את התא הזה אוכל לגרום לו לעבוד, וכך לגרום לך לחשוב על אימא שלך

PopTech, Flickr

של מי הזיכרון הזה

מהאקר שמגלה פרצות אבטחה בבנקים, הפך מורן סרף למדען מוח שחי בארה״ב ו״פורץ״ למוחם של חולים בזמן שהם עוברים ניתוחי מוח. בעזרת אלקטרודות הוא מקליט את פעולותיהם של תאי העצב במוח ולומד על ההתנהגות האנושית, הרגש וקבלת החלטות של האדם, או אם תרצו – הפסיכולוגיה שלנו. 

אתה מסביר שהזיכרון שלנו הוא לא קשיח, אז באיזה אופן אנחנו משנים אותו?

״אם את ואני מדברים, השיחה תסתיים ואת תשמרי את כל השיחה במקום כלשהו במוח שלך. אם לא נדבר יותר לעולם, עם הזמן הזיכרון יתעמעם כי מעליו יתווספו שכבות נוספות של זכרונות אחרים כי יש מקום סופי, ועם הזמן תשכחי. אם אזכיר לך את זה עוד עשר שנים והכול יהיה נכון, את תתחילי לאט לאט לשלוף פרטים שאת זוכרת מתוך השיחה הזאת ולהשלים עם המידע שיש אצלך במוח. אבל זה הדבר הקל. 

״מה שיותר מעניין הוא שאם את ואני לא נדבר יותר לעולם, אבל מחר מישהו ישאל אותך, ׳תגידי, מה עשית אתמול בערב?׳, את תגידי: ׳דיברתי עם מורן׳. כדי להגיד דיברתי עם מורן היית צריכה ללכת למוח שלך ולשלוף מאזור הזיכרון את הזיכרון, להעביר אותו לאזור הדיבור ולספר סיפור על הזיכרון. ברגע שסיפרת סיפור על הזיכרון, הוא תלוי באוויר, וכשסיימת את הסיפור את מחזירה אותו בחזרה לקופסה.

״מה שגילינו הוא שמרגע שפותחים את הקופסה ועד לרגע שמחזירים את הזיכרון לקופסה דברים משתנים. כלומר אם את במצב רוח ממש רע כשאת מספרת את הסיפור, את תחזירי את זה לקופסה פלוס צבע קטן שאומר שזאת הייתה שיחה די גרועה ואת תרגישי רע. ואז כשמחרתיים ישאלו אותך איך הייתה השיחה, את תשלפי את הזיכרון עם השינוי הקטן שהוספת כשאמרת שזה היה לא משהו. ואז הזיכרון הוא טיפה אחרת.

״נניח שאת הולכת לפסיכולוג ומדברת על היחסים שלך עם חבר שלך, והפסיכולוג יגרום לך לספר סיפור על איך הוא התנהג אליך, ואז הפסיכולוג ברגע הנכון יגיד לך, ׳את יודעת, לפעמים אני חושב שהדברים האלו עושים לך יותר טוב בחיים׳. ואז תגידי, ׳כן, יכול להיות׳. באותו רגע את לוקחת את הזיכרון מפעם, מוסיפה לזה היבט חיובי ומחזירה אותו פנימה. למחרת כשתספרי את הסיפור הזה הוא יהיה יותר טוב ובעצם כך יצרת לעצמך חיים טובים יותר״. 

פסיכולוגים משתמשים בזה כבר שנים רבות.

״הם ידעו כבר המון שנים שהדרך הנכונה לטפל היא לגרום לך לדבר על החוויה ולהתערב בצורה עדינה תוך כדי סיפור כדי להאיר היבטים אחרים. עושים את זה הרבה מאוד שנים אבל היום, בחמש השנים האחרונות, אנחנו מבינים מה קורה במוח. אנחנו פתאום מבינים למה זה עובד.

״זה אומר שפתאום אנחנו יכולים להתערב בפסיכולוגיה בצורה מדויקת יותר. היא נהיית מדע מדויק יותר. אם פעם זאת הייתה אינטואיציה שהחולה חווה חוויה קשה ושזה הזמן להתערב, היום אנחנו יכולים להגיד בצורה מדויקת, ׳עכשיו צריך להתערב׳, או ׳עכשיו צריך לספר סיפור חיובי׳. 

מה שמשתנה הוא שהפסיכולוגיה נהפכת למדע כמותי – יש לנו אפשרות להציץ לתוך הטיפול ולראות אם הוא מצליח והאנשים משתנים״.

זה גם אומר שמישהו יכול לספר לי סיפור שלילי, ואפילו להכניס לי זיכרון שאינו נכון. 

״נכון. יש לי חבר טוב שכשהוא היה

צילום: אלכס גורביץ׳

״אתה יודע, זה לא שאלוהים בחר אותי״, אומר לי אבי נאור בראיון שנערך במשרדו בסביון. ״אחרי שחייתי בסביבה מסוימת, עסקתי במשהו והצלחתי במעשיי, הבנתי שאני הולך להיות אדם אמיד ושאלתי את עצמי מה המשמעות של זה? מה זה אומר? האם זה אומר שאני ממשיך לצבור כסף, שאני חושב על הרחבה של הכסף שלי, או שאולי יש לזה משמעות כלפי החברה שבה אני חי?”

נאור מצביע על התמונות שתלויות על הקירות מסביב לשולחן העבודה שלו במשרד בסביון. ״זו תמונה של רן, כשסיים קורס מתקדם לקראת השייטת״, הוא מסביר לי. ״לידו נמצא אחיו הצעיר, שאז היה בן 14 והיום הוא בן 34. זה הג׳יפ הראשון של רן. אבל לא בג׳יפ הזה הוא נהג בתאונה. הוא אהב מאוד חולות״. 

רן, אז חייל בן 19, נסע לים לראות את השקיעה, לא היה חגור והתהפך כשלקח סיבוב לא טוב. שני החברים שהיו איתו ניצלו. רן נהרג במקום. 

נאור, שהיה קרוב מאוד לרן, סיפר בעבר כיצד האסון שינה אותו לעומק. אחרי שדבקה בו תדמית של מנהל קשוח וריכוזי, הוא הפך בהדרגה לפתוח ורגיש יותר לאנשים. 

״כך נחשפתי לנושא של בטיחות בדרכים, בגלל הבן שלי״, אומר נאור, ״הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו בנושא. גם הרגשתי שיש לי מחויבות מכיוון שאני יכול לתרום מבחינה כלכלית ומבחינת הניסיון״. 

באמצעות כסף שאתה מביא אתה יכול לנתב את המדינה לתחומים שהיא לא הייתה בוחרת לקדם וכך לפגוע בדמוקרטיה

נאור, 66, מוביל כיום את מועדון הפילנתרופים הישראלים, עליו נמנות משפחות כמו רקנאטי, שטראוס ואריסון, ונחשב לאחד התורמים האפקטיביים במדינה מבחינת היחס שבין תרומתו להונו הפרטי. הוא תורם בכל שנה כארבעה אחוזים מהונו הפרטי, עשרות מיליוני שקלים, כדי לתמוך בעמותת ״אור ירוק״ בתחום המאבק בתאונות הדרכים, ובקרנות הפועלות לסיוע לבני נוער בסיכון ולאוכלוסיות מוחלשות. 

בשנה שעברה זכה בפרס ישראל על פעילותו, וכשלוש שנים קודם לכן הוכרז כ׳משקיע החברתי הפרטי האפקטיבי ביותר׳, לפי ארגון ״מידות״ שמדרג את אפקטיביות ההשקעה של עמותות בישראל. 

את הונו הראשוני צבר נאור ב-2002, כשפרש מניהול ״אמדוקס״, מכר את מניותיו וגרף לכיסו, על פי הערכות, כ-300 מיליון דולר. כעבור עשור הוא גרף סכום לא מבוטל נוסף, כשמכר את ״ריטליקס״ לחברה אמריקנית באקזיט של כ-800 מיליון דולר ביחד עם קבוצה של יוצאי אמדוקס. 

״הסיבה שנכנסתי לריטליקס שונה מזו שגרמה לי להיכנס לאמדוקס״, אומר נאור. ״באמדוקס עבדתי בחברה שהיא מקור הפרנסה שלי, והייתי גאה מאוד לייצר מקור שמציע עבודה לאלפי אנשים. ריטליקס מבחינתי הייתה חברה שנכנסתי אליה כמה שנים אחרי שהתחלתי את הפילנתרופיה מתוך מטרה לייצר ערך לחברה, לייצר כסף, כדי שאוכל לקיים את הפילנתרופיה שלי״. 

זו שיטה שאתה עושה בחברות נוספות?

נאור שינה את דפוסי הבטיחות בדרכים באמצעות ״אור ירוק״ | fotolia.com

״כן. כשאתה נכנס בדרך כלל לחברה אתה מכפיל את כמות האנשים, את מקומות העבודה, יוצר חברה חזקה יותר. לצערי הרב, ברגע שמכרת אותה, מקומות העבודה מתבטלים. אבל מבחינתי הסיבה העיקרית לכניסה שלי לעסקים היא יצירת מקורות הכנסה לטווח ארוך כדי להזין את הפילנתרופיה״.

יש היום הרבה ציניות לגבי פילנתרופיה. יש תחושה בציבור שלחלק מהתרומות יש מטרה לפאר את שם התורם, למשל כשהוא מקים אצטדיון על שמו, והן איבדו את המהות האמיתית שלהן, של הנתינה. 

״זה יהיה נאיבי לחשוב שכולם תורמים רק משום הסיפוק שהם מקבלים כתוצאה מהשגת היעד. יש כאלה שתורמים ורוצים את ההכרה. רוב האנשים שאני מכיר תורמים ורוצים את ההכרה בדרך זו או אחרת. יש שרוצים את זה בצורה של אצטדיון על שמם. יש שרוצים את זה בצורה של שלט שבו כתוב שהם תרמו מבנה בבית חולים״. 

וזה מבחינתך לגיטימי.

״בהחלט, זה לגיטימי ומובן. אנשים רוצים הכרה של החברה. להיפך, ככל שהחברה מוצאת דרך להעביר מסר מחזק ותומך בנתינה של פלוני, כך הוא יהיה פחות זקוק לשלטים האלה. אבל בסופו של דבר אני מכיר הרבה מאוד אנשים שעושים ומצפים שתהיה הכרה כלשהי בעשייה שלהם״. 

זה לא המתן בסתר שאנחנו מכירים מהמסורת היהודית. 

״זה לא. אנחנו לא מדברים על מתן בסתר של כספים למשפחות נזקקות. כשאני מדבר על פילנתרופיה וכשאתה שואל אותי על אצטדיון, אתה מדבר על אנשים שנותנים ורוצים להשפיע על דברים ברמה גדולה. הדברים האלה לא נעשים בדרך כלל בסתר. לא ראיתי הרבה אנשים שסירבו למעמד כלשהו, או לטקס, או לאות הוקרה לפעילות שלהם. זה הטבע האנושי״.

הבעיה מתחילה כשהטבע האנוכי של האדם, האגואיסטי, שרוצה הכרה, גובר על כל שיקול דעת אחר בהחלטה איפה ולמה לתרום.

״דב לאוטמן ז״ל, היה מורה דרך של קבוצה רחבה מאוד שעוסקת במחויבות חברתית ונתינה חברתית. הוא היה צוחק ואומר: ׳אל תאמינו לכל הסיפורים על אנשים שמקריבים את עצמם. בסך הכול נתינה נותנת הרבה סיפוק, ולכן זה אגואיסטי׳. הוא היה משתמש בביטוי הזה בבדיחוּת, כשהוא היה אומר על מישהו ׳הוא אגואיסט גדול, הוא אגואיסט יותר ממני׳. יש בנתינה אגואיזם במובן הטוב של המילה״. 

אצטדיון סמי עופר בחיפה | Pioc_Itaizo:Wikimedia

זה קצת מדכא להאמין שכל האנשים אגואיסטים, ושאין בנתינה ערך גבוה יותר מאשר סיפוק עצמי, או משמעות עמוקה יותר. 

״יש בה ערכים. ההבדל הוא בין נתינה שיוצרת לי איזשהו מעמד חברתי מסוים או תורמת לפרופיל השיווקי שלי, לבין נתינה שנותנת לי סיפוק מכך שאני מצליח למנוע מילדים בסיכון להידחות על ידי החברה. זה לא אלטרואיזם, זה סיפוק נטו שלי. וכשאני עושה את זה, אעשה את זה מתוך מודעות לסיפוק שלי מהעשייה הזו. אני מעדיף אנשים שהסיפוק שלהם והאגו שלהם מתנפחים מהדברים האלה ולא מדברים אחרים״.

נושא ההון שלטון מסוכן מאוד

שנתיים אחרי שרן נהרג התחתן נאור בשנית. בקצה המסדרון שמחבר את החדרים במשרד הגדול בסביון, יש סטודיו המשמש את אשתו שעוסקת בצילום ופיסול. ברחבי המשרד תלויות עבודות אמנות שיצרה.

תמונה: Andreas Rentz/Getty Images

אנחנו ממש שונאים להפסיד. אפשר לומר שאנחנו שונאים להפסיד בערך פי שניים מאשר שאנחנו אוהבים להרוויח. התובנה הזאת שהגיע אליה פרופ׳ דניאל כהנמן במהלך המחקר שלו הביאה בסופו של דבר לפיתוחה של תאוריית הערך (Prospect Theory) יחד עם פרופ׳ עמוס טברסקי, התאוריה שזיכתה את כהנמן בפרס נובל לכלכלה ב-2002. שנאת ההפסד הזאת (Loss Aversion) מובילה אותנו לא פעם לקבל החלטות לא כל כך רציונליות בחיים שלנו, בעסקים, בניהול הכספים, בפוליטיקה, ואפילו וגם בחיים האישיים ובמשפחה.

ברגע שאנשים רואים תמורה לזה שהם נותנים – תמורה בהנאה, תמורה בכבוד וכד׳, אז אין להניח שהם מרגישים כאב כשהם מוותרים על הכסף. אילו היו מרגישים כאב, היו נותנים פחות

מה לגבי נתינה? יש אנשים שאוהבים לתת, יש פילנתרופים למשל, או פשוט אנשים נדיבים שאוהבים לתת לאחרים. האם אלה אנשים שיש בהם פחות שנאת הפסד?

״זה מעניין… אחת התופעות המעניינות היא שאין שנאת הפסד במצבים של שוק. כלומר, אם אני מגיע לחנות נעליים וקונה זוג נעליים - ואני נותן למוכר כסף, והוא נותן לי נעליים – אין לי שנאת הפסד לגבי הכסף, וגם לו אין שנאת הפסד לגבי הנעליים.

״מה שקורה בתחום הזה הוא שהרווחים וההפסדים שקולים. וכמו שאנחנו ניתחנו את זה, זה חלק מהתקציב. בשביל זה יש לך כסף. כשאתה מפסיד כסף באופן שבו ייעדת אותו, אז זה לא הפסד. אתה פשוט מחליף אותו. זה התפקיד של הכסף.

״עכשיו, ברגע שאנשים רואים תמורה מספקת לזה שהם נותנים – תמורה בהנאה, תמורה בכבוד, או בכל תחום אחר, אז אין להניח שהם מרגישים כאב בכך שהם מוותרים על הכסף. אילו היו מרגישים כאב, היו נותנים פחות.

״כלומר, אני לא רואה הבדל בין צדקה ופילנתרופיה לבין קניות רגילות מהבחינה הזאת. כתבנו בזמנו מאמר על נושא שקראנו לו ׳רכישת סיפוק מוסרי׳. אתה קונה את הסיפוק המוסרי כמו שאתה קונה דברים אחרים, וכמו במצבי קנייה אחרים, אין שנאת הפסד״.

הקסם שבקערת מקקים

כהנמן מתאר בספרו מדוע קיימת בנו שנאת הפסד חזקה כל כך. היא קשורה בהטיה שורשית שלנו לשליליות. המוח שלנו מגיב הרבה יותר בעוצמה לגירויים שליליים. לרושם שלילי יש השפעה חזקה יותר עלינו מרושם חיובי.

כהנמן מדגים כיצד השלילי גובר על החיובי: ״הפסיכולוג פול רוזין, מומחה לגועל, מצא שמקק יחיד יהרוס כליל את קסמה של קערת דובדבנים, אך דובדבן לא יגדיל במאומה את הקסם שבקערת מקקים״. 

צילום: Tanya Harris

״הובלתי את וויל סמית׳ לשירותים הציבוריים בתחנת הרכבת התחתית באוקלנד קליפורניה, להראות לו את המקום שבו ישנתי עם בני התינוק בלילות הרטובים והקרים ביותר בחורף, בתקופה שהייתי חסר בית״, מספר כריס גארדנר (61) בראיון מיוחד לאפוק טיימס. ״לאחר שתי דקות לא יכולתי לשאת את כל הרגשות הקשים שחזרו ועלו לי מהתקופה ההיא, וברחתי החוצה. סמית׳ ביקש להישאר עוד קצת בפנים. אחרי 15 דקות, כאשר הוא יצא החוצה, ראיתי אדם שונה לגמרי. הוא אמר לי: ׳כל השדים שהיו על הקירות בפנים, קפצו עלי׳״.

למה אתה חושב שהוא התכוון?


״הוא רצה לומר שכל המחשבות וכל הרגשות שהיו לי כאשר נאלצתי לבלות את הלילות בתא הקטן והאטום של השירותים הציבוריים, את כל אלה הוא היה יכול לחוש ולהזדהות איתם, כי גם לו יש ילד״. 

אז הרגשת שהוא באמת מגלם את הדמות שלך באופן אותנטי?


״כן, לגמרי. היה לי מזל גדול שהרשו לי להיות נוכח באתר הצילומים ב-17 הימים שבהם צילמו את הסרט. זה באמת יוצא דופן כי בדרך כלל כשמישהו מוכר להוליווד את הזכויות על סיפור חייו, שולחים אותו הביתה, ולכל היותר מזמינים אותו להצגת הבכורה. במקרה שלי, יכולתי לעקוב מקרוב אחרי כל תהליך הצילומים, לעקוב מקרוב אחרי השחקן שגילם את דמותי ולתת לו פידבק״.

וסמית׳ גם עקב אחריך, כדי להכיר אותך טוב יותר.


״ממש כך. אף פעם לא הרגשתי שמישהו מתבונן בי כל כך מקרוב ומנסה ללמוד אותי. איך אני מתנועע, איך אני הולך, איך אני מדבר, עד לפרטים הקטנים ביותר. עד כדי כך שבסצנה מסוימת בסרט שבה אני חותם על חוזה, הוא חתם את שמי בדיוק כפי שאני הייתי חותם״.

כריס גארדנר (משמאל) עם וויל סמית׳ (מימין) וג’יידן סמית׳ (במרכז) בנו של גארדנר בסרט, ובנו של וויל במציאות | Claire Greenway/Getty Images

אז הסרט נאמן למציאות?


״תזכרי שהסרט מציג רק שנה אחת בחיי, משמעותית מאוד, אבל רק שנה אחת, והשנה הזאת באמת נאמנה למציאות״.

זו הייתה השנה שבה התהפך סיפור חייו של גארדנר – מהומלס שמסתובב ברחובות עם בנו התינוק ומנסה למצוא עבודה ומקום לינה – הוא הפך בהדרגה למיליונר, ליזם ואפילו לפילנתרופ.

אבל סיפור חייו המלא והבלתי אפשרי של גארדנר מתחיל הרבה קודם לכן, בשכונת העוני שבה גדל. מקום מלא תהפוכות ונפתולים שנשמעים אף הם כמו סיפור מהסרטים.

בבית הזה לא גרים פראי אדם

״כריס, כריס, קום מהר, מהר, אימא שוכבת על הרצפה ויוצא ממנה המון דם״. כך מתחיל אחד הסיפורים הקשים בביוגרפיה של כריס גארדנר, ״המרדף לאושר״. כריס גארדנר, אז ילד בן 7, הדף את שרון, אחותו בת ה-3, מבולבל ומבוהל זינק מהמיטה ורץ לסלון.

צילום: Michael O׳Donnell

הכנר המפורסם ג׳ושוע בל, רגיל להופיע באולמות המפוארים בעולם, מול אלפי אנשים שמוציאים סכום לא קטן ומזילים לא פעם דמעה מנגינתו המרגשת. ב-2007 כתב של הוושינגטון פוסט פנה לבל והחליט ביחד איתו לערוך ניסוי מעניין – בל הופיע מול אלפי אנשים, עוברי אורח בשעת השיא, בתחנת רכבת מרכזית בוושינגטון. הוא הוריד את הטוקסידו, לבש כובע מצחיה וג׳ינס וניגן  את הקלאסיקות הגדולות. 

אף שהמופע היה ללא תשלום, מעטים האנשים שנעצרו להקשיב. אף שהמוסיקה הייתה נפלאה, איש לא בכה מאושר או מחא כפיים, אף אחד לא שם לב שגדול המוסיקאים בעולם מנגן ברחוב, חוץ מאישה אחת, שהייתה מופתעת מאוד לראותו שם. 

התגובות לניסוי מיהרו להגיע: נכתב איך אנחנו האנשים מעריכים רק את מה שאנחנו משלמים עליו; נכתב שאנשים לא נמשכים למוסיקה כפי שהם נמשכים לשם ולמוניטין של מישהו, או לעובדה שהוא מופיע באולמות מפוארים; נכתב גם שהחברה שלנו רדודה ואנשים לא מבחינים בין מוסיקה טובה יותר או פחות. כתב הוושינגטון פוסט קיבל פוליצר וכולם היו מרוצים. 

פר ראיין את מי שהצליחו להביא את הרעיונות שלהם לתודעת הציבור: הבמאי סטיבן סודרברג, מנכ״ל Linkedin ג׳ף וויינר, הקוסם דיוויד קופרפילד, שיגרו מיאמוטו מנינטנדו ועוד

עד שיצא ספרו החדש של הכותב והיזם בן פר, Captilovology (״המדע של לכידת תשומת הלב״). בספרו מראיין פר את מי שהוא מחשיב כ״מאסטרים של לכידת תשומת הלב בחברה שלנו״, שהצליחו להביא את הרעיונות, הפרויקטים, החברות והמוצרים שלהם לתודעת הציבור: הבמאי סטיבן סודרברג, מנכ״ל Linkedin ג׳ף וויינר, הקוסם דיוויד קופרפילד, שיגרו מיאמוטו מנינטנדו ועוד רבים אחרים. לצדם הוא מראיין מדענים ומביא סיפורים מחיי היום יום שנתקל בהם. 

מהדוגמאות הבנאליות ביותר שכולנו מכירים ועד המרתקות ביותר, פר עושה סדר בראש ועוזר להרהר על העולם התזזיתי ומלא הגירויים שבו אנו חיים, על האופן שבו חברות, פוליטיקאים ואנשי ציבור משפיעים עלינו ותופסים את תשומת ליבנו ועל הדרך שבה כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על אחרים ולשנות את תפיסתם. 

ספרו של פר שהפך לרב מכר עוד לפני שהחל להימכר

באחד מהימים היותר חמים בניו יורק, בזמן שפסע במסדרונותיה הארוכים של תחנת הרכבת המרכזית בדרכו לפגוש חבר, שמע פר לפתע קול כינור יפהפה שמילא את החלל. הוא עקב אחרי הקול ולא, זה לא היה קול נגינתו של בל. עמדה שם הכנרת סוזן קסר, אישה לא מוכרת בגיל העמידה, שהתמקמה בלב המסדרון וניגנה בכינור מול קהל שעמד והקשיב לה בתשומת לב. ״היא ניגנה את הקונצרטו בסי מינור של ויואלדי״, כותב פר בספרו, ״הסיבה שאני יודע את זה היא כי היה לה שלט ענק שהציג את המנגינה הבאה שהיא עמדה לנגן״. 

פר למד לאחר מכן שאין זה יוצא דופן שכשקסר מנגנת ברכבת התחתית או במקום הקבוע שלה בסנטרל פארק, עוצרים ומתיישבים מולה בערך 80-40 איש ומקשיבים לנעימותיה. קסר היא כנרת מקצועית שהופיעה עם תזמורות בעולם והתקשתה למצוא עבודה קבועה בתזמורת כלשהי. כשהיא עברה לניו יורק היא התחילה להופיע ברחוב והצליח לה: היא מגיעה פעמיים עד ארבע בשבוע לאותם מקומות, לאורך כל השנה ובכל מזג אוויר, והיא מרוויחה מזה כסף. 

״למה כנר מוכשר ומפורסם כמו ג׳ושוע בל לא הצליח לגרום לאלפי אנשים לעצור, אבל קסר, שמופיעה על בסיס קבוע מצליחה למשוך בכל פעם אנשים?״ תוהה פר. לאחר שראיין את קסר מצא את התשובות.

צילום: אלכס גורביץ׳

יהורם לוי עשה הכנה נפשית רצינית לפני שנסע בפעם הראשונה לבית הספר התיכון בצפון הישן של תל אביב, שפעם נחשב לאחד מבתי הספר המובילים בעיר. אבל כשהוא צעד לתוך שער בית הספר עירוני ה׳ שברחוב בן יהודה, שום דבר לא יכול היה להכין אותו למה שראה. מחשבות של ספק החלו לחלחל. אולי אפילו צל של חרטה על אותה שיחת טלפון שקיבל כששהה בקנדה, שבה סיפרו לו על בית ספר מתמוטט שמחפש מנהל.

״זה היה נורא״, הוא מספר. ״מצאתי בית ספר גוסס לחלוטין. נראה היה שאין הרבה מה לעשות חוץ מלסגור אותו. איפה שלא נגעתי הייתה שם בִּיצה״.

בחדר הצוות מצא לוי צוות כבוי, שכבר היה משוכנע שבית הספר עומד להיסגר ורק דאג לפיצויים. המשרדים היו מוזנחים, הכיתות הרוסות, המזגנים לא עבדו, אפילו התאורה בכיתות לא הייתה תקינה. המבנה היה מוזנח והשירותים מטונפים. התלמידים – בלי שום מוטיבציה ללמוד. ״מצאתי את רוב התלמידים בקפיטריה, והכיתות היו ריקות. אפס משמעת. התלמידים באו והלכו מתי שהם רוצים, בבגדים שלא הולמים בן אדם. ובכיתה הטובה ביותר אחוז הזכאות לבגרות היה 51. כולם נראו מיואשים״.

אחרי כמה ימים נפלה על לוי ההכרה: ״הכנסתי את עצמי לבור, לא הבנתי מאיפה אני מתחיל ואיפה אני מסיים״. כשחזר לביתו שבירושלים נכנס כמו שהוא, עם הבגדים, למיטה ולא יצא. ״חשבתי לעצמי: וואי, מה עשיתי? מה אני אגיד להם? אני פשוט אכנס לעירייה בבוקר ואגיד שאני לא מסוגל״.

בתור ילד אף אחד לא האמין בי וביכולות שלי. בגיל 27 הרגשתי שאני רוצה לתקן משהו בילדות, אבל אני כבר לא יכול לחזור אחורה. אז החלטתי לתקן את זה דרך ילדים אחרים

״אבל לא! קמתי בבוקר, התקלחתי, התלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר, ואמרתי: אני מפשיל שרוולים ויוצא לעבודה. אני אצליח בזה. זה יהיה בית הספר מספר אחת בתל אביב״.

הסיפור של לוי הוא לא רק סיפור על שיקום בית ספר כושל ועל תפיסה חינוכית בלתי שגרתית. הוא גם סיפור על ניהול אחר, על התגברות על מכשולים שנראים בלתי אפשריים, ועל כוחו של אמון בתלמידים בתוך מצב שנראה חסר תקווה.

״אתה ספרדי, תישאר ספרדי״

אני פוגש את לוי בביתו הצנוע שבירושלים לשיחה ארוכה שבה הוא פורש בפניי את סיפור חייו, את מה שהניע אותו להפוך לאיש חינוך, ואת מה שגרם לו לקחת על עצמו אתגרים שנראו בלתי אפשריים.

״אני מאמין שבאמצעות חינוך אתה יכול לשנות חברה שלמה. לא באמצעות מלחמות, לא באמצעות מאבקים ולא בשום דרך אחרת״.זה היה נורא, מצאתי בית ספר גוסס לחלוטין. נראה היה שאין הרבה מה לעשות חוץ מלסגור אותו. איפה שלא נגעתי הייתה שם ביצה

ד״ר מרי ניל בבית החולים בג׳קסון הול, ארה״ב | תמונה: David Swift

״אם הייתי שומעת סיפור כזה בעבר, כרופאה וכמדענית אני חושבת שלא הייתי מקדישה לו תשומת לב רבה״, אומרת לאפוק טיימס ד״ר מרי ניל, 51, רופאה בכירה שניהלה את תחום ניתוחי עמוד השדרה בבית החולים של אוניברסיטת דרום קליפורניה.

לפני התאונה הגורלית שעברה, ד״ר ניל הייתה אדם מאוד ציני וסקפטי, שמאמין רק במדע ומפקפק בסיפורים על גן עדן, על נשמה ועל החיים שאחרי, ותמיד שואל מה המניע מאחוריהם. ״עד היום אני שואלת האם לאדם שמספר דברים כאלה יש מניע נסתר, או אולי הוא קנאי דתי, כי שומעים הרבה סיפורים כאלה שאחר כך מתבררים כלא נכונים״, היא מסבירה, ״מצד שני היום קל לי להאמין, כי חוויתי את זה ומאז שמעתי עוד כ-600 סיפורים דומים לסיפור שלי מאנשים שונים״.

האמנתי כמו מדענים רבים אחרים, שאם אנחנו מספיק חכמים ואם נקדיש מספיק זמן, המדע יעזור לנו לקבל את כל התשובות לכל דבר. אבל האמת היא שאפילו ברמה הבסיסית ביותר, תאוריות במדע עולות ונופלות כל הזמן

כאשר הילדים היו מספיק גדולים, החליטו בני הזוג ניל ב-1999, להגשים סוף סוף את החופשה הזוגית החלומית שלהם: לעזוב את החורף הנפלא של ג׳קסון הול, לטובת קיץ קסום של שייט קיאקים בדרום צ׳ילה. היעד שנבחר היה נהר הפוי (Fuy), שהתפתל בתוך נוף טרופי מרהיב של יערות סבוכים והתנפץ בשורה מרשימה של מפלים גועשים לתוך נהר נלטומה. המפלים, בגובה של עד שבעה מטרים, היו די מאתגרים לשיט, אבל שניהם התנסו כבר בשיט קיאקים בנהרות הגדולים בארה״ב, והרגישו מספיק מנוסים ומיומנים לעמוד באתגר הזה.

ד״ר מרי ניל ובעלה ד״ר ביל ניל, עם בנם הבכור ווילי שנהרג בתאונה | באדיבות ד״ר מרי ניל

החופשה הייתה באמת חלומית. בני הזוג ניל נהנו מהנופים המרהיבים, שיפרו את מיומנויות השיט שלהם בתוך זרמים תלולים ומהירים ותרגלו התהפכויות עם הקיאק בתוך המים (״אסקימו רול״ ). אבל ביום האחרון לחופשה, שבו תוכנן שיט מאתגר במיוחד, ניל קמה בבוקר עם תחושה מעיקה ומבשרת רעות שלא יכלה להבין את משמעותה. אם הייתה לה איזושהי ידיעה מוקדמת, לא מודעת, על מה שיתרחש באותו יום, היא דחקה אותה הצידה בהחלטיות. אחרי הכול מזג האוויר היה נפלא, חבורת השייטים הייתה מקסימה והשיט עצמו מלהיב ומאתגר.

תמונה: Gijs-Van-Ouwekerk

זו הייתה שעת בוקר, השעון המעורר צלצל בחוזקה וטים פוסט, דוקטורנט הולנדי צעיר, ניסה את כל הטריקים שיעזרו לו להישאר במצב החלום שבו היה בדקות האחרונות, אך רעש השעון האפיל על הכול. הוא פקח את עיניו ובפעולה אוטומטית, ממש כאילו היה צריך לשטוף את פניו, הוא שלף עט והחל לכתוב את החלום שהתעורר ממנו ביומן החלומות שהוא מחזיק על השידה שליד המיטה:

״מצאתי את עצמי בחדר שינה קטן. אור דלק על הקיר לצדי. הסתכלתי סביבי והנחתי בפשטות שזה היה חדר השינה שלי. באופן מוזר, בחדר לא היו חלונות. הוא נראה יותר כמו מערה, כאילו שהייתי בתוך בועה העשויה מאבן חול חלקה.

הסתכלתי סביב ושמתי לב שלחדר לא הייתה דלת. איך הגעתי לכאן? ואיך אני יוצא? התחלתי לדאוג. מכיוון שהתכוננתי למצבים כאלו, הסתכלתי על שעון היד שלי וביצעתי בדיקת מציאות. השעון זז והשתנה כמו משוגע. כמובן שחלמתי

״הסתכלתי סביב ושמתי לב שלחדר גם לא הייתה דלת. איך הגעתי לכאן? ויותר מכך, איך אני יוצא? התחלתי לדאוג. מכיוון שהתכוננתי למצבים כאלו בעבר, התחושה הזו שנפלה עליי גרמה לי להסתכל במהירות על שעון היד שלי ולבצע בדיקת מציאות. מחוגי השעון שלי זזו כמו משוגעים. כמובן שחלמתי״.

החלום ממשיך לכיוונים מעניינים המתוארים באתר שהקים פוסט, המוקדש כולו לקהילה מיוחדת במינה: ״החולמים הצלולים״ – אנשים היודעים להישאר צלולים ומודעים לעצמם בזמן שהם חולמים.

תמונה: Fotolia

פוסט מגדיר את עצמו כחוקר חלומות צלולים, עיסוק שהוא מנסה לגשת אליו מהפן המדעי, ומתייחס אליו במלוא הרצינות מאז שהיה בן 17 וקרא את כל הספרים והמחקרים שאפשר היה לקרוא בנושא. ״ריתק אותי לדעת שאנשים יכולים להיות מודעים בחלומות שלהם, להיות מודעים בשעה שהם עדיין חולמים ובכך גם לשלוט בחוויית החלום שלהם״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. ״אתה בונה לעצמך את העולם הווירטואלי שלך, שבלתי אפשרי לבנות או להשיג בחייך היום-יומיים בגלל חוקי הפיזיקה, החברה וכו׳״.

הוגים וחוקרים רבים בכל התרבויות התנסו בחוויית החלום המיוחדת הזו, החל מתקופת יוון העתיקה, דרך הבודהיסטים בטיבט ועד לאנשים ברחבי העולם הכותבים בלוגים ונפגשים בפורומים באינטרנט – כולם מציעים טכניקות שונות להיות צלולים בחלומות ומתארים חוויות אישיות.

במיוחד משכה את תשומת לבו של פוסט גישה אחת לחלומות צלולים – גישתו המדעית של החוקר והמדען האמריקני סטפן לה ברג׳. בשנות ה-80 הצליח לה ברג׳ לראשונה להוכיח שבאמת אפשר להיות צלולים בחלום ושזאת לא חוויה שנמצאת רק בדמיונם הפרוע של כמה אנשים. פוסט מתייחס לעצמו כתלמידו וידידו של לה ברג׳,

פרנק דרייק, 84, היה אסטרו-פיזיקאי צעיר בתחילת הקריירה המקצועית שלו כאשר החליט לחפש יצורים תבוניים במקומות רחוקים, בהשראת הסיפור על הקוסם מארץ עוץ. באותם ימים, בתחילת שנות ה-60, הוא התחיל לעבוד במצפה הכוכבים הלאומי במערב וירג׳יניה, ארה״ב, והעבודה במקום התנהלה בעצלתיים. הטלסקופ המשוכלל החדש היה בתהליך בנייה שאמור היה לקחת מספר שנים, וצוות האסטרונומים הסתובבו משועממים ומתוסכלים, מעבירים את זמנם בבתי המרזח המקומיים.

כדי לעודד את החוקרים המתוסכלים, מנהל המצפה אתגר אותם במשימה חדשה: ליזום פרויקטים מעניינים שאפשר יהיה לבצע בטלסקופ-רדיו הרבה יותר קטן שאפשר לבנות במהירות. דרייק חיבק בשתי ידיו את ההזדמנות הנדירה. אם יכוון את הטלסקופ-רדיו לכוכבים קרובים, הוא חשב לעצמו, אולי יצליח לקלוט אותות שחוצנים מנסים לשדר לכדור הארץ על גלי רדיו.

כל יום, בשעות הקפואות של הבוקר הוא טיפס לקצה הרחוק ביותר של האנטנה, 25 מטר באוויר, וכיוון אותה לסירוגין לשני כוכבים סמוכים, טאו-סטי (Tau Seti) ואפסילון ארידני (Epsilon Aridani) שנמצאים במרחק כ-12 שנות אור מכדור הארץ. בהמשך היום, אנשי הצוות שנרתמו בהתלהבות לסייע לו, היו יושבים שעות ארוכות ומתבוננים בציפייה דרוכה בעט האלקטרוני המרצד שרשם את האותות שנקלטו מהאנטנה. דרייק נתן לפרויקט שלו את השם ״אוזמה״, על שם הקוסם מארץ עוץ (The Wonderful Wizard of Oz) שהיה כל כך חביב עליו בילדותו.

פרויקט אוזמה נמשך ארבעה חודשים בלבד, וכל האותות שנקלטו היו רק כאלה שאנחנו בעצמנו שולחים לחלל: מלווינים, מכ״מים, טלוויזיה ורדיו. אבל בכל זאת פרויקט אוזמה נתן את הדחיפה להקמת סאט״י (Search for Extraterrestrial Intelligence), הגוף שבמידה רבה מוביל כיום את החיפושים אחר יצורים תבוניים.

אם החייזרים יהיו עוינים, ואם אי פעם נצטרך להילחם בהם, זה יהיה כמו מפגש בין במבי לבין מלך המפלצות גודזילה

דרייק, שנשאר נלהב לנושא, פיתח לימים את הנוסחה המפורסמת שלו שלפיה יש סיכוי גבוה שבגלקסיה שלנו יש 50 אלף ציוויליזציות עם יצורים תבוניים. הנוסחה התקבלה על דעתם של מדענים רבים שהצטרפו לסירוגין למאמצי החיפוש של סאט״י, ביניהם נאס״א, אנשי עסקים וחוקרים מעמק הסיליקון ומאוניברסיטאות מובילות בארה״ב ובעולם כולו.

פול אלן, אחד ממייסדי מיקרוסופט, למשל, תרם ב-2007 סכום ראשוני של 13.5 מיליון דולר להקמת מערך טלסקופים משוכלל – Allen Telescope Array, כדי להגביר ולזרז את מאמצי החיפוש. בהמשך הקימו בתוך סאט״י גוף נוסף שתפקידו ליזום ולשלוח מסרים לחלל בתקווה שחוצנים יקלטו אותם וידעו שהם לא לבד.

אבל בעוד החיפושים אחרי חברים בחלל נמשכים, עלו בעוצמה רבה כמה שאלות טורדניות: מה נעשה אם מחר נקבל אות או הודעת טקסט מיצורים תבוניים מהחלל? האם כדאי לענות להם? מה לומר להם? האם הם יהיו ידידותיים כלפינו או אולי עוינים? ובעיקר, איך המפגש איתם ישפיע על החיים שלנו בכדור הארץ?

לפרופסור סת׳ שוסטאק, אסטרו-פיזיקאי וחוקר בכיר בסאט״י התשובות לשאלות האלה ברורות, וכמו דרייק, הוא לא נותן לוויכוח עליהן להסיט אותו ממה שנראה בעיניו כמטרה העיקרית: להמשיך בנחישות במאמצי החיפוש.

איך זה ישפיע עלינו

בוקר ה-24 ביוני 1997, היה נראה בעיני פרופ׳ שוסטאק כציון דרך בהיסטוריה של האנושות. הוא ישב מרותק לכסאו בחדר הבקרה בסאט״י כשעיניו נעוצות כמהופנטות במסך המחשב. הוא הרגיש איך ליבו מאיץ בקצב מטורף, וגלי זיעה גולשים במורד גבו.

הפוסט ״כשתשמעו בחדשות שיצרנו קשר עם חוצנים, ייתכן שתחייכו ותעבירו ערוץ״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

הפסקנו לראות את חברי הכנופיות כ׳בעיה׳, והתחלנו לראות אותם כנכס וכשותפים למאבק להורדת האלימות בקהילה

כשג׳פרי בראון, כומר באחת הכנסיות המקומיות בבוסטון, הבחין שהחושך עומד לרדת על רחובות העיר הוא נכנס לרכבו ומיהר הביתה, נעל את הדלת והדליק את האור. אחר כך ניגש למטבח להכין ארוחת ערב. בחוץ הרחובות התרוקנו מאדם וחושך ירד על העיר. בראון סיים לאכול, התיישב על הכורסה והדליק טלוויזיה. ואז שוב נשמע מבחוץ אותו צליל מוכר.

לאוזניים לא מנוסות אלה היו הדים של זיקוקי דינור מחגיגה רחוקה. אבל האוזניים של בראון ידעו בדיוק מה זה: ״היית שומע את זה כמעט כל לילה, כשבישלת ארוחת ערב, כשסיפרת לילד שלך סיפור לפני השינה, או כשצפית בטלוויזיה. אלה היו יריות. אנשים היו הורגים אחד את השני ברחוב״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס.

כך נראו רחובות בוסטון של שנות ה-90. כמו המערב הפרוע. בכל יום נורה מישהו. אולי קשה כעת להאמין, אבל מי שיצא לסיבוב אחרי רדת החשיכה נאלץ לסגל טקטיקות הישרדות שרואים בבתי כלא: להתנהג בצורה קשוחה ולפעמים אלימה כדי לשכנע את המקומיים שהוא לא מטרה קלה. טקטיקה נוספת הייתה הצטרפות לכנופיה כדי לזכות בהגנה, או נשיאת אקדח וסכין להגנה.

בראון נשא הספד מעל ארונם של כמה מהנרצחים. הוא לא הכיר אותם, רק הוזמן במסגרת תפקידו ככומר לשאת דברי שבח בלוויותיהם. אבל מילים בעלות משמעות הוא התקשה למצוא. אחרי הכול אלה לא היו אנשים שסיימו את חייהם לעת זקנה, אלא נערים צעירים בני 18 או 16.

בלילות רדפו את בראון נדודי שינה. מקרי הרצח בשכונה שלו היו בעלייה תלולה, וגיל הרוצחים והנרצחים הלך וירד. כך קרה גם בכל רחבי העיר. ככל שחלף הזמן נדודי השינה רק החמירו. המצב היה בלתי נסבל ולבראון נמאס. ״מישהו היה צריך לעשות משהו״, הוא נזכר.

הפוסט כך הצליח כומר אנונימי לפרק את ארגוני הפשע הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

ג׳ייקוב לונד פיסקר (39) היה באמצע לימודי הדוקטורט שלו באסטרופיזיקה גרעינית כאשר החליט לעשות מהפך בחייו. הוא אמנם אף פעם לא היה בליין נלהב ולא נהנה במיוחד ממסעדות משובחות או בגדי מעצבים, אבל היה לו הבאג שלו, הוא אהב גאדג׳טים יקרים, כמו טלסקופ משוכלל או מחשב חדש שרק יצא לשוק.

פתאום הוא הבחין שחלק מה״צעצועים״ שלו, שפעם הוא כל כך התלהב מהם, מעלים אבק מחוסר שימוש, והוא כבר מדפדף בקטלוגים כדי למצוא את הצעצוע הבא. זה נראה בעיניו מטורף וחסר היגיון לזרוק כל כך הרבה כסף על דברים שהוא לא ממש צריך, בדיוק כמו החברים שלו שאספו בגדים, ומילאו את הבית באינסוף חפצים רק כדי להחליף אותם בעונה הבאה.

כמי שהתמחה במחקר מדעי, הוא התחיל לעשות ניסויים על עצמו שבהם בדק האם אפשר לנהל חיים יותר חסכוניים, גם למען עצמו וגם למען כדור הארץ. הצעד הראשון היה לוותר על התחביב היקר שלו ולבטל את המינוי למועדון הספורט ולטלוויזיה. אחר כך הוא התחיל ללמוד לטפל ולתקן בעצמו את כל הדברים בביתו שהתקלקלו: הפנצ׳ר באופניים, הסתימה בביוב, המנוע במקרר, חורים בגרביים ותפר במכנסיים.

בהדרגה הוא הרחיב את המיומנויות שלו לבניית בתי גידול לירקות, ולבנייה ושימוש בתנור סולרי. אחר כך הנסיונות היו נועזים יותר: הוא ניסה להתקיים במשך שנה שלמה על מרק עדשים וסלט טונה, לחיות בלי מזגן בקיץ בחום של 33 מעלות ובלי חימום בחורף.

עם הירקות שזרע כדי לחסוך בקניות | תמונה: באדיבות Jacob Lund Fisker

ככל שהצטמצם ורכש יותר מיומנויות, כך הוצאותיו קטנו, ואת הכסף שהצטבר ממשכורתו הוא הפקיד בחשבון חיסכון שהלך ותפח. הניסוי הפך לעוד יותר מעניין כאשר הוא החליט בצעד נועז להגדיל את החיסכון שלו ל-80 אחוז ממשכורתו ואחר כך להשקיע את הכסף שחסך בבורסה ובאפיקי השקעה אחרים. כך נוצרה לו הכנסה נוספת שכיסתה יותר ויותר את ההוצאות שלו שהפכו ליותר ויותר צנועות. וכך, חמש שנים אחרי שהחל בניסוי, בגיל 30, הוא גילה שהוא הגיע לעצמאות כלכלית, כלומר הוא לא חייב יותר לעבוד לפרנסתו.

אחרי יותר מעשור בעבודה כחוקר אסטרופיזיקה, הוא איבד את ההתלהבות והתשוקה לעבודה שפעם הייתה כל כך מעניינת ומלהיבה בשבילו. מכיוון שהוא כבר לא היה תלוי בתלוש השכר, הוא החליט לאחר מחשבה רבה, בגיל 33, לפרוש מעבודתו ולעסוק רק בדברים שמעניינים אותו, לפעמים בהתנדבות ולפעמים בתשלום.

את סיפור המסע שלו לעצמאות כלכלית, הסיבות והתובנות שקיבל בדרך, מספר לונד פיסקר בספר שפרסם Early Retirement Extreme, ובבלוג באותו שם. הוא מספר על סגנון חייו, שנראה בעיני רבים כקיצוני ואפילו סגפני, ונותן טיפים לאלה שדווקא מתלהבים מפרישה מוקדמת ולא יודעים איך אפשר לממש אותה.

הרעיונות של לונד פיסקר הציתו בבלוגוספירה את אש הפרישה המוקדמת והוא הפך למעין גורו שהוביל רבים אחרים לפרוש בגיל מוקדם, כמו ״מר שפם כסף״ הקנדי ו״הסולידית״ בארץ.

אז האם כל אחד יכול להגשים את החלום של פרישה מוקדמת: לצאת ממעגל העבודה הבלתי נגמר ולהקדיש את השנים הטובות בחייו דווקא לדברים שהוא דוחה תמיד לפנסיה? מה מרוויחים ומה מפסידים בדרך? והאם בכלל אפשר לעשות את זה בארץ?

״אל תחקו אותי״

לונד פיסקר מצטייר אולי מתוך הסיפור שלו כסגפן חמוץ וזעוף פנים, אבל אני חייבת להודות שבראיון איתו מתגלה אדם עם הומור שנון, שמח ואוהב חיים.

הפוסט הגורו שעלה על השיטה לפרישה מוקדמת: ״אל תחקו אותי באופן עיוור״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

צילום: Dynamosquito/Flickr

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. שלושה שודדים פרצו לאחוזה של סר אוסטנס ברקנסטול, אחד האנשים העשירים ביותר באנגליה. בזמן שכל דיירי הבית ישנו, הם הסתננו דרך החלון בחדר האוכל כדי לשדוד תכשיטי זהב ויהלומים, כפי שעשו באחוזה לא רחוקה לילה קודם לכן.

אבל תוכניתם הופרעה באמצע כשלפתע גברת ברקנסטול נכנסה לחדר. הם חבטו בראשה וקשרו אותה לאחד הכיסאות של שולחן האוכל. סר ברקנסטול ששמע רעשים מוזרים בא לחפש את אשתו. הוא לא היה בר מזל כמוה. השודדים היכו אותו והוא התמוטט על הרצפה ומת. השודדים מילאו את כיסיהם בתכשיטים והחליטו להסתלק מיד. אלא שלפני שהסתלקו הם מזגו לעצמם כוס יין כדי להירגע מהאירועים האחרונים, כך לפחות העידה גברת ברקנסטול, עדות שאושרה על ידי עוזרת הבית, תרזה, וכך גם היה נראה לפי הממצאים במקום.

אבל משהו בכל הסיפור הזה הרגיש לא נכון לבלש שרלוק הולמס. ״כל אינסטינקט שלי פשוט צועק נגד זה״, הוא אומר לווטסון כשהוא עובר איתו על עובדות המקרה אחת אחת. העובדות נראות מוצקות והוא לא מצליח למצוא בהן סדק, עד שהוא מגיע לכוסות היין. כעת הולמס יודע שהוא צודק.

תמונה: Penguin Books

״אתה רואה אותן בדמיונך?״ שואל הולמס.

״אני רואה אותן בבירור״, עונה ווטסון.

״נאמר לנו ששלושה אנשים שתו מהם, זה נראה לך סביר?״

״למה לא? היה יין בכל כוס״, עונה ווטסון.

״בדיוק. אלא שהיה קרום לבן רק בכוס אחת. בטח הבחנת בעובדה הזאת. למה לדעתך זה כך?״

״זאת בטח הייתה הכוס האחרונה שמילאו, צפוי שיהיה בה קרום לבן״, עונה ווטסון.

״ממש לא. הבקבוק כולו היה מלא בקרום הזה, ולא יכול להיות ששתי הכוסות הראשונות היו נקיות ובשלישית היה קרום״, מכריז הולמס. ״יש רק שתי סיבות אפשריות לכך ורק שתיים. הראשונה היא שלאחר שמילאו את הכוס השנייה, ניערו את הבקבוק וכך יצא קרום בכוס השלישית. קרוב לוודאי שזה לא מה שקרה. לא, לא, אני בטוח שאני צודק״.

״אז מה אתה חושב שקרה?״, שואל ווטסון. ״השתמשו רק בשתי כוסות, ואז מזגו את השאריות של שתיהן לכוס השלישית כדי ליצור רושם מוטעה שהיו שם שלושה אנשים״, עונה הולמס בביטחון.

דרור משעני, סופר וחוקר ספרות בלשית | תמונה: ינאי יחיאל

כתבת הניו-יורק טיימס, מריה קוניקובה כותבת על המקרה הזה שלקוח מהסיפור ״הרפתקה באבי גראנג׳ של קונן דויל (שעוד נחזור אליו בהמשך) בספרה ״Mastermind״ (2013). בספר היא מנתחת את אופן החשיבה של הולמס ואיך הוא משתמש בדמיונו ובאמנות הסקת המסקנות.

קוניקובה טוענת שהולמס לא רק פותר תעלומות אלא משקף דרך חשיבה שלמה שאפשר ליישם בעסקים ובחיי היומיום ולא רק ברחובותיה האפרוריים של לונדון. אבל אם אתם מכירים את שרלוק הולמס, אתם בוודאי מרימים כעת גבה של ספק ואתם לא היחידים. הרי הולמס מוכר כאדם בודד, בעל אופי חשדני כלפי הסובבים אותו. האם הוא האדם שממנו אנחנו רוצים ללמוד איך לחשוב טוב יותר או לחיות טוב יותר? בראיון לאפוק טיימס משוכנעת קוניקובה שכן, למרות שלא כולם מסכימים איתה.

הפוסט איך אפשר לחשוב כמו שרלוק הולמס הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל